הצעירים שעוזבים את הארץ הם הצעירים שעזבו את ירושלים
הצעירים שעוזבים את הארץ הם הצעירים שעזבו את ירושלים
עם פרוס השנה האזרחית החדשה הלמ"ס פירסם את הנותנים המדאיגים, שכולנו נחשפנו עליהם, על הגירה שלילית מהארץ. לפי הנאמר, בשנת 2024 עזבו את ישראל 82,700 תושבים – מספר שיא. כמעט חצי מהם, 48%, היו בגילאי 20 עד 45 – צעירים בשיא חייהם. 27% נוספים היו ילדים ובני נוער. תל אביב מובילה את הטבלה כאן, עם כמות העוזבים הגדולה ביותר, וגם ירושלים תורמת את חלקה לגל ההגירה הזה. קרוב ל-5,000 תושבים עזבו אותה בשנה שעברה לחו"ל.
המספרים האלה לא מפתיעים אותנו בתור צעירים. כולנו מכירים את קרוב המשפחה, הקולגה או החבר שעשו רילוקיישן זמני או קבוע, או זמני שהוא קבוע. אבל, יותר מהכל, הם לא מפתיעים אותנו כירושלמים. המנגינה כל כך מוכרת לנו, כמי שגרים ועושים בעיר שכבר שני עשורים מתמודדת עם נטישה של צעירים מהמגזר הציוני. בתור אלה שמכירים את הבעיה מקרוב, אנחנו יודעים כמה חייב לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי.
כמה נקודות שחשוב שכל ישראלי וישראלית יכירו, מהנסיון הירושלמי:
ראשית, זה לא שאלה של כמה עוזבים. לא כאן בירושלים ולא ברמת המדינה. גם המדינה וגם העיר גדלו ויגדלו. זה שאלה של *מי*. מרבית העוזבות והעוזבים הם צעירים משכילים, בעלי פוטנציאל, בשלבים מוקדמים של ההתפתחות המקצועית שלהם. הם מוכשרים, וכשהם יוצאים החוצה הם "טורפים את העולם". תסתכלו על סצנת חיי הלילה בתל אביב, שמובלת בידי ירושלמים לשעבר. תסתכלו על ההיי טק הישראלי, ש-50% מההון שנוצר בו אי פעם נוצר בידי ירושלמים. או, להבדיל, תביטו על סצנת הנדל"ן נניח ביוון, גרמניה ופורטוגל. ישראלים מובילים בכל מקום. הם חסרים לנו כאן בירושלים, הם יחסרו לנו במדינה.
שנית, קשה להכיל את זה ערכית. יותר קל להתייחס אל העוזבים כ-"נפולת של נמושות" ולהתקדם הלאה. אבל חשוב מאוד להקשיב לעוזבים. הם עוזבים בראש ובראשונה בגלל הזדמנויות ומשוואות כלכליות, גובה השכר מול יוקר המחיה, מחירי הדיור ואיכות חיים ביחס לשעות עבודה. אבל, בנוסף, הם עוזבים בגלל תחושת הזדהות. תחושה שהעיר – או המדינה – היא כבר לא בית. תחושה של כריעה תחת הנטל לצד אוכלוסיות שבוחרות להדיר את עצמן משותפות בו. תחושת מיאוס ממאבק בלתי נגמר, ועוד. חשוב מאוד לקחת את הטענות האלה ברצינות, כי אם לא, מספר העוזבים ימשיך ויגדל, ואז מגיעים למצב הכלכלי של ירושלים, שזקוקה למענקי ממשלה כדי לתפקד ברמה סבירה, וגם למצב הדמוגרפי והפוליטי של העיר, ודי לחכימא ברמיזא. ברמת המדינה, אנחנו לא רוצים ולא יכולים להיות שם.
חשוב לציין. בעולם גלובלי אנחנו כמקבלי החלטות צריכים להפנים שאנחנו כבר לא מתחרים רק עם ערים אחרות בארץ, אלא מתחרים עם העולם כולו. לצעיר ירושלמי ממוצע חוויית המעבר לערים גדולות באירופה וארה"ב קלה ממש כמו חווית המעבר לתל אביב (ה' ישמור). במובנים מסוימים היא אפילו יותר קלה ממעבר לערים כמו מודיעין (רחמנא ליצלן). כדי להצליח במשימה שלנו לשמור את ירושלים ציונית, אנחנו חייבים שתהיה אטרקטיבית לצעירים ברמה *בינלאומית*. בתעסוקה, בדיור, בתרבות, בתשתיות, בחיי יום ולילה, באיכות חיים ובחינוך. וכך גם ברמת המדינה כולה.
צריך להגיד ביושר. יכול להיות מאוחר מדי. כאן בירושלים אני מאמין בלב שלם שעוד לא מאוחר מדי, אבל אני מצד שני גם מאמין שהיום הזה עשוי להיות לא רחוק, ולכן מה שאנחנו עושים מדי יום, בעשייה העירונית ובשטח, כדי לקדם את כל מה שכתבתי מעלה דחוף, דחוף מאוד. חלק מהפעולות שאנו עושים נעשות באיחור משמעותי מול הרצוי בכל אופן. גם במדינת ישראל צריך להחזיק את תחושת הדחיפות הזאת. לא רחוק היום שיכול להיות מאוחר מדי. מניסיון קשה מאוד להחזיר את מי שעוזב. התודעה צריכה להיות שכל צעיר שעוזב את המדינה לא יחזור.
אדיר שוורץ הוא סגן ראש העיר ירושלים ומחזיק תיק הצעירים בעירייה, ויו"ר תנועת התעוררות בירושלים
