מובילות 2025
"דווקא האסתטיקה בפריים מאפשרת להתחבר לדבר כל כך מלוכלך כמו מלחמה"
הצלמת אבישג שאר־ישוב מתעדת את המלחמה ואת שורדי הטבח והשבי עבור כמה מכלי התקשורת המובילים בעולם. עשרה ימים לאחר 7 באוקטובר היא גם צילמה את הלווייתה של חברתה, לבנת קוץ, שנרצחה עם כל משפחתה בכפר עזה
אבישג שאר־ישוב
צלמת עיתונות ודוקומנטרי, בת 34, נשואה, מרשפון
תמונתה של שורדת שבי חמאס אמילי דמארי מוציאה את ראשה מחלון הרכב שהוביל אותה לבית החולים כדי לנופף לחבריה, היא אחת התמונות שגרמו למדינה שלמה להתאהב בה. את הרגע הזה תפסה אבישג שאר־ישוב, צלמת עיתונות בעלת שם עולמי שתמונותיה התפרסמו בין היתר ב"הניו יורק טיימס" "וול סטריט ג'ורנל" ו"טיים", ושמאז אוקטובר 2023 מתעדת גם את סיפורם של שורדי הטבח, המלחמה והשבי.
"הרבה מההתעסקות שלי עם החטופים גורמת לי לדמיין את הרגעים שבהם הם יחזרו", היא אומרת. "הרגעים האלה הם לרוב לא רגעים שאנחנו יכולים לצלם כי הם לא גלויים לצלמי העיתונות. את הפריים הזה דמיינתי עם הרש גולדברג פולין. בתחילת המלחמה פגשתי את ההורים שלו, צילמתי אותם לשלושה עיתונים שונים ונוצר חיבור, וכל הזמן דמיינתי את הרגע שבו הרש יחזור ושבתקופה כל כך איומה תהיה לי תמונה שהיא קלוז'ר טוב לסיפור כל כך קשה. הרש נכנס לי ללב והכנסתי אותו עמוק לתפילות שלי והיה לזה מחיר נפשי, כי כשהגיעה הבשורה הנוראית המחיר הנפשי ששילמתי על החיבור הזה למישהו היה מאוד קשה. אחרי זה ניסיתי להפסיק לדמיין את הרגעים הטובים האלה, ומצד שני הרגשתי שאם אני לא אדמיין שיש סוף טוב לסיפור, לא אצליח לשרוד את התקופה. הרגע עם אמילי אף פעם לא יהיה תיקון, אבל זה היה איזה רגע של נחמה לדמיון".
שאר־ישוב נשואה לצלם בני דויטש וגרה ברשפון. החודש הוענק לה אות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות לנשים שעמדו בחזית שיקומה של החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר. בנוסף לכך, היא זכתה בשנה שעברה בפרס תמונת השנה של ארגון הילדים של האו"ם, יוניסף. בתמונה נראה סתיו, ילד בן 8, ששרד את מתקפת חמאס במושב נתיב העשרה. הוא צולם שבועיים לאחר הטבח בבית מלון בקיבוץ מעלה החמישה.
"התמונה צולמה במסגרת פרויקט בשם 'השורדים' שעשיתי עבור 'הניו יורק טיימס' והגיע לשער העיתון. זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי עבודה מורכבת מאוד עבורם כי הייתי גם התחקירנית, גם המלהקת וגם המראיינת. העובדה שהעצב מונח בתמונה הזאת כמו שהוא, בלי חציצה, מנע מאנשים להסיט ממנה את המבט, ומבחינתי זה כוחה של תמונה", היא אומרת.
שאר־ישוב גדלה בבית דתי בחיפה, והיא מנהלת אורח חיים דתי לצד בעלה הדתל"ש. ב־7 באוקטובר היא לא ידעה מה קורה סביב רצועת עזה עד 12 בצהריים. "בני עדכן אותי, ואז קרו שני דברים — היו לי בכל הגוף קוצים של צלמת עיתונות שחייבת לצאת כי קורה משהו, וגם דאגה גדולה לחברים קרובים מכפר עזה שלא ידעתי מה עלה בגורלם. אבל לא עשיתי עם זה כלום חוץ מלהתחרפן. המשכתי לשמור את השבת, וזו היתה אחת השבתות הכי קשות שהיו לי בחיים. בצאת השבת גיליתי שהעורכים שלי, שלא נוטים להתקשר אליי בשבת, חשבו שאולי בגלל שיש מלחמה אני עובדת. נסעתי לכיוון שדרות והגעתי לקיבוץ משמר הנגב שם פגשתי את ההורים של חברים שלי שניצלו, וגיליתי על חבריי הקרובים שלא ניצלו — משפחת קוץ מכפר עזה".
בני משפחת קוץ — לבנת, אביב ושלושת ילדיהם רותם, יונתן ויפתח — נמצאו מחובקים וירויים במיטה בממ"ד. "גיליתי את זה תוך כדי עבודה ולא היתה לי פריבילגיה לעצור אז המשכתי לצלם. צילמתי גם את הלוויה שלהם בשלושה כובעים שונים: כמישהי שמגיעה ללוות את חבריה בדרכם האחרונה, כצלמת של 'הניו יורק טיימס' וכצלמת שהמשפחה ביקשה ממנה לתעד עבורה. זו היתה הלוויה הכי קשה שצילמתי בחיים וזה היה אתגר אחד מתוך רבים של תקופה שמגלה לך הרבה מקומות רגשיים בצילום, והכל מעורבב בה".
היא לא למדה צילום באופן מקצועי והחלה לצלם מתוך שיעמום כשלמדה באולפנה. גם כילדה נמשכה יותר לצד הוויזואלי בספרים. "אני סובלת מהפרעת קשב ממש קשה, והיכולת שלי לקרוא דברים מינימלית. לעומת זאת, כשיש ויזואליה טובה זה מרגיע את הקשב שלי ומאפשר לי להתבונן ולהתעמק. חודש לפני המלחמה שאלו אותי בראיון אם אני לא חוטאת למציאות כשאני מצלמת אותה כל כך אסתטית. נעלבתי ממש ורציתי לבכות. השאלה הזאת כל הזמן ליוותה אותי במלחמה כי הרגשתי שבא לי לצלם אותה 'מלוכלך' כמו צלמי עיתונות של פעם, אבל הבנתי שאני לא מסוגלת. הרגשתי שמשהו בהפרעת הקשב, שמייצרת סדר וארגון בתוך הפריים גם בתקופה של מלחמה, דווקא מאפשר לאנשים להתחבר גם לדבר כל כך מלוכלך ולא אסתטי ומבהיל כמו מלחמה".
זה קשה כשבבית גרים שני צלמים?
"לפני שהכרתי את בני לא יכולתי לדמיין את עצמי עם מישהו מאותו מקצוע. היום אני מבינה שזו המתנה הכי טובה שקיבלתי. קודם כל כבן זוג, כי אין הרבה אנשים שיכולים להכיל את הטירוף של המקצוע הזה, בטח בתקופת מלחמה. מעבר לכך זה לחיות עם מישהו שמפתח אותך, מסייע לך, מבין את העולם שלך. בגלל שלא למדתי צילום בני מלמד אותי הרבה פעמים, ומסביר לי. הוא מדריך ומנחה ותומך".
איך נראה סדר יום של צלמת עיתונות?
"אין סדר יום. אני פרילנסרית אז אני עובדת כרגע עבור שישה עיתונים שונים, חלק בינלאומיים. אני פוגשת אנשים שונים וגם צריכה לצלם בסגנונות שונים. ביום אחד אני יכולה לעבוד 18 שעות, למחרת לערוך את התמונות, וביום שלאחר מכן לחפש את הפרויקט הבא. זו עבודה מאוד מגוונת. אני ככה מגיל 19".
על מה את עובדת בימים אלה?
"פרויקט על אחת החטופות שחזרה לאחרונה. זה מאוד מאתגר. אני הולכת לבלות איתה לא מעט. אנחנו רק בהתחלה אז בינתיים זה מאוד עדין".
באיזה צילום שלך את הכי גאה?
"הוא עוד לא צולם".
