כל משפט נחשב
כל משפט נחשב
האם בישראל של שנת 2025 יש לעיתונאים הגנה מצד בתי המשפט, האם התקשורת והמערכת המשפטית בישראל מצליחות לאזן בין העניין הציבורי לבין שמירה על שמו הטוב של האדם, ומה אפשר לעשות נגד עבירות לשון הרע שמופצות ללא הפסקה ברשתות החברתיות? לקראת פורום Duns 100 הראשון לבכירי ענף המשפט בתחום לשון הרע, עורכי דין בולטים מתייחסים לכמה מהסוגיות המרכזיות המעסיקות את העוסקים בתחום
לתקשורת חופשית בישראל ובדמוקרטיות אחרות בעולם, יש תפקיד משמעותי בשמירה על המשטר הדמוקרטי ובשימורו. "כלב השמירה של הדמוקרטיה" אמון על חשיפת ליקויים, כולל ליקויים תפקודיים של המשטר הדמוקרטי, פרשיות שחיתות, התנהגות קלוקלת או חריגה של אישי ציבור ומפורסמים ועוד, כל זאת ללא משוא פנים ומתוך מחויבות לכללי האתיקה העיתונאים. התנאים בהם פועלת העיתונות בעידן הנוכחי השתנו באופן מהותי מהתנאים שבהם פעלה העיתונות בתקופה שבה נחקק חוק לשון הרע בשנת 1965.
התקשורת של היום היא מהירה, מיידית, ופעמים רבות התקשורת מפרסמת מידע כאשר זמן התגובה הניתן למי שעומד במרכז הכתבה ושנתונה בידו הזכות להגיב הוא קצר למדי. במקביל, לא מעט דברים שלא מפורסמים בתקשורת הממסדית מתפרסמים ומופצים כמו "אש בשדה קוצים" באמצעות רשתות חברתיות ובקבוצות טלגרם או וואסטאפ. לקדמה הטכנולוגית יש אמנם יתרונות מרובים, אך כאמור, גם לא מעט חסרונות. כמו למשל, מה קורה כאשר עיתונאי מפרסם מידע שגוי, או מידע שנכון באופן חלקי, או מידע שנכון ברובו אך כתוצאה מטעות קטנה הפגיעה במושא הכתבה היא אנושה ולא מידתית. וכידוע, כמו שהתקשורת יכולה להאדיר אדם, היא יכולה גם להוות פלטפורמה שתגרום ל"נפילתו" של אותו אדם, או אדם אחר. מעבר לכך, כיום כל אדם יכול להכפיש אדם אחר ברשתות החברתית ולהפיץ שמועה קונספירטיבית שתשותף על ידי אנשים רבים ואשר יכולה לפגוע אנושות בשמו של אדם, בין אם בכוונת זדון ובין אם באופן תמים. ויש כמובן דוגמאות רבות נוספות על האופן שבו מידע שגוי או לא מדויק יכול להיות מופץ ולפגוע בשמו של אדם ולהזיק לו.
במקביל, בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר "תביעות השתקה". תביעות אלה המוגשות נגד עיתונאים, אמצעי תקשורת, קורבנות עבירה וחושפי שחיתויות, כאשר פעמים רבות ניצבים בצד אחד אנשים שמפרסמים או משתפים מידע אמיתי נגד אנשים מפורסמים או בעלי הון, ואלה מצידם מעוניינים שהמידע לא יפורסם ותובעים את מפרסם המידע כדי לעצור את הפרסום, או להטיל ספק בו. התובעים מקווים להתיש את או לאיים על האדם שפרסם מידע שהם לא רוצים או לא רצו שיפורסם, וזאת באמצעות הליך משפטי יקר המערב לעיתים תכופות גם קמפיין תקשורתי מצד יועצי התקשורת של מגיש תביעת ההשתקה.
וכך, בתוך כל ה'מערב הפרוע' של טרנספורמציית המידע אשר מופץ במהירות מואצת בשנים האחרונות, נמצאים בתי המשפט ועורכי הדין שצריכים בכלים הלא תמיד מעודכנים שנמצאים בידם להבין מה היא בדיוק הסיטואציה המשפטית, מה הן השלכותיה, ולבדוק מה הפרשנות החוקתית הנכונה, כאשר כל מקרה נבחן לגופו על פי העקרונות המשפטיים הרלוונטיים והאקטואליים.
לקראת פורום Duns 100 לבכירי ענף המשפט בתחום לשון הרע הנערך השנה זו הפעם הראשונה, מתייחסים עורכי דין בכירים בתחום לסוגיות מרכזיות המעסיקות את עובדי הענף במציאות העכשווית. עורכי הדין התייחסו לסוגיית חשיבות זהות מושא הפרסום מבחינת דיני לשון הרע, ולהיקף ההגנה הנדרשת בנוגע לפרסומים הנוגעים לאישי ציבור. הם ניתחו את מצב ההגנה על עיתונאים מבחינת חוק לשון הרע, את הדרך הנכונה למציאת איזון בין הצורך לפרסם שמות בתקשורת של חשודים מפרסמים ולא מפורסמים לבין הצורך לדווח על אירועים חדשותיים, וגם התייחסו לדרכים המשפטיות האפשריות שבעזרתן ניתן יהיה לטפל בדברי לשון הרע אשר מופצים כלפי אנשים השכם וערב ברשתות החברתיות.
לכתבה התראיינו עו"ד מוטי ארד, שותף, מחלקת תעשייה ורגולציה, גולדפרב גרוס זליגמן, עו"ד דורון קול, שותף במחלקת ליטיגציה, תקשורת ולשון הרע, פישר (FBC & Co), עו"ד אלמוג גיל אור, שותפה, מחלקת הליטיגציה, EBN - ארדינסט, בן נתן, טולידאנו.
האם צריכה להיות חשיבות לזהות מושא הפרסום מבחינת דיני לשון הרע? מה צריך להיות היקף ההגנה על פרסום הנוגע לאישי ציבור?
עו"ד מוטי ארד: "בהחלט יש משמעות למושא הפרסום. ככל שמדובר באדם שיש לו נגישות גבוהה לכלי התקשורת באופן עצמאי, ההגנה עליו צריכה להיות פחותה. כך גם כאשר מדובר באנשי ציבור ובידוענים, אשר מטבע עיסוקים צריכים לקחת בחשבון שיהיו חשופים יותר להתבטאויות ביקורתיות ואפילו פוגעניות. במקרים רבים אנשי ציבור וידוענים משתמשים בתביעות לשון הרע באופן אסטרטגי, כדרך להדהד את התנגדותם לפרסום עליהם, גם אם לא מדובר בלשון הרע".
עו"ד דורון קול: "הפסיקה מכירה בחשיבות של זהות מושא הפרסום בקשר עם לשון הרע - כאשר מושא הפרסום הוא דמות ציבורית או נושא משרה ציבורית, ישנה חשיבות ציבורית רבה יותר בפרסום, ובהתאם ההגנה על חופש הביטוי והעיתונות בהקשר לאותה דמות תהיה רחבה יותר. כך למשל, לצורך תחולת הגנת ״אמת בפרסום״ נדרש להראות בין היתר כי יש עניין ציבורי בפרסום. לכן, כאשר מדובר באנשי ציבור (נבחרי ציבור או מפורסמים אלו ואחרים), קיים עניין ציבורי רב יותר בפרסום לעומת פרסום שעוסק באנשים פרטיים. באופן דומה, החוק מגן גם על הבעת דעה בנוגע להתנהלות של אישי ציבור או אנשים הנושאים בתפקידים ציבוריים".
עו"ד אלמוג גיל אור: "חוק איסור לשון הרע, מגן על כל אדם מפני פגיעה בשמו הטוב. עם זאת, לזהות מושא הפרסום עשויות להיות השלכות שונות על יישום החוק ופרשנותו. על פי פסיקת בית המשפט העליון, המשקפת לדעתי גם את הדין הרצוי, יש להקנות משקל יתר לחופש הביטוי בפרסומים הנוגעים לאישי ציבור.
בישראל של היום קיימת חשיבות עליונה לביקורת על פעילותם, התנהלותם ותפקודם של אנשי ציבור. במשטר דמוקרטי נבחרי ציבור ונושאי משרות שלטוניות חייבים דין וחשבון לציבור ועליהם להיות כפופים לביקורת ציבורית. בהתאם, פרסומים על אישי ציבור הם בעלי חשיבות עליונה ויש לעודדם בין היתר על ידי הרחבת ההגנות הרלוונטיות מפני לשון הרע ועמידה על נוכחותם הממשית בדין הישראלי – כמו הגנת הבעת דעה על אישי ציבור בתפקיד ציבורי וכן הגנת העיתונאות האחראית".
האם קיימת כיום הגנה מספקת על עיתונאים מבחינת דיני לשון הרע?
עו"ד אלמוג גיל אור: "הלכת העיתונאות האחראית נקבעה בבית המשפט העליון במקרה של אילנה דיין נ' סרן ר' לפני עשור. היא מספקת מתווה הגנה הכרחי לעיתונאים ובכך לחופש הביטוי וחופש העיתונות החשובים כל כך בדמוקרטיה. עם זאת, בעיניי ההגנה הקיימת אינה מספקת, בפרט נוכח הניסיונות לכרסם בהיקף הגנת העיתונאות האחראית לאורך השנים.
במקרה שבו ייצגתי את העיתונאי ספי עובדיה וערוץ 10 ניתן היה להבחין בניסיון לצמצם את היקפה של ההגנה בפסיקת בית המשפט המחוזי, למשל על ידי התייחסות למבחני העזר שנקבעו בהלכת העיתונאות האחראית כ-"תנאים מצטברים" ולא כשיקולים מנחים וגם על ידי הטלת נטל ראייתי מחמיר על עיתונאי הטוען להגנת העיתונאות האחראית, תוך כרסום ממשי בחיסיון העיתונאי.
לשמחתנו, בית המשפט העליון קיבל את עמדתנו ביחס לחשיבותה של ההגנה ולמניעת הכרסום בה, ובבקשת רשות ערעור שהגשנו ושהתקבלה נקבע כי השמירה על חיסיון המקורות לא תמנע מעיתונאי להוכיח את הגנת העיתונאות האחראית, על בסיס עדותו שלו ומבלי שידרש להביא עדויות של מקורותיו החסויים, תוך הכרה בחשיבות החיסיון העיתונאי. עוד נקבע בדעת רוב כי מבחני העיתונאות האחראית אינם מבחנים מצטברים וכי כישלון באחד מהם לא יביא לשלילת ההגנה מהעיתונאי המפרסם".
עו"ד מוטי ארד: "על אף הלכת בית המשפט העליון בדיון נוסף הידועה כהלכת "אילנה דיין", שם בית המשפט העליון קבע את הגנת ה"עתונות האחראית", עדיין אין הגנה מספקת על עיתונאים בפרסומים שנעשים בתום לב על-ידם. התנאים הנדרשים כדי ליהנות מההגנה היא קשים ולא תמיד אפשרי לעמוד בהם בלוח זמנים סביר לפרסום עיתונאי".
עו"ד דורון קול: "במובנים מסוימים, עיתונאים זכאים להגנה נוספת - הגנת "העיתונות האחראית״, שככלל הינה פחות רלוונטית למי שאינם עיתונאים. בהתאם להגנה הזו, שפותחה בפסק הדין בפרשת סרן ר' (שכתבה עליה שודרה בתכנית "עובדה" עם אילנה דיין), ראוי להכיר בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי, שיש בהם עניין ציבורי משמעותי. הגנה זו חלה רק על פרסומים שנעשו בתום לב, תוך נקיטה בפרקטיקה עיתונאית זהירה ואחראית, גם אם בסופו של יום מתברר שהאמור בפרסום אינו אמת".
"המערב הפרוע ברשת" – אנחנו רואים פעמים רבות שאנשים מרשים לעצמם להשתלח באנשים אחרים ברשת ללא בסיס ולהפיץ שמועות קונספירטיביות על אנשים אחרים. אילו תיקוני חוק יכולים לדעתך לצמצם את התופעה?
עו"ד דורון קול: "חוק איסור לשון הרע חוקק לפני כ-60 שנה, כשהמחוקק בוודאי לא דמיין את רשת האינטרנט. כיוון שמדובר בחוק מיושן, ההסדרים בו לא תמיד מתאימים לסוגיות משפטיות המתעוררות במציאות האינטרנטית. לשם המחשה, סעיף 12 לחוק מסדיר את היקף האחריות של מחזיק בית דפוס, אבל אין בו כל הסדר העוסק בפלטפורמות אינטרנטיות וברשתות חברתיות. דוגמה מובהקת לכך, היא הסוגייה של חשיפת זהותם של מפרסמים אנונימיים (למשל טוקבקיסטים). בהתאם להלכה שניתנה בפסק הדין בעניין רמי מור משנת 2010, לא ניתן להורות כיום על חשיפת זהותם של מפרסמים אנונימיים, בהיעדר הסדר חוקי המקנה לבית המשפט סמכות בעניין. בית המשפט קרא למחוקק להסדיר את הסוגייה, אולם הדבר לא נעשה עד היום. כיוון שחלק משמעותי מהמידע שאנחנו צורכים מגיע מהאינטרנט, ומפלטפורמות לא מסורתיות, בהחלט הגיעה העת לעשות התאמה של החוק למציאות העכשווית. עד שזה יקרה, בתי המשפט מנסים להתאים את החוק לסוגיות המשפטיות החדשות באמצעות פרשנות. למשל, בפסק דין משנת 2020, בית המשפט העליון קבע שפעולת שיתוף ((Share של פרסום המהווה לשון הרע, עשויה להוות גם היא פרסום לשון הרע, היות ופעולת השיתוף יוצרת ״עותק״ של הפרסום העוולתי".
עו"ד מוטי ארד: "כבר שנים רבות שהמחוקק לא מקיים את בקשת בית המשפט העליון לקבוע כללים שיאפשרו מנגנון מוסדר ומאוזן לחשיפת פרטים של מפרסמים פוגעניים ברשתות החברתיות. יש צורך משמעותי לקבוע את המנגנון הנכון לשם כך, מאחר והפגיעה של הפרסומים האנונימיים המשמיצים בפרעות ברשתות החברתיות היא קשה וכמעט בלתי אפשרי להילחם בה".
האם לדעתך יש להטיל הגבלות על התקשורת הממוסדת בדבר פרסום שמות של אנשים שיש חשד כלשהו לגביהם שעשוי לפגוע בשמם הטוב, בין אם מדובר בעניין פלילי, ובין אם בדבר אישי שמייצר עניין בגלל היותם אנשים המוכרים לציבור?
עו"ד מוטי ארד: "חוק בתי המשפט קובע הסדר ברור בנוגע לאיסור פרסום שמו ופרטיו המזהים של חשוד בפלילים למשך 48 השעות הראשונות מהמועד שנחקר. זהו מנגנון נכון ומאוזן. בתקופה זו יכול החשוד לפנות לבית המשפט כדי להאריך את איסור פרסום שמו ובית המשפט שוקל את כל הנסיבות ומאזן בין זכות הציבור לדעת לבין הפגיעה בשמו הטוב ובפרטיות של החשוד.
עו"ד אלמוג גיל אור: "הדין הישראלי קובע כבר היום מנגנונים שונים המטפלים בפרסומים כאלו. כך למשל לגבי פרסום שמות חשודים והאפשרות הקיימת לבתי המשפט לאסור פרסומים בנסיבות שונות. גם חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות מספקים מנגנונים מנחים לפרסומים אלו (לרבות הגנות על פרסומים כאלו במקרים המתאימים). בעיניי לא נדרשים מנגנונים נוספים ובוודאי לא כאלו המכוונים באופן ספציפי לתקשורת הממוסדת. ככלל הגבלות על התקשורת, על חופש העיתונות, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת אינן הגבלות רצויות במשטר דמוקרטי. הדברים נכונים בפרט כשהפרסום נוגע לאישי ציבור אשר בדרך כלל יש להם יכולת ובמה מתאימה להשיב לפרסומים עליהם".
עו"ד דורון קול: "קיימות מגבלות שונות בחוק על פרסום שמות אנשים שיש לגביהם חשד. חלק מהמגבלות הן כלליות, למשל איסור של 48 שעות על פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, על מנת לאפשר לו לבקש צו איסור פרסום מבית המשפט. חלק מהמגבלות הן ספציפיות, באמצעות הטלת צווי איסור פרסום במקרים המתאימים. בתקופה האחרונה, אנו רואים כי בעוד שהתקשורת הממוסדת מקיימת את הוראות החוק (עומדת בצווי איסור פרסום, בהוראות הצנזורה הצבאית וכדומה), המידע האסור לפרסום מתפרסם באמצעות התקשורת הלא-ממוסדת (ערוצי טלגרם, טוויטר וכו'). מעבר לבעיה הברורה בהפרת החוק וצווי בית המשפט, התופעה הזו גורמת במקרים רבים להפצת דיס-אינפורמציה ותיאוריות קונספירציה על ידי גורמים לא מקצועיים, באופן שפוגע בסופו של יום באינטרס הציבורי".
d&b – לדעת להחליט
