הקברניט
איך הפכו מצנחי רחיפה ממונעים לחיל האוויר הסודי של חמאס?
הם נולדו ככלי כיפי לספורט ותיירות, ובהמשך אומצו בידי יחידות קומנדו מארה"ב עד צפון קוריאה; חמאס עשה מהם כלי פלישה קטלני, בעל חלק חשוב בהונאה השטנית של סינוואר. איך נוכל לעצור מצנחים ממונעים במלחמה הבאה?
שלום, כאן הקברניט; בבוקר מתקפת השבת השחורה חדרו אלפי מחבלים לשטח ישראל בטנדרים, באופנועים וברגל - אך חיל החלוץ הגיע מהאוויר, על שישה מצנחי רחיפה ממונעים שעקפו מכשולים וחוללו טבח מחריד בנתיב העשרה. היום נכיר את איום המצנחים, נבין איזה תפקיד שיחקו בהונאה האסטרטגית של האויב, כיצד השפיעו על צבאות העולם ואיך נימנע מהמכה הזאת במלחמה הבאה.
לפני הכל, אספר שמצנחי רחיפה ממונעים מתחלקים לשתי תצורות עיקריות: הראשונה היא הפשוטה והזולה יותר - מנוע ומיכל דלק שמחוברים לרתמה שנושאים על הגב.
השניה היא מצנח ממונע גלגלי (ממ"ג), שמכונה גם באקאי וטרקטורון מעופף; זו שלדת אלומיניום אליה מחובר המנוע כשהטייס יושב בתוכה. התצורה הגלגלית פחות זריזה וספורטיבית, אבל יותר יציבה באוויר ומאפשרת נשיאה של שניים ושלושה אנשים בנוחות.
ישנם עוד הבדלים, אך הניהוג מאוד דומה, והמחבלים השתמשו בשתי התצורות במתקפת ה-7 באוקטובר. מאיפה הגיעו כלי הטיס הללו?
נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: המצנח הממונע התקיים כקונספט בערך מ-1930, והתבשל במוחו של המהנדס האמריקאי באדי בושמאייר. הוא תכנן כזה שיתבסס על מנוע שתי פעימות של קטנוע, יוטל ממטוס ואז יתניע ויטוס עצמאית.
באוקטובר באותה השנה הוצג הפרויקט הזה על שער מגזין Modern Mechanics, ועורר עניין רב בארה"ב ובריטניה. זמן קצר אחר כך נהרג בושמאייר בתאונת מטוס ניסוי והפיתוח נתקע; האנושות תיאלץ להמתין עוד שלושים שנה למצנח הממונע.
ב-1957 המציא המהנדס הקנדי דומינה ג'לבה את הפראפויל - מצנח ניילון שבחזיתו חללים אליהם נכנס אוויר, נותן נפח ומייצב צורה של כנף. זרימת האוויר תחתיה יוצרת לחץ גבוה שעוזר לה להתרומם, וצורתה מסיטה אוויר מטה; ג'לבה בעצם המציא מצנח שעולה במקום לרדת.
באוויר, הוא נשלט דרך משיכת מיתרים שמשנים את זווית הקצוות שלו, יוצרים התנגדות אוויר בכל צד וכך ניתן לפנות ואף להתגלגל. מיתרים אחרים משנים את זווית שפת הזרימה של המצנח כדי להאט ולהאיץ. ג'לבה ראה כי טוב, ב-1966 רשם על הפראפויל פטנט, וכך נולד אבי כל מצנחי הרחיפה.
19 צפייה בגלריה
מצנח צרפתי בתצורת פראפויל, שימו לב לחללים הגדולים בחזית
(צילום: repurposedmaterialsinc)
ב-1968 חיבר המהנדס האמריקאי ג'ון ניקולידס מאונ' נוטרדאם מרכב ומנוע למצנח רחיפה, והמציא את הממ"ג, שהלך והפך קטן ונוח יותר במהירות. אך החומרים של התקופה לא היו קלים וחזקים דים, המנועים היו עדיין כבדים והפוטנציאל של הממ"ג לא נוצל בשטח.
בנוסף, היה קשה להשיג מימון לפיתוחי כלים שכאלה - יזמים לא ראו איך לעשות מזה כסף, וצבאות העדיפו להתמקד בפתרונות אחרים.
ב-1981 בא המהנדס הגרמני ברנד גרטיג והמציא את המצנח הממונע הראשון שחוגרים בלי שלדה חיצונית, המצאה ששודרגה ב-1986 בצרפת והפכה לדגם מסחרי שנקרא פגוג'ט.
פה הגיעה הקפיצה הגדולה: המצנחים הללו לא הצריכו רישיון מיוחד והתחום לא היה חשוף לרגולציה - מה שמשך יותר ויותר אנשים; משנה לשנה ירד מחירי המצנחים הממונעים והם נעשו לספורט פופולרי, וחוויה מבוקשת בקרב תיירים; הגעתם כבר לאיזה אי טרופי מקסים - למה שלא תראו אותו גם מהאוויר?
כאן נדלקה סקרנותם של צבאות: משהו זול בגודל של תרמיל, שמאפשר לאנשים לעוף? בדיוק מה שצריכים לוחמי כוחות מיוחדים שפועלים בעורף האויב.
ומדובר במעטפת ניילון - משהו שכמעט אינו נראה במכ"מ, מייצר מעט מאוד חום ולכן לא יתגלה בקלות בידי סנסור תרמי, והוא הרבה יותר שקט ממסוק. חוליית רמבואים מיומנת תוכל לשלוף כאלה מצנחים ממונעים, לפרוץ מערכי הגנה בחשאי ולנחות לרעים על הראש. ניסויים בארה"ב, בריטניה ובריה"מ הראו פוטנציאל עצום, ולוחמי עילית החלו לקבל הדרכת מצנחים ממונעים.
יש צבאות שהשקיעו בכך יותר מאחרים, למשל קטר, מצרים, וצפון קוריאה: באמצע ספטמבר 2017 יצאו חיילי קים ג'ונג און לתרגיל גדול בו כיכבו מצנחים ממונעים רבים - מה שמאוד הפחיד את השכנים השפויים שלו בדרום: פלישה מעופפת כזו היתה חומקת מהמכ"מ והנ"מ בגזרה.
אבל למרות הפוטנציאל הגדול של מצנחים ממונעים למיניהם, צבאות משתמשים בהם בקושי: רמבואים מתאמנים עליהם פה ושם, בעוד שאר הצבא כלל לא מודע לקיומם. הגנרלים העדיפו להשתמש במסוקים כדי להוביל כוחות במהירות, ולא לספק ערכות טיסה אישיות לכל חייל.
זה מאוד הגיוני: יותר זול ונוח ללמד 200 איש להפעיל מסוק, מאשר ללמד ארבעים אלף חי"רניקים איך להטיס מצנח, לתרגל אותם בכך, ולדאוג שיהיו מספיק מיומנים כדי להתמודד עם מגבלות ראות ומזג אוויר.
וזה, כשגם למצנח הממונע הכי מוצלח יש מגבלת טווח מאוד מורגשת לעומת מסוקים, ולא תמיד יוכל לספק לגנרל את מה שהוא רוצה: ברוב המקרים מתאימות הנסיבות להעברת כוחות במסוק יסעור או בלאקהוק, וכל מאמצי ההכשרה במצנחים ממונעים לא יידרשו. גם עניין התנועה החשאית לא מפתה מספיק: פלוגת גולני יכולה לזחול בשיחים ולהפתיע את האויב, מה שיעבוד פחות טוב אם תגיע על מאה מצנחים מזמזמים.
אבל בשביל ארגוני טרור, מצנחים ממונעים הם שליש גן עדן: הצרכים של חוליות מחבלים שמתמודדות עם צבא מודרני דומים לשל כוח עילית, בעוד התקציב שלהם אפסי. ופה אפשר לקבל יכולת איגוף אנכי, חדירה מהשמיים, במחיר של כמה אלפי דולרים - בערך כמו שלושה-ארבעה קלשניקובים.
מחבלים במזה"ת התעניינו בכלי טיס זעירים מזה ארבעים שנה, וקל להבין למה: הקרבה של ישראל לאויבותיה, המרחק הקצרצר שבין הגבול והיישובים, והטופוגרפיה בצפון הארץ הפכו אותה נוחה יחסית לחדירה. המקרה המתועד הראשון ארע ב-1984: מחבל יצא מלבנון על גילשון ממונע, טס בין ואדיות הגבול והגיע ארצה - אך נפל בידי כוחותינו ומיד נכנע. ב-1987 חדרו שני גילשונים ממונעים נוספים - ואחד מהם הגיע למחנה גיבור שליד קרית שמונה והרג שישה חיילים, במה שקיבל את השם "ליל הגילשונים".
הגילשון הוא כלי פחות נוח לפלישה מעופפת, משום שמהירות הנחיתה שלו גדולה יותר משל מצנח רחיפה, ולעיתים מצריך מסלול או משטח. הוא גם פחות זריז, ומצריך מיומנות מאוד גבוהה כדי לטוס נמוך בלי להתחבק עם אקליפטוס. המחבלים קלטו את זה, והחלו לנסות להצטייד במצנחים החל מסוף שנות התשעים.
ב-2002 פשט כוח צה"ל על מחסן אמל"ח בחברון, ובין הרימונים והמחסניות מצא מצנח רחיפה ממונע מוכן לשימוש; הפעם תפסנו אותו בזמן. ב-2014 נעצר מחבל ובחקירתו סיפר שהוא טייס מצנח: שלחו אותו אותו לעשות קורס במלזיה, והוא מוסמך גם בניווט אווירי, סיור ולוחמה זעירה: קומנדו מעופף על מלא. בבוקר השבת השחורה היו לחמאס לא מעט חבר'ה כאלה - דרוכים, משופשפים, ומוכנים לקרב.
המצנחים הממונעים נתנו לאויב שלושה יתרונות טקטיים בשטח. הראשון הוא היכולת לפעול בלי לייצר חתימה מודיעינית. ההיערכות לשילוח מצנח או ממ"ג לא מצריכה התעסקות לוגיסטית בולטת, אפשר לשים את המנוע והמצנח תחת ברזנט על גג במחנה פליטים - ולהמריא ממש דקה ממתן פקודה.
היתרון השני: יכולת סיור אווירי שלא חשבנו שיש להם. חמאס החזיק בתמונת מצב מפורטת מאוד של כוחות ופעילויות צה"ל בבוקר השבת השחורה, אך לא ידע ב-100% היכן עובר כל סיור, ומאין תבוא כל תגבורת. מחבלים מעופפים איפשרו להצביע על סיכונים והזדמנויות, ולייצר תמונת מטרות שמתעדכנת בזמן אמת. למשל, כך מצאו המחבלים את מתחם מסיבת הנובה בקרבת קיבוץ רעים.
היתרון השלישי הוא האיגוף האנכי עצמו: עקיפה של מכשולים כמו חומות וגדרות, מחסומים ושערים נעולים - ויצירת מגע אש עם הכוחות וכיתות הכוננות עוד בטרם הגיע גל ההתקפה העיקרי מהרצועה. בצורה זו חדרו שלושה מחבלים לנתיב העשרה וחוללו טבח מחריד במושב.
במהלך קיץ 2024 כבש צה"ל מפקדות אויב בדרום הרצועה ומצא בהן מסמכים ותוכניות, שהציגו תמונה מפורטת של מיזם המצנחים הממונעים: מלבד היתרונות הטקטיים שלהם, חמאס בחר בהם כחלק מההונאה האסטרטגית של סינוואר- זו שעזרה לנו להתמכר לקונספציה לפיה לא יתקוף את ישראל.
אתם מבינים, האויב הבריח לרצועה מצנחים ומנועים דרך מצרים, והפך אותם לפעילות אזרחית - הוקמו מועדוני צניחה ממונעת וצניחת רחיפה, ומהצד הישראלי זה נראה כמו התפתחות חיובית; הרי מדובר בספורט שאינו הכי זול שיש, ואימוץ שלו מהווה אינדיקציה לעלייה ברמת החיים.
אנליסטים הסתכלו על המצנחים והבינו שיכולה להיות להם גם תכלית צבאית - אבל ההתעסקות האזרחית לקחה את ההערכות לכיוון אחר. התחזקה התפיסה לפיה הכנסת הכספים משפיעה לטובה, ושאם יישאר חמאס מבסוט ושבע, גם לא יחפש מלחמות.
כולנו התפכחנו מהאשליה הזו בבוקר השבת השחורה, כשהאוויר נקרע בין יללות הצופרים ופיצוצי הרקטות. מיד עם המטח הראשון, חצו את הגדר שישה מצנחים ממונעים וממ"גים. מדוע לא יורטו בידי סוללות כיפת ברזל?
כדי לענות על כך, ננסה להסתכל על האירוע מנקודת מבטם של צוותי ההגנה האווירית ברגעים הראשונים של המתקפה: מול העיניים שלהם נדלקו המסכים ברמה חסרת תקדים, ובשמיים התקדם מטח הרקטות הכי גדול שנורה אל ישראל אי פעם. הצוותים מיהרו לתעדף ולהגיב: הם ידעו היטב שרקטה שעפה לעבר קיבוץ ישראלי הולכת לזרוע הרס, לפצוע ואפילו להרוג אם תגיע - ושרק הם יכולים לעצור אותה.
איך משווים דבר כזה למצנח ממונע? כאן ועכשיו קל לראות את הסיכון וההשלכות, אבל באותו רגע לא ידעו יושבי סוללות הנ"מ שחמאס שלח אלפי מחבלים, ושהם שוטפים את קווי ההגנה שלנו ומפילים מוצבים.
יד על הלב, אני מודה שאם הייתי יושב בעצמי בקרון של כיפת ברזל ורואה שמיים שחורים מרקטות, ומצנח ממונע - הייתי מדווח עליו, אבל מתמקד בארטילריה של האויב. הייתי מניח שהפולש המעופף לא יגיע רחוק, וכנראה ייטרף מיד בידי פלוגת גולני, שעד סוף היום כבר תציב את המדחף שלו לקישוט במגורי החיילים. וכואב להגיד: עד לבוקר השבת השחורה, זו היתה הנחה מאוד הגיונית; בשטח כולנו טעינו, ומחיר הטעות בה במחיר דמים איום ונורא.
ההצלחה של מעופפי חמאס הפתיעה לא רק את צה"ל: אנליסטים במערב ישבו וראו איך מצנחים ממונעים של אלפי דולרים בודדים הצליחו לעקוף את מערך ההגנה האווירית הכי חכם בעולם, כזה שיכול לחסל באוויר פצמ"ר בגודל של בקבוק קולה.
וזה גרם להם לחשוב: בארה"ב ובבריטניה שולבו מצנחים ממונעים במיזמי פיתוח תפיסות חדשות ללוחמת חי"ר, ויש להניח שכבר יצרו קשר עם הקטרים בעניין. אז עכשיו כשאנו יודעים כמה קטלני ובעייתי הוא איום המצנחים הללו, איך נוכל להתמודד איתו ולמנוע חדירות ופגיעות בעתיד?
קודם כל, יש הרבה מאוד שביכולתנו לעשות נגד מחבל עם מצנח ממונע. המכ"מים של צה"ל יכולים לגלות אותו; על המצנח עצמו אין מה לדבר - ניילון לא מחזיר גלי רדיו כמו מתכת או חומר צפוף אחר. אבל המנוע דווקא כן, וכשמדובר בממ"ג - גם השלדה.
אבל למה להתבסס רק על מכ"מים? יש לנו סנסורים תרמיים שרואים את חתימת החום (שהיא גדולה משל כטב"מ מתאבד, למשל), ומצלמות חכמות שיודעות לזהות תנועה חשודה בשמיים. כל אלה ביחד יכולים לייצר מטרה, להעביר לגורם אש ולפזר את הפולש המעופף.
איך ומי? קו ההגנה הראשון היא כיפת ברזל, אך אינה לבד: צה"ל מפעיל כוונות חכמות, שמסמנות לרובאי על מסך לאן לכוון כדי לפגוע בול - אפילו במטרות מעופפות.
למעשה, כך הפלנו את רוב הרחפנים של חמאס, ואלו עצמים יותר גדולים וזריזים ממחבל עם כנף צבעונית ששטחה כשל דירה תל אביבית. בעתיד הקרוב ייכנס לתמונה גם תותח הלייזר של רפאל, שמסוגל לפגוע בדייקנות מוחלטת ולבצוע חמאסניק כקלמנטינה.
אבל השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד מפרשת המצנחים הממונעים של עזה הוא מודיעיני: אם בידי האויב אמצעי שובר שוויון בעל תכלית אזרחית, אין סיבה שלא יפעיל אותו במישור הצבאי. ואם נשכיל להתמקד ביכולות האויב ולא בכוונותיו, יהיה הרבה יותר קשה להפתיע אותנו. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
