הקברניט
תחקירי 7 באוקטובר: אז איפה היה חיל האוויר בבוקר השבת השחורה?
כדי להבין כיצד הצליחו הטנדרים של חמאס לחמוק ממטוסי צה"ל, נכיר מונחים בסיסיים שמראים איך מתנהגים חילות אוויר בקרב הגנה - ונלמד מה עשו מטוסי התקיפה, מסוקי האפאצ'י והכטב"מים הציידים שלנו ב-7 באוקטובר. אילו טעויות בוצעו בשטח, ואיך נוכל להימנע מהן בעתיד?
שלום, כאן הקברניט; תחקיר צה"ל לאסון ה-7.10 - מתקפת השבת השחורה - פורסם לאחרונה ובו פרק מקיף שמסביר היכן היה חיל האוויר באותן שעות ארורות. היום ארחיב את התשובה לשאלה הזו, ואסביר איך בכלל משתתף כוח אווירי בקרב הגנה, כיצד חמקו הטנדרים של חמאס לחיל האוויר הכי חכם בעולם, מה קרה בשטח ומה לא.
הניתוח שלפניכם מתבסס אך ורק על הפרטים שפורסמו פומבית ועל תורות לחימה מערביות; הוא לא מציג את תורת הלחימה של חיל האוויר בהיותה מסווגת, אך עדיין מאיר כמה נקודות שהתחקיר לא פירט מפאת המיקוד שלו.
בואו נתחיל: מערכת הביטחון כולה קבעה שחמאס לא מחפש מלחמות בגלל שגיאה מודיעינית שורשית של שנים ארוכות; הפוליטיקאים קראו לו נכס והעבירו לו כסף, וכל תוכניות ההתעצמות שלו נתפסו כהיערכות למגננה - למתקפת-מחץ ישראלית.
במקביל, סברנו שרק מצפון תיפתח הרעה: תרחיש יום הדין דיבר על מתקפה רב זירתית שתבוא מלבנון, אולי בשיתוף סוריה. חמאס ישחק שם תפקיד של הסחה, והדבר הכי קיצוני שישלח נגדנו תהיה פלוגת נוח'בות, סביב 70 מחבלים שתכה בבסיס או שניים. ואפילו אם היה תוקף חמאס לבדו, היה מנסה להרים פיגוע ראווה ולא לתפוס שטח או לגרור את ישראל למלחמה.
וכמו כל עם שנפל במתקפת פתע מוחצת, התמקדנו בכוונות של האויב ולא ביכולות שלו וחשבנו שדי בכך; והתפיסה הזאת נבלעה בלהבות הקיבוצים והמושבים, הושתקה בזעקות הפצועים ותיזכר לדראון עולם. בשטח, חיל האוויר הופתע בדיוק כמו שאר צה"ל - וכל עוצמתו האדירה לא בלמה את מתקפת חמאס, למרות הפערים הטכנולוגיים והכמותיים.
כדי להבין מה באמת קרה באותו בוקר, אני רוצה להכיר לכם ארבעה מונחים שמרכיבים כל גזרה מותקפת שעליה ירצה צבא כלשהו להגן באמצעות מטוסי קרב, מסוקים וכטב"מים.
המונח הראשון הוא הבקעה: זו הפריצה של הכוח הפולש אל תוך השטח המותקף, תוך שבירת מערכי ההגנה שלו: מוצבים, תעלות, חומות, גדרות ועמדות אש. זה מצריך ציוד מתאים - מערכות לפריצת מוקשים, גשרים ניידים, ודחפורים.
לכן, מבצעי הבקעה זה לא משהו שקל להסתיר: מודיעינית, ברגע שרואים דחפורים וכלי הנדסה נעים לעבר הגבול, יודעים שזה מה שרוצה האויב לעשות. ואז, אפשר להשמיד מהאוויר בזריזות את הציוד הייעודי ולתקוע לאויב את ההבקעה.
המונח הבא הוא אמנעה אווירית: זוהי תקיפה שיטתית של כוחות אויב שנעים מהעומק אל החזית בתור תגבורת להתקפה קיימת או כוח חלוץ להתקפה חדשה.
מטוסי קרב, מסוקים וכטב"מים יפגעו גם בכוחות שנוסעים, גם בתשתיות דלק ותחמושת עבורם וגם במה שמאפשר את התנועה - גשרים וכבישים; בצורה זו, תשובש מתקפת האויב בטרם תגיע לקו ההגנה. גם זה מהלך עם חתימה מודיעינית גדולה: קשה להסתיר שיירות טנקים וארטילריה שדוהרות לעבר הגבול.
המונח השלישי הוא תקיפות השתתפות. פה מדובר בהשמדת מטרות אויב בשטחו שמשפיעות על היכולת שלו לפגוע בכוחות הקרקע - מפקדות בחזית, עמדות אש, כלים כמו טנקים ונגמ"שים, הכל.
בקרב הגנה, לרוב מפעילים פקודות אוטומטיות - אוסף של מטרות שנחקרות ומתוחזקות בשגרה, כדי שבמקרה חירום ניתן יהיה להשמיד אותן בשיא במהירות. כל חיל האוויר בעולם נשען על פקודות כאלה, במיוחד כדי לשבש מתקפות אויב בעל גבול משותף.
והמונח הרביעי הוא קו כוחותינו: זהו אזור שמעבר לו אסור לתקוף מהאוויר בצורה אוטומטית, כדי שלא ייפגעו כוחות ידידותיים.
כשדרגים בחזית נלחמים באויב מטווח קצר, אי אפשר לדעת מהאוויר ב-100% איזו משאית סורית ואיזו שלנו, ולהבדיל בין חמושים בשיחים זה ממש בלתי אפשרי. ולכן מוגדר קו כוחות, שהולך להשתנות כל הזמן לפי התפתחות הלחימה.
איך נראה כל זה יחד בקרב ההגנה? מטוסי קרב וכלים אחרים יבצעו תקיפה אוטומטית חופשית במרחבי האמנעה ושל מטרות השתתפות קרובות, בעוד ירי צמוד למערכי ההגנה יתבצע רק בתיאום ישיר עם החיילים בשטח; זה לא מספיק שאיזה קצין בחמ"ל אחורי יגיד "שם? תפציצו חופשי, לא אמור להיות שם מישהו משלנו".
בחילות אוויר מערביים מודרניים, הלוחמים בקו המגע יכולים להעביר מידע על הזדמנויות תקיפה ישירות אל המטה המבצעי ולקבל מענה אווירי מהיר. בצורה זו, חילות אוויר מסוגלים להגיב לאיומים שמתגלים תוך כדי תנועה ולשפוך הרבה אש היכן שצריך.
בואו נניח את המודל הזה על רצועת עזה בשבת השחורה: חמאס נערך להבקעה מאוד מהירה, מטווח מאוד קרוב, כשמולו מוצבים ומכשולים שהוא ידע איך לנטרל: גשם רקטות אדיר גרם לחיילים לתפוס מחסה, בזמן שרחפני נפץ מנטרלים מצלמות, מערכות אש אוטומטיות וטנקים.
ההבקעה בוצעה דרך 114 פרצות, שהתנועה אליהן נמשכה דקות בודדות; זאת לא סוריה ואין שיירות טנקים שנוסעות עשרות קילומטרים כמו במלחמת יום הכיפורים, בעודן מוגבלות למספר קטן של צירים שעוברים ממחנות החזית עד לגבול.
חלק גדול מהפרצות נפתח באמצעות שילוב של מטעני נפץ קטנים שהעיפו את הגדר, ורמפה קטנה שנשאו המחבלים על הגב, אותה הניחו לצורך מעבר של אופנועים. ולכן, היה מאוד קשה לכוחות בקו המגע להבין תחת אש היכן המחבלים שעומדים לפתוח את הגדר ולהתמקד בהם.
23 צפייה בגלריה
מחבלי חמאס בתרגיל הנדסה קרבית, הולכים עם מטענים לפריצת גדרות ומשטחי מעבר על הגב
(צילום: תיעוד חמאס)
הפגיעה המהירה במוצבים יצרה כאוס מוחלט: גם שעתיים אחרי הפתיחה באש, המטכ"ל היה מודע רק לחצי מהנקודות המותקפות ופיקוד הדרום עצמו לא ידע שאוגדת עזה נפלה. מתקפת האויב בוצעה בשלושה גלים עיקריים, אך לא היה אף אחד שידע להגיד "עכשיו מתחיל גל התקפה" כי הכוחות בחזית נלחמו עד הכדור האחרון - ולא היו יכולים להבין ולזהות התנהגויות של האויב כמערכת, בעוד הדרגים בעורף והמטכ"ל לא הצליחו לגבש את הדיווחים לתמונת מצב מדויקת.
אז בעצם, מרחב אמנעה לא היה מלכתחילה בזירה הזאת, קו כוחותינו נתפס בתור קו הגבול ולאחר מכן היה בעייתי לקבל כזה, ובגלל שצה"ל לא נערך לתרחיש כזה - לא היתה פקודת תקיפה אוטומטית שרלוונטית למציאות בשטח. מה בכל זאת עשה חיל האוויר?
נתחיל במערך הקרב: כשזוהתה מתקפת ענק, הופעלו מטוסי הקרב בהתאם למה שצה"ל נערך אליו - כלים נשלחו לגבול הצפון במחשבה שתרחיש רב זירתי יתפוצץ בעיקר מלבנון. היה חשש שחיזבאללה יכה במטרה אסטרטגית בחסות האש בדרום - למשל, בסיסי צה"ל בגליל העליון או אסדת הגז הצפונית.
ברצועה הופצצו מטרות אוטומטיות החל מ-08:20: הושמדו מפקדות חמאס, מחנות ומערכי מנהרות מוכרים, כדי לשבש את יכולת השליטה של האויב. לצערנו, ללא הועיל; המחבלים מזמן לא היו שם.
מטוסי F16 היו מסוגלים, תיאורטית, להטיל פצצות גם בקרבת פרצות שהתגלו - אך פגיעה בגדר היתה רק מגדילה את הפתחים, ולא מרתיעה את חמאס: התוקפים בדרך לחזית היו חושבים שאלה החברים שלהם, שמרחיבים את המעברים.
נעבור למערך מסוקי הקרב: צוותי האפאצ'י החלו לתקוף מטרות החל מ-07:50 בבוקר. בניגוד למטוסי קרב שצריכים מטרה מאוד ממוקדת, מסוקים יכולים להגיע לאזור עבודה ולהתחיל לקבל מטרות מהכוחות בשטח, או לצוד בעצמם בהתאם למציאות בחזית.
אבל מלחמה היא לא משחק מחשב, ואין כפתור ששולף רשימת מטרות ומיקומים, או צובע רק את הרעים באדום: צוותי המסק"ר תקפו לפי הבנתם, והצליחו לחסל כלי רכב ומחבלים - אך רק היכן שהם מצאו כאלה וידעו חד משמעית שזהו האויב.
בחלק מנקודות הלחימה הועברו מטרות למסוקים מהכוחות בשטח - אך ברוב הזירה לא. ולכן, השפעת המסוקים היתה מאוד מוגבלת על אף יכולותיו של האפאצ'י המפורסם.
חשוב גם לזכור שמסוק מכלה את התחמושת שלו בכמה דקות של לחימה, בעוד שמילוי מחדש לוקח הרבה יותר; בעתיד נצטרך למצוא דרך לתת למסוקים יותר פגזים או נשק שאפקטיבי בפחות תחמושת. את הצוותים הטכניים שלנו אני לא יודע איך לשפר; הם גם ככה הכי מהירים בעולם, ולא חדלו מלאכתם אף כשהופצצו בסיסי חיל האוויר ברקטות חמאס.
נשלים את התמונה עם הכטב"מים הציידים - כלים ששניים מהם היו באוויר ממש ברגע הפתיחה באש. למרות הסנסורים העוצמתיים שלהם, ביכולתם לראות ברגע נתון רק חלק זעיר מזירת הלחימה. כשחמאס יצא לעברנו, החל במטח רקטות גדול שנראה כאיום המרכזי באותו הרגע - לא היתה דרך לדעת שהתנועה הנרחבת לחזית לא תיבלם בידי כוחות אוגדת עזה.
כטב"מים החלו לתקוף במרחב החל מ-07:15; אני מנוע מלהרחיב על החימושים ושיטות העבודה שלהם, אך אספר שגם הכטב"מ הכי מתקדם והמפעיל הכי מיומן חייבים לקבל אזור עבודה וקו כוחותינו. למשל, מסביב למוצב נחל עוז המותקף הצליחו הצוותים להרוג עשרות מחבלים, אך לא לבלום או להניס את הפולשים.
אני מעריך שחיל האוויר היה יכול לעצור את המתקפה של חמאס רק אם היו כלים באוויר ממש דקות לפני ההבקעה - ועם צוותים שיודעים מה מבשל האויב; חיסול הדחפורים וראשוני הנוח'בות היה תוקע להם את המבצע, ומרתיע את מוחמד דיף מלשלוח את גלי הפלישה המתוכננים. אם הלכה ההפתעה, הוא לא יבזבז עכשיו 5600 נוח'בות.
אבל צה"ל לא נערך מודיעינית לדבר כזה, וחשוב לזכור שהאויב השתמש במספר גדול של כלים זריזים - אופנועים וטנדרים, וכך התקדם מאוד מהר לעומק שטח העוטף. כשנכנסו הפולשים, נוצר סיכון אדיר לפגיעה בכוח ידידותי בכל מקרה של תקיפה מהאוויר; כדי להבין למה, הביטו רגע בתיעוד הזה מבוקר השבת השחורה, שצולם מגובה נמוך עם רחפן:
הטנדרים הלבנים? בטח חוליית נוח'בה זריזה. אז לא: זהו צוות לוחמי מג"ב שהצטרף ללחימה בקיבוץ רעים. כטב"מ צייד או צוות אפאצ'י יראו אותם אפילו פחות טוב, וגם צרור 30 מ"מ של שתי שניות יכול להרוג את כולם.
ברגע שנכנסו המחבלים ליישובים ולמוצבים, תקיפה משמעותית בתוכם ירדה מן הפרק - היעדרם של תמונת מצב וקו כוחותינו לא איפשרו הפעלה בטוחה של אש מהאוויר: הלוחמים המגינים עצמם לא ידעו להגיד היכן נמצא כל מחבל וכל חייל או איש כיתת כוננות; ירי ממסוקים וכטב"מים היה בקלות מחסל את שניהם באותו הפגז.
ולא רק: כשחוליית גולני מנותקת-קשר שומעת פיצוץ גדול לידה, אין לה איך לדעת אם זה כטב"מ שבא לעבוד ופגע במחבל שהיא לא רואה - או האויב שירה עליה ופספס. בקרב, דבר כזה יכול לגרום לחייל לצאת ממחסה ולרוץ לאחד אחר - וכך ליפול לאויב בין כוונות.
גם אם היתה לנו מערכת שיודעת להבין היכן נמצאים אזרחים - נניח, דרך פינג אוטומטי מהסמארטפונים שלהם, לא היינו יודעים באילו בתים יש גם מחבלים; חמאס ידע זאת, בנה על כך ולכן נע במהירות לאן שחיל האוויר לא יכול לתקוף.
בשעה תשע וחצי הבין מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, שבשטח רצה פלישה מתמשכת והמצב גרוע מכל דמיון; מיד הורה לכל הכלים הפנויים באוויר להתחיל לגהץ את מרחב הגדר ולהשמיד כל מה שזז ק"מ משני עברי הגבול. אם לא ניתן לחסל את האויב ביישובים, לפחות נעצור תגבורות נוספות.
הפקודה הזאת הביאה לחיסול של מאות מחבלים: טובי הנוח'בות נקצרו מהאוויר, אך במכות האש נהרגה גם החטופה אפרת כץ - וההחלטה הגיעה אחרי שחמאס כבר עשה את רוב הנזק ביישובי ובסיסי העוטף.
בואו נעבור רגע לשאר מערכי החזית: צוותי כיפת ברזל יירטו מאות רקטות, ואף נהרגו בהיתקלות עם חמאס כשיצאו לטעון טילים במשגרים.
צוותי מסוקי הסער המשיכו להטיס כוחות לחזית ולפנות נפגעים גם תחת אש עצומה; מסוק יסעור נפגע מ-RPG ונפל, טייסים נפצעו, אך המשימות לא נעצרו לרגע. בסיסי צה"ל בדרום הופצצו ברקטות חמאס כדי להקשות על הפעלת כוח אווירי - אך הדרגים הטכניים המשיכו לחמש ולטפל במטוסים ובמסוקים בשיא המהירות. חיל האוויר, כמסגרת, לא חדל מלהילחם.
אז ראיתם מדוע לא הצליחו מיטב הכלים והאנשים לעצור את חמאס: מתקפת האויב באה בהפתעה מערכתית, ונסיבותיה הקשו על חיל האוויר להשפיע בצורה משמעותית. אך למרות שהחיל לא תרם לכשל האסטרטגי ולא הביא את הקריאה השגויה של כוונות ארגון הטרור - אינו חף מטעויות משלו. הבעיה שלו לא היתה איך להביא מספיק קנים לאוויר, אלא איך להבטיח שיהיו אפקטיביים במצב כאוטי לחלוטין.
וזה העניין: חיל האוויר וכאוס לא מתערבבים. במשך שנים הפך עולם ייצור המטרות לבית חרושת, בזכות פצצות זולות ומדויקות מאוד שיודעות מראש היכן הן אמורות לפגוע. כשיש עליונות מודיעינית, זה מאפשר בניית פקודות אוטומטיות מעולות ולתקוף בבת אחת המוני מטרות, וגם להגיב בזריזות כשהתמונה משתנה; ראיתם איך נמחקו מערכי האש של חיזבאללה, ביחד עם המנהיגים והמפקדים שלו.
23 צפייה בגלריה
חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, שחוסל במפקדה התת קרקעית שלו
(צילום: REUTERS/Mohamed Azakir)
אבל מה קורה כשהמודיעין מפספס, כמו בבוקר השבת השחורה? נשארים עם אוטומציה לא רלוונטית וחייבים להתחיל לאלתר: לייצר תמונת מודיעין על בסיס מה שרואים בשטח, ולדחוף אותה קדימה.
ישנם עוד הרבה שיעורים משמעותיים שלמדנו מאסון השבת השחורה, ושינויים גדולים שיתחוללו בחיל - יכולות חדשות, תפיסות חדשות, יתכן שגם כלים חדשים; צה"ל כולו ישתנה דרמטית, במיוחד לאחר פעולת ועדת החקירה הממלכתית.
אבל יש דבר אחד שאני יודע לספר לכם כבר עכשיו: למרות טענות שהפיצו גורמי תעמולה זרים ומקטרגים פה בישראל - בבוקר השבת השחורה זינק חיל האוויר כולו. כל תורן וכונן הגיע מביתו בלי קשר לגיל, דת, גזע, גישה לחיים או מחנה פוליטי. ההתייצבות בבסיסים היתה הרבה מעבר למאה אחוז וכולם שאלו את אותן שתי שאלות: מה לעזאזל קורה, ואיך אני יכול לעזור.
גם היום, שנה וחצי אחרי אותו בוקר מקולל, אני יכול להעיד שכל הקצינים סביבי שואלים רק "איך הייתי יכול לעשות יותר" ואינם מתעסקים בלהתחבא, להאשים או לכסת"ח. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
