הקברניטאיך הפכו מטוסי התדלוק לנכס הכי קריטי של צה"ל?
הקברניט
איך הפכו מטוסי התדלוק לנכס הכי קריטי של צה"ל?
המיכליות המעופפות שלנו נולדו במקור בתור אילתור יצירתי, ושופרו בהתמדה עם השנים. "הקברניט" מספר איך הפכו לנכס אסטרטגי יחיד במינו, וכיצד מתכננת איראן להיפטר ממנו
שלום, כאן הקברניט; המטוס הכי חשוב בחיל האוויר הוא לא החמקן המוצלח שלנו, שהוכיח את עצמו נהדר במלחמה מאז 2023. הטייטל גם לא שייך ל-F16, עמוד השדרה של מערך הקרב ולא לאף כלי לוחמה אלקטרונית, תצפית וכן הלאה. לא, התואר הזה שייך למטוס הכי גדול בצה"ל, שמכונה "ראם".
מה הוא עושה? מתדלק מטוסים אחרים. למה הוא עושה את זה? כי בלעדיו, מדינת ישראל לא מסוגלת להקרין עוצמה במזה"ת, וכל מדינת אויב, ארגון טרור או מיליציה משועממת יסתכלו עלינו כמו על אוכל.
היום נכיר קצת את המיכליות המעופפות בחיל האוויר ונבין איך הפכו לכזה מין נכס אסטרטגי, מאין הגיעו, ואיך ינסה האויב להיפטר מהן. בנוסף, נלמד למה אף אחד לא רוצה לדמיין מלחמה ישראלית בה אין לצה"ל מטוסי תדלוק מוכנים ומזומנים.
לפני הכל, אזכיר איך עובד תדלוק אווירי: ישנן שתי שיטות - הראשונה היא תצורת הסל, צינור ארוך וגמיש שמשוחרר ממיכלית מעופפת ונגרר מאחוריה. המטוסים שדורשים תדלוק יתקרבו וישלפו גשוש ייעודי, שיתחבר לצינור דרך הסל בזמן שהמיכלית טסה בדפוס קבוע ויציב.
צוות המטוס המתודלק הוא שאחראי לשמר את החיבור הזה, מה שמצריך הרבה מאוד תיקונים זעירים עם ההגאים ומייצר עומס גדול על הטייסים. תדלוקי סל תופסים גם נתח מורגש מאימוני חילות האוויר בעולם; טעות קטנה, והסל עלול להיקרע או להתפרק.
השיטה מפצה על חסרונותיה ביתרון מאוד גדול: היא מאוד פשוטה מכנית, עד כדי כך שלא קשה להכניס למארז טנק דלק, כננת, צינור ומשאבה, לתת למטוס קרב ולאפשר לו לתדלק את חבריו. בפועל, עושים זאת למטוסי מטען גדולים בהם יש מקום להרבה דלק, וביכולתם לשהות שעות רבות באוויר וללוות משימות ארוכות.
השיטה השנייה היא שיטת הבום - צינור שנמצא בתוך זרוע קשיחה עם זוג סנפירים, שנשלטת בידי איש צוות במטוס המתדלק עצמו (קוראים לו בומר והוא נושא את השם בגאווה).
השיטה הזו מורידה את העומס מהטייס של המטוס המתודלק, ומאפשר גם העברת דלק הרבה יותר מהירה: בערך 3,800 עד 4,500 ליטר לדקה.
החיסרון הוא שבצורה זו ניתן לתדלק רק מטוס אחד בכל פעם, ושלא כל מטוס יכול לשאת בום - זה ציוד מאוד מורכב שמצריך התאמות מבניות נרחבות; צריח עם מוט טלסקופי של 15 מ' זה לא משהו שאפשר לחבר עם מברגה ואזיקונים.
בנוסף, הבומרים מצריכים הכשרה מיוחדת ושמירת כשירות, מה שמייקר את התפעול; גם כאן אין מקום לטעויות, והצינור הרבה יותר גדול, פספוס קטן ואפשר לעשות חתיכת חור במטוס המתודלק. העלויות מרתיעות לא מעט צבאות עם חיל אוויר גדול, כמו של רוסיה וסין - שמעדיפות להשתמש אקסקלוסיבית בצינור וסל.
עד אחרי מלחמת ששת הימים, לא השתמש חיל האוויר הישראלי באף אחת מהשיטות הללו, פשוט כי המטוסים שלו היו צרפתיים ומערכת הדלק שלהם בכלל לא איפשרה תדלוק אווירי. למשל, למיראז' 3 יש שישה מיכלי דלק פנימיים וכולם מזינים את המנוע, אך אין פתח אחד בו ניתן למלא את כולם בו זמנית.
כשהצטרכנו להפציץ משהו רחוק, פשוט שלחנו מטוסים גדולים כמו הווטור, או שחיברנו מיכלי דלק נתיקים למיראז'ים שלנו - על חשבון מטען הפצצות. השיטה הזו עלתה לנו ביוקר: כנושאים פחות חימוש, צריך או לשלוח יותר מטוסים או לתקוף יותר מפעם אחת - מה שעוזר לאויב להבין שאנחנו מגיעים ולהכין לנו מלכודות. זה קרה ב-1967 ואף עלה בחיי אדם.
19 צפייה בגלריה
צוות קרקע מעמיס מיכלי דלק נתיקים על מיראז' לקראת תקיפה ב-1967
(צילום: הספרייה הלאומית )
בוקר סגרירי אחד ב-1968 נשבה הרוח, הציפורים צייצו והצרפתים החליטו לסיים את מערכת היחסים הביטחונית עם ישראל. את מקומם תפסה ארצות הברית; הדוד סם ידע היטב למה חבר לארצנו הקטנטונת - היא הוכיחה עצמה ככוח עולה במזה"ת, שיוכל לשרת אינטרסים אמריקאים ולהקל על בחינת ציוד וטכנולוגיה מול מה שמוכרים הסובייטים לארצות ערב.
מהר מאוד קיבלנו מארה"ב מטוס תקיפה נהדר - ה-A4 סקייהוק - שבא גם עם תמיכה בתדלוק אווירי, וגם עם ערכה משלו לתדלוק עמיתים: מארז עם מיני-סל וצינור. מאוד אהבנו את הסקייהוק, ומהרבה סיבות טובות - והתלהבנו מיכולת התדלוק שלו, אם כי ידענו שלא די בה כדי להאריך את הטווח עד לרחוקים שבאויבינו.
כשביקשה ישראל ערכות תדלוק גדולות יותר ומטוסי תדלוק ייעודיים, סירבו האמריקאים בנימוס. על אף יתרונותיה כמדינת חסות, הם ראו גם כמה פראית ביכולתה להיות; בשישה ימים שינינו את מפת המזה"ת, מי יודע מה נעשה למשל בחודש שלם. לראיית ארה"ב, אם יקבל צה"ל יכולת לטוס אלפי קילומטרים, אין לדעת היכן יעצור.
היו אפילו קולות במשרד ההגנה שחששו מתקריות מסוכנות מול הגוש הסובייטי, עד לרמה בה ייקרא הדוד סם ייקרא להגן על אחיינו המופרע, ולצחצח חרבות עם המעצמה שמעבר לים. ואנחנו מדברים על שנות השישים - ארה"ב היתה קבורה עמוק בבוץ הווייטנאמי וממש לא חיפשה מלחמות חדשות. כשהוגשו בקשות לרכש מטוסי תדלוק, האמריקאים התייחסו לכך בביטול וקיוו שנבין את הרמז.
אבל מאחורי הבקשות שלנו עמד תסכול עמוק: הנהגת ישראל הבינה שבלי יכולת תדלוק אווירי אסטרטגית, לא נצליח להרתיע אף אחד בשכונה שלנו - שכונה שעומדת להפוך להרבה יותר קשוחה. בעקבות המפלות שלהן ב-67', צפויות מדינות ערב להתעצם ברמה חסרת תקדים, וחגיגות הניצחון בארץ כבר התחלפו בדאגה מוצדקת.
מה עשינו? הוחלט שאם לא ימכרו לנו מערכת תדלוק, נכין אחת משלנו. צוותי מהנדסים של התעשייה האווירית למדו את ערכות התדלוק של הסקייהוק, ניתחו אותן והציבו שתיים תחת כנפי בואינג סטרטוקרוזר - מטוס התובלה הכבד ביותר של צה"ל דאז. הערכות חוברו לשרשרת מיכלי דלק בתא המטען, וחיל האוויר קיבל את המיכלית הראשונה שלו.
אל"מ חיים קמחי שהיה מעורב בפרויקט סיפר לאתר היסטוריית התעופה הישראלי מרקיע שחקים על השיפורים והשדרוגים של המערכת, ועל אילתורים יצירתיים שנעשו בה כדי שתאפשר גם לתדלק מסוקים ממטוס מטען אחר, נורד נוראטלס.
בעזרת שתי המיכליות הללו צבר צה"ל ניסיון מבצעי בתדלוקים אוויריים, בנה ושיכלל שיטות. למשל, הותקנה מערכת גשוש תדלוק על הפאנטומים שלנו - מטוסי הקרב העיקריים של ישראל בשנות השבעים - שהגיעו עם ציוד לתדלוק מבוסס בום, טכנולוגיה שלא היתה בידינו באותם הימים.
בחצי השני של שנות השבעים הגיעו לארץ מטוסי ה-F15 הראשונים ובתחילת האייטיז הצטרף ה-F16 - דגמי מטוסים חדשים לגמרי, עם יכולות חסרות תקדים שהצריכו גם סוג שונה של מיכלית. ראשית, לא היה להם גשוש תדלוק נשלף כך שלא יוכלו להתחבר לסטרטוקרוזרים, ושנית - מדובר במיכלית עם מנועי בוכנה, והמתודלקים יצטרכו להאט למהירות מסוכנת כדי להתחבר אליה.
שוב נקראו לדגל המהנדסים היצירתיים של התעשייה האווירית: הם פיתחו מערכת בום משופרת בה השליטה מתבצעת דרך מצלמות בשילוב משקפיים ייעודיים - שיטה הרבה יותר מדויקת ונוחה ממערכת הבום האמריקאית, שנשענה על שליטה בצינור דרך חלון.
השלב הבא היה לגייס לצה"ל מטוסי בואינג 707 אזרחיים - פלטפורמה אמינה ומוכחת, זולה יחסית, שמשלבת תא מטען מרווח, טווח ארוך וזמינות רבה של חלפים. הם קיבלו את מערכת התדלוק החדשה וכך נולד מטוס הראם - המיכלית המובילה של צה"ל עד היום.
ראם כזה נושא 85 טון דלק, מספיק כדי להאכיל משפחה רעבה של מטוסי F15, וביכולתו לתדלק אותם במרחקים ותנאי מזג אוויר שצוותי סטרטוקרוזר ראו רק בסיוטים. לאחר אימונים מקיפים, הפך הדיוק של הבומרים לאגדי: סבבי התדלוק האוויריים של צה"ל נהיו מהמהירים במערב.
בעזרת מטוס הראם, הצליח חיל האוויר לקחת F15 עם פצצות מונחות אופטית עד למפקדות אש"פ בתוניס, 2,300 ק"מ לכל צד. האפקט שחיפשנו הושג: אויבי ישראל הבינו שעבור חיל האוויר, באמת שאין מקום שהוא רחוק מדי.
לצד הראמים והבום שלהם, המשיך צה"ל להפעיל גם מערכות תדלוק מבוססות סל: מטוסי ההרקולס קיבלו מערך מיכלים ומארז צינורות נשלפים. הרקולסים נושאים פחות דלק וגם טסים הרבה יותר לאט ולכן פחות מתאימים לתדלוק מטוסי קרב - אך מעולים בהזנת מסוקים. בזכותם, יכולים צוותי יסעור לחוג זמן רב באוויר סמוך לאזורי קרבות, כשהם מוכנים לחלץ נפגעים במהירות שיא.
עם השנים הצטרפו לחיל האוויר מפציצי קרב חדשים - ה-F15I רעם וה-F16I סופה, בעלי טווח טיסה ארוך משמעותית משל קודמיהם. למשל רדיוס המשימה של F16 בסיסי הוא פחות מ-800 ק"מ, בעוד זה של מטוס הסופה יותר מכפול.
במקביל, נכנסו לשירות חימושים חדשים לטווח של מאות קילומטרים, ואפילו פצצות רגילות יודעות לגלוש עם ערכת כנפיים נשלפות ולפגוע במטרה מ-120 ק"מ. אך גם עם החידושים הללו, נשארו המיכליות המעופפות שלנו חיוניות ביותר לכל מבצע הפצצה. אתם מבינים, דלק יכול לשפר לא רק מרחק.
בזכות מטוסי התדלוק, יכולים מפציצי הקרב שלנו לטוס הרבה יותר מהר - לשרוף דלק בראש שקט, וכך להשלים משימות תקיפה יותר מוקדם. כל מבנה שסיים להפציץ יכול למלא דלק, לפתוח מצערת ולשרוף עננים כל הדרך לבסיס. ואז נוחתים, מחליפים צוות, ממלאים פצצות וחוזרים לחזית.
בינתיים, מטוסים אחרים ממשיכים להכות באזור המטרה ונוצר רצף הפצצה מפחיד: מטוסי קרב שתוקפים נון-סטופ, ומוסיפים לאפקט ההרס גם השפעה פסיכולוגית מטלטלת. עוד יתרון חשוב נוגע לבטיחות הטיסה: פגיעות רסס מטילי נ"מ לעיתים מנקבות מערכות דלק, ומטוס שניזוק יכול לצלוע עד לבסיס ולנחות בשלום - אם רק יקבל מילוי דלק.
אבל לא זו הסיבה שהגדרתי את מטוסי התדלוק שלנו כנכס האסטרטגי הכי רגיש וחיוני: גיחות לטווח ארוך כמו ההפצצה בתוניס היו פעם דבר אקזוטי וחריג, אך כיום זה סטנדרטי; אנו נדרשים להכות באיראן עצמה, בתימן, ויתכן שמפציצי הקרב שלנו ישוגרו גם לצפון סוריה או עיראק - לכו תדעו היכן יקום צבא הפרוקסי הבא של האיראנים.
וזה לא רק המרחק: איראן משפרת בהתמדה את מערכי ההגנה שלה, ויתכן שתספק מערכות נ"מ מתקדמות גם לצבאות החסות שלה. זו בעיה אחרת לגמרי - אתם יודעים איך מפצחים מערכי הגנה סבוכים? אפשרות ראשונה אחת טיסה מאוד נמוכה, כזו שמפריעה למכ"מ לגלות ולעקוב אחר מטוסינו. הבעיה היא שבגובה נמוך האוויר סמיך כמו בירה גינס או מרק בצל, המנוע מתאמץ הרבה יותר והדלק נשרף במהירות עצומה.
אפשרות נוספת היא טיסה בנתיב שעוקף אזורים עמוסים בסוללות נ"מ, או כזה שמגיע אליהן מכיוון בלתי צפוי. שתיהן מצריכות יותר תדלוקים, או תכנון שונה לגמרי של משימות רחוקות. וכאן אנו מגיעים לתכל'ס: איך מדינת ישראל מקרינה עוצמה ברחבי המזרח התיכון? עם נבחרת של מאות מטוסי קרב. איך הם מגיעים לאן שצריך? עם מיכלית. מה יקרה בלעדיהן?
נצטרך לטוס גבוה יותר באזורים מאוימים, ולהסתמך על לוחמה אלקטרונית - מערכות נהדרות שמקשות על מכ"מים ומערכות הגנה, אבל האויב יקלוט אותן מהר מאוד, ומה שהצליח במבצע של היום אולי לא ישפיע מחר. ואז נצטרך לטוס בצורה הרבה יותר מסוכנת - ונאבד מטוסים וטייסים במשימות הכי רגישות שלנו. זאת, בעוד מטרות אחרות בבנק המטרות פשוט יהפכו לא רלוונטיות משום שלא נוכל להגיע אליהן.
האויב שלנו לא טיפש, ויודע היטב כמה חיוניים מטוסי התדלוק שלנו: צוותי המכ"מ שלו מנסים לנטר את תנועתם וללמוד את השיטות והשגרה המבצעית, ולצפות את הנתיבים. בעתיד יתכן שיוכלו האיראנים גם לעשות משהו בעניין: אני מעריך שזה אחד התפקידים שמייעדים האיראנים למטוסי הסוחוי 35S שהם רוכשים מרוסיה בימים אלה.
מדובר מטוסי קרב מסוכנים מאוד שעוד נדבר עליהם הרבה, ומסוגלים לשאת טיל בשם R37 שתוכנן לחסל מיכליות ומטוסי ביון מ-400 ק"מ. אם אכן יגיע הטיל לידיים איראניות, יוכל האויב בהחלט לשבש לנו מבצעים.
אז מה עושים נגד איום שכזה? קודם כל, נערכים: נתיבי הטיסה של המיכליות שלנו מאוד יצירתיים, ואם ייכנס לזירה משהו שיכול לפגוע בהן מרחוק, נצטרך לתכנן מסלולים ומעגלי המתנה בצורה אחרת.
בנוסף, נפעיל יותר חימושים לטווח ארוך, מה שיכול לאפשר למפציצים להכות במטרה ממרחק יותר גדול, ובהתאם גם להרחיק את המיכלית. אם נצטרך, נציב שומרי ראש למטוס התדלוק, בדמות מטוסי קרב שיוכוונו למגע עם הסוחוי אם וכאשר יעז להוציא את קצה חרטומו מההאנגר.
בקרוב ייכנס לשירות המחליף של הראם, מטוס ה-KC46 פגסוס האמריקאי שהוא הרבה יותר גדול, מהיר, חזק וחכם. בעזרתו, נוכל להתמודד טוב יותר עם איומי העתיד, ולהבטיח שכל כוח אווירי ימשיך להגיע בדיוק לאן שצריך, ובול בזמן. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
