ועידת התחזיות"כדי שתהיה כאן תקומה צריך שכולנו נעבוד בזה"
ועידת התחזיות
"כדי שתהיה כאן תקומה צריך שכולנו נעבוד בזה"
את הדברים אמרה ניצולת הנובה יולי ריטר, בשיחה עם חברתה הזמרת נועם קליינשטיין, בוועידת התחזיות 2025 של כלכליסט בשיתוף בנק הפועלים וקבוצת הפניקס. לדבריה: "אני עושה את זה כי למרות הכל, יש לי תקווה. יש לי תקווה יום אחד להרגיש בטוחה, אחרי שהמלחמה תיגמר וכולם יחזרו הביתה, ויהיו ימים בהם אצליח, לצד האובדן, לחיות חיים ראויים"
הזמרת והמוזיקאית נועם קליינשטיין וחברת הילדות שלה יולי רייטר השתתפו בפתיחת ועידת התחזיות 2025 של כלכליסט, בשיתוף בנק הפועלים וקבוצת הפניקס. יולי היא בת הזוג של אדיר מסיקה ז"ל שנרצח בנובה בשבעה באוקטובר.
"אני ואדיר היינו בפתח החיים המשותפים שלנו ביחד כשהחלטנו ללכת למסיבת הנובה עם החברים הכי טובים שלנו", אמרה רייטר. "כשהתחילו האזעקות הזדרזנו לעלות על הרכבים וחיפשנו מקום מוגן להמתין בו עד שתהיה הפוגה. עצרנו במיגונית בצומת גמא. יצאנו לסמן לרכב השני איפה אנחנו נמצאים כשהבחנו בשני פצועים במרחק של חמישים מטרים מהמיגונית. ניסינו לסייע להם כשהתחילו לירות עלינו. פתחנו בריצה חזרה למיגונית, בעוד שני חברים שלנו, מתן אקשטיין ז"ל וסלע מעגן מושכים את המחבלים רחוק מהמיגונית, שם הסתתרנו. נותרנו במיגונית חמישה כשבחוץ… בחוץ גיהינום. הבנו שזמננו קצוב.
"אני ואדיר הספקנו להיפרד. אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי בחזרה וביקש ממני לעצום את עיניי. התחבקנו חזק. וכשהמחבלים הגיעו למיגונית, אדיר ועילי נחמן דחפו אותם החוצה. בידיים חשופות.
"הם הצילו את חיי וחיי שתי בנות נוספות. אף מחבל לא נכנס למיגונית במשך שבע השעות שעברו עד שכוח של צנחנים הוציא אותנו משם. אדיר, אהבת חיי, עילי נחמן ומתן אקשטיין, החברים הכי טובים שיכולתי לאחל לעצמי, נרצחו.
"התבקשתי להגיע לכאן היום כדי לדבר על תקומה, נושא שאני נפגשת איתו הרבה בשנה וקצת האחרונה. אז כשמדובר באבל, אין זה משהו שאני רוצה לקום ממנו. אבל, וגעגוע, אלה דרכים לשמר אהבה. אז לקום ממנה זו לא ההגדרה הנכונה. ההיפך, הגעגוע והכאב הבלתי נסבל הם עדויות לאהבה העצומה שזכיתי לה בחיי. אין לי שום כוונה לוותר עליה.
"אז לא על זה אדבר היום, אני אדבר על הדברים שיש לקום מהם. מאז האירוע שהפך את חיי ושינה אותם לבלי היכר. אני במלחמה. להצליח לקום מהמיטה בבוקר, למשל, הפך למשימה שלעיתים מרגישה בלתי אפשרית. זה לא קל. האמת שזה נורא קשה. אני עובדת בזה, למרות שהדבר שאני הכי רוצה יותר מהכל, שיחזירו לי אותו, לא בהישג ידי.
"אני עושה את זה כי למרות הכל, יש לי תקווה. יש לי תקווה יום אחד להרגיש בטוחה, אחרי שהמלחמה תיגמר וכולם יחזרו הביתה, ויהיו ימים בהם אצליח, לצד האובדן, לחיות חיים ראויים. כל אחד השנה נפגש עם הכאב, חלק באופן קרוב וחלק באופן קולקטיבי, זה לא משנה, הנפש עדיין מצולקת. כולנו במן מלחמה כזו על החיים, ונמצאים בזמנים שמשפיעים שנים קדימה על עיצוב המציאות שלנו כאן.
כדי שתהיה כאן תקומה צריך שכולנו נעבוד בזה. כל אחד בתחומו.
אז נועם קלינשטיין, חברה שלי המדהימה, ראתה אותי עוברת גיהינום והתייצבה לצידי כשביקשתי עזרה. עזרה לי לקום ולהתחיל לצעוד בדרך השיקום הארוכה. וכתבנו ביחד את "שיר לאדיר".
רגע לפניי שקליינשטיין שרה את "שיר לאדיר" אמרה "קצת מוזר לדבר על שירים ואמנות עכשיו. כמו שיולי אמרה אין אדם שזה לא פגש אותו, אותי זה פגש כשהודיעו לי שיולי חברת הנפש שלי נמצאת במיגונית ושיש חדירת מחבלים. לעולם לא אשכח את תחושת חוסר האונים שהרגשתי במהלך השעות האלה, שאני לא יודעת מה קורה איתה ואני לא יכולה להציל אותה. בלתי נסבל עבורי שיש אנשים שמרגישים את אותן התחושות האלה כבר שנה וחודשיים. יולי חזרה הביתה, אדיר לא. הוא הקריב את חייו בשביל להציל את אהובתו והצליח.
"מאז שחזרה, במהלך השבעה והחודש בלעדיו יולי כתבה בפתקים בטלפון טקסטים שמבטאים את המחשבות האבל האהבה והגעגועים לאדיר. לקראת ה-30 היא ביקשה שאכתוב מאותם הפתקים שיר אהבה. סימנו ביחד את המשפטים שיתאימו לשיר אהבה. והתיישבתי לחבר בין המשפטים ולהתאים להם לחן, כתבתי לה שזה כמו להרכיב את הפאזל הכי עצוב בעולם. השיר היה מוכן ושרתי אותו כשיולי מחזיקה לי את היד מעל הקבר של אדיר ב-30 לזכרו, ולקראת השנה הוצאנו אותו.
"הרבה אנשים שקרובים לאדם אבל יבינו את התחושה שאתה כל-כך רוצה לעזור ושרוב הזמן אין לך איך. אי אפשר להשכיח את הכאב ולהגיד שהכל יהיה בסדר. אבל כן ניתנה לי הזכות לעזור להשאיר משהו שמאוד מאוד חשוב לה חי. מעין קפסולה שאין לה זמן ומרחב ושהיא רק האהבה של אדיר ויולי. השיר הוא דווקא על אהבה גדולה ולא על כאב ואובדן גדול וזו בחירה שעשינו יחד. לכתוב שיר דווקא על אהבה".
