אינפלציה או האטה כלכלית - מה מסוכן יותר?
אינפלציה או האטה כלכלית - מה מסוכן יותר?
בכלכלה קיים מושג הקרוי "ניהול סיכונים" שמשמעותו הינה האם כדאי ללכת על צעד כלכלי או עסקי כזה או אחר ובאילו סיכונים הוא כרוך.
מדיניות הריבית של נגיד בנק ישראל במהלך השנה האחרונה, משקפת נאמנה את המושג הזה. מידי חודש מסביר הפרופסור אמיר ירון את החלטתו לא להוריד את שער הריבית, זאת בשל הסכמה, לדבריו, של התפרצות אינפלציה.
אפתח בכך שמדובר, לכאורה, בהחלטה לגיטימית של הנגיד, ואכן קיימות לא מעט דוגמאות היסטוריות לכך שמדיניות לא אחראית של הבנק המרכזי תרמה לאינפלציה דוהרת, שפגעה בראש וראשונה בשכבות החלשות.
הדוגמא הכי טובה לכך הייתה בגרמניה של שנות ה-20 במאה הקודמת, בה הבנק המרכזי איבד לחלוטין שליטה על האינפלציה, המטבע הגרמני, המארק, קרס לחלוטין עד כדי אבסורד של הנפקת שטר בן אלף מיליארד מארק.
הנפגעים העיקריים לכך היו אכן השכבות החלשות, מה גם שהאינפלציה גררה עימה אבטלה המונית.
המבוגרים שבינינו בוודאי זוכרים את האינפלציה הדוהרת שהייתה אצלנו בראשית שנות ה-80, עד כדי יותר מ-450 אחוזים בשנת 1984. סממני אותה אינפלציה באו לידי ביטוי בשחיקה מתמדת של משכורות השכירים במשק וכן בכך שאחת התמונות הזכורות היטב בסופרמרקטים וחנויות המכולת, הייתה של עדכון יומיומי של מחירי המוצרים.
ובכן, נגיד בנק ישראל חוזר מידי חודש בחודשו על ה"מנטרה" של סכנת האינפלציה וסכנת פגיעתה בשכבות החלשות, אולם נשאלת השאלה האם מבחינת "ניהול סיכונים" אינו חוטא למטרה ובמקום הסכנה, לכאורה, של אינפלציה, אינו מייצר, מבלי להתכוון, סכנה גדולה הרבה יותר?
אתחיל בכך שסטטיסטית האינפלציה אצלנו במהלך השנה האחרונה הסתובבה בממוצע שנתי סבי ה-3-4 אחוזים, והתרחיש שלנים 2025 ו-2026 מדבר בכלל על אינפלציה שבין 2 ל-3 אחזים לשנה.
ובמילים אחרות, אין מדובר כאן, חלילה, בתרחיש אפוקליפטי בנוסח שתי הדוגמאות ההיסטוריות שהבאתי לעיל, אלא בתנודה אפשרית של חצי אחוז עד אחוז לכאן או לכאן.
לטעמי, מול התרחיש האפשרי הזה, עומד תרחיש שהינו בעליל הרבה יותר גרוע:
ראשית, מדיניות ה"בונקר" של הנגיד מייצרת חסימה בפועל של מנועי הצמיחה במשק, יוצרת האטה עד כדי אפשרות של מיתון, דווקא בתקופה שלאחר מלחמה ארוכה.
שנית, מעבר לחסימת מנועי הצמיחה, הריבית הגבוהה המגם מייצרת אווירה של דכדוך במשק ותחושה של העדר אופק עתידי. חשוב לציין כי נגידי הבנקים בארצות הברית ובאירופה, בשונה מהנגיד אצלנו, כבר החלו בהורדות ריבית, עובדה שכבר יצרה מומנטום חיובי.
שלישית, הריבית הגבוהה, לכשעצמה, בפועל פוגעת הרבה יותר בשכבות החלשות שנאלצות, לדוגמא, לשלם הרבה יותר עבוד הלוואות או משכנתאות. החזר משכנתא, ממוצעת לדוגמא, הרקיע במהלך הרבעון האחרון לכ- 11 אלף שקלים לחודש. על פי נתוני למס והאוצר, אחוז נוטלי המשכנתאות שמפגר בהחזר ביותר משלושה חודשים, זינק במהלך הרבעון האחרון בכ-35 אחוזים וקיימת סכנה ממשית למשבר משכנתאות, זאת כפי שקרה בארצות הברית ב-2007.
רביעית, הריבית הגבוהה מקשה מאוד גם על הסקטור העסקי במשק, לדוגמא קבלנים רבים שנטלו הלוואות על מנת לממן את הפרויקטים שלהם. כך גם לגבי סקטורים רבים נוספים המפרנסים מאות אלפי ישראלים וברור כי קריסה, חלילה, של עסקים אלה, תשפיע משמעותית על עלייה באחוז המובטלים.
ובמילים אחרות, מול התרחיש של עלייה באחוז כזה או אחר בשיעור האינפלציה, צפוי המשק הישראלי לסיכונים הרבה יותר גדולים שישפיעו הן על הצמיחה, הן על סיכון ממשי לעסקים רבים, הן על סיכון ממשי לאבטלה גוברת והן על נוטלי משכנתאות שעלולים לעמוד בפני תרחשי של חדלות פירעון.
לסיכום, גם אם לא ניתן להתעלם לחלוטין מהתרחיש האפשרי של אינפלציה גבוהה יותר, טוב יעשה נגיד בנק ישראל, כמו גם יתר מקבלי ההחלטות בבנק, אם יעמידו על כף המאזניים מבחינת ניהול סיכונים את התרחיש הנגדי, שלטעמי הינו גרוע ומסוכן הרבה יותר!
*כותב המאמר רוני מזרחי הוא יו"ר ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"
