דעה
חוסר ודאות וירידה ממושכת: מה קורה לדולר?
האם הדומיננטיות של המטבע האמריקאי בסכנה? בעוד כלכלת ארה"ב מראה סימני חולשה, המטבע האירופי מתחזק; מגמות חדשות בשוקי המטבעות משקפות שינוי מהותי ביחסי הכוחות הכלכליים, כאשר אירופה מציגה התאוששות למרות המשברים המתמשכים
מתחילת השנה איבד הדולר אינדקס כ-5% מערכו. הירידה במדד - שמודד את ערך השקל לעומת סל של מטבעות מובילים בעולם - משקפת היחלשות של השטר הירוק.
קרוב ל-60% מהמדד מורכב מהיורו, שמולו איבד הדולר כ-4.6% השנה. רגע, האם לא מדובר ביבשת שהכלכלה הגדולה שלה - גרמניה - התכווצה בשנה שעברה?
הין היפני, המהווה כ-14% ממדד הדולר, התחזק ב-5.6% כנגד המטבע האמריקאי - ולא שכלכלת יפן נמצאת במצב טוב בהרבה.
כבר זמן מה שהכלכלה הגלובלית מתמודדת עם שורת משברים עוצמתיים, כולל מלחמת סחר מתלקחת בין ארצות הברית לבין שותפות הסחר הגדולות שלה, המלחמה המתמשכת בין רוסיה לבין אוקראינה, האירועים במזרח התיכון, המתיחות סביב טאיוואן וצפון קוריאה וחזרת נושא הגרעין האיראני לסדר היום.
בדרך כלל בתקופות כאלו יורד תיאבון הסיכון של המשקיעים והם מעדיפים להתמקד בנכסים בטוחים מסורתיים, ואיגרות החוב של ממשלת ארה"ב בראשם, ולא בנכסים נושאי סיכון כמו שוקי המניות.
מה עוד, שעד לא מזמן קבעו שוקי המניות שיאים חדשים, הן בארצות הברית והן באירופה, ואילו השוק הסולידי בארה"ב מציע זה זמן תשואות פדיון גבוהות, יחסית.
אך לא הפעם. דווקא היורו המוכה והחבוט מתאושש וצובר תאוצה אל מול הדולר.
למה זה קורה? פשוט, יש יותר סימני שאלה לגבי הדומיננטיות של הדולר.
עד לא מזמן ניתן היה להסביר את הדומיננטיות של הדולר בהפרשי הצמיחה הגדולים והמתמשכים של כלכלת ארה"ב אל מול כלכלות אירופה, יפן ומדינות מפותחות רבות אחרות.
לכך ניתן להוסיף את פערי הריבית, שנוטים לטובת ארה"ב, במיוחד לאחר שבאירופה הריבית כבר ירדה שש פעמים בחודשים האחרונים, מ-4.5% ל-2.65% בעוד בארה"ב שיעור הריבית כמעט כפול.
הרוח הגבית, שלא לומר הנלהבת, שניתנה לנשיא טראמפ עם כניסתו לבית הלבן והבטחתו לפעול קודם כל לטובת ארצו (America First) היוו טריגר נוסף.
הדולר התחזק עוד קודם לכן משום שאז עוד היווה חוף מבטחים לנוכח אי הוודאות הגדולה שאפפה את תוצאות מערכת הבחירות בארה"ב.
כעת, המצב שונה. הצמיחה בארה"ב מראה סימני חולשה ויש הערכות כי ברבעון הראשון של השנה התוצר בכלל יתכווץ, לראשונה מאז הרבעון הראשון של 2022, אז עוד בצל הקורונה.
מנגד, בגוש היורו אופטימיים שהצמיחה דווקא תתחדש, על רקע תמריצים פיסקאליים רחבי היקף שממשלות גרמניה, צרפת ועוד מדינות מתכוונות להזרים לכלכלות שלהם.
אולי יש לנו חלק קטן בכך, אבל הן מתכוונות להגדיל מאוד את הוצאות הביטחון שלהן, במיוחד נוכח התפנית המסתמנת של ארה"ב כלפי סוגיית המלחמה באוקראינה.
אשר להפרשי הריבית, אם באירופה עשויים לעשות הפוגה ולהמתין לראות כיצד תורמות הורדות הריבית עד כה, בארה"ב יש הסבורים כי הורדות הריבית יתחדשו, דווקא, על מנת לפצות בגין ההשפעות השליליות של מלחמת הסחר על הכלכלה בטווח הקצר; זאת למרות שהשפעה נוספת של מלחמת הסחר היא בכיוון של לחצי מחירים.
בכלל, אם יש חשש מסטגפלציה (עלייה של האינפלציה בד בבד עם החלשות כלכלית), מצב שמקשה יותר למקבלי ההחלטות להתמודד, נכון להיום הוא נראה אפשרי יותר בארה"ב מאשר באירופה.
ולכך יש להוסיף את הגירעון הפיסקאלי והחוב הציבורי הגדולים בארה"ב: מעל 6% ו-130% מהתוצר, בהתאמה. זו לא תופעה חדשה, אך דווקא כעת, כשאלון מאסק ומדיניות ה-DOGE (המחלקה לייעול הוצאות הממשלה) בכותרות, שב הנושא לסדר היום, והשוק עוסק בסקטור הציבורי המנופח ובהיקפי הקיצוצים האדירים שנחוצים. כמובן, זה לא עושה טוב לדולר.
יש עוד שורה של שיקולים שפועלים בכיוון דומה, אך השורה התחתונה ברורה: הדולר של ארצות הברית עומד בפני שנת מבחן וכמה שינויים גדולים צריכים להתחולל על מנת שיחזור למעמדו הבכיר.
ועם זאת, אם, חלילה, החולשה בארה"ב תתפתח לחולשה חוצת מדינות וגושים, כגון זו שגרמה הקורונה, או אם המתיחות הגאו-פוליטית הגלובלית תחריף, אזי ביום פקודה, הדולר ואיגרות החוב של ממשלת ארצות הברית ימשיכו להוות מקלט אולטימטיבי לשוקי ההון.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
