מובילות 2025
"עד 7 באוקטובר חשבתי שאני לא יכולה להשפיע על כלום, היום אני יודעת שהשמיים הם הגבול"
נתוני הפתיחה לא סימנו את עינב צנגאוקר כמנהיגה. אבל מתוך האימה, הכאב והחרדה לשלום בנה מתן שנחטף מניר עוז, צמחה דמות ציבורית סוחפת, מתוחכמת ולא מתפשרת, שמובילה לצד משפחות חטופים אחרות מאבק ציבורי מהחשובים שהיו כאן, על ערכיה של מדינת ישראל ועל צביונה המוסרי
עינב צנגאוקר
ממובילות מאבק משפחות החטופים • בת 46, גרושה + 3 • מתגוררת בתל אביב
"כאם חד־הורית שמגדלת את שלושת ילדיה בדוחק, עם חישוב הוצאות, עד 7 באוקטובר אמרתי לעצמי שאני אפילו לא יכולה להשפיע ברמת המתנ"ס העירוני, אם יש נניח איזו הצגה שהייתי רוצה להביא אליו", עינב צנגאוקר משתנקת לרגע ועוצרת, אבל רק לרגע. "אבל כאן, במאבק הזה, יש לנו הזדמנות ליצור שינויים עמוקים שבדרך כלל מצריכים שנים ארוכות. זו האבולוציה שעברתי. עד 7 באוקטובר חשבתי שאני כלואה בדלת אמות ולא יכולה להשפיע על שום דבר, היום אני יודעת שהשמיים הם הגבול".
כבר 16 חודשים, יותר מ־500 ימים, שצנגאוקר נלחמת על השבת בנה, מתן בן ה־25, לצד כל יתר החטופים והחטופות בשבי חמאס. 16 חודשים ארוכים שבהם היא מתמודדת לא רק עם חרדה משתקת לגורלו של בנה הבכור, אלא גם עם ציבוריות אינטנסיבית שנכפתה עליה, עם התפכחות פוליטית כואבת, ועם מכונת רעל שסימנה אותה כמטרה. את כל אלה היא נושאת על כתפיה הכחושות בעוז רוח בלתי נתפס, יום אחרי יום. המאבק שלה זיכה אותה בהכרה ובפרסים - ביוני האחרון קיבלה את פרס "אמת לכוח" מהקרן החדשה לישראל, ובדצמבר נכללה ברשימת 100 המשפיעות של ה־BBC – אבל הוא גם זימן לה ולבתה, נטלי, מפגשים פחות נעימים עם שוטרים בהפגנות, חברי כנסת בוטים ומפגינים אלימים.
בהפגנה מול הקריה בתל אביב בתחילת פברואר שעבר הותקפה פיזית על ידי עוברי אורח, ולאחר מספר ימים נפגעה ממכת"זית משטרתית. בהפגנה במרץ ספגה בעיטה משוטר לאחר שביקשה לשוחח עם השר אבי דיכטר, וסורבה. באוקטובר הותקפה נטלי על ידי שוטרים בהפגנה וטופלה בבית חולים. היא זומנה לחקירה והורחקה מ"הפגנות לא חוקיות" למשך 15 יום. אבל צנגאוקר לא מתרגשת מכל זה. ואחרי 16 חודשים שבהם כמעט לא ישנה, העייפות לא נותנת בה את אותותיה, אולי למעט כמויות הקפה המפלצתיות שהיא שותה. "את הכוס הכי גדולה, קנקן, גיגית של קפה", היא מבקשת מהמלצר בראשית השיחה שלנו.
2 צפייה בגלריה
צנגאוקר בהפגנה למען השבת החטופים. "המאבק שלנו הוא 80% רגש, משם אנחנו מוּנעים"
(צילום: יונתן בלום)
רבות נכתב על האם החד־הורית מאופקים עם הרקע האישי המורכב והאכזבה מהמנהיג שהלכה אחריו באש ובמים, עד שהפנה לה עורף ואילץ אותה להפוך בעצמה למנהיגה הניצבת מולו. לכן אני מבקשת ממנה לנסות לחשוף את המנגנון - הפנימי והחיצוני - שהפך אותה לדוברת משופשפת, חריפה וסוחפת במאבק הארוך להשבת החטופים.
"בנימין נתניהו אולי לא ישמח לגלות את זה, אבל גם לעינב צנגאוקר יש כוורת", היא עונה. "זו כוורת קטנה, ארבעה אנשים בסך הכל, שאת חלקם הכרתי ממש בתחילת המאבק, כולל ראש מערך הדוברות המדהים שלי, דון קרליק (לשעבר דוברה של חברת הכנסת נעמה לזימי, ר"ד)".
איך זה עובד?
"אני פשוט מציבה בפניהם את המטרות שלנו, את הדרך והערכים - ואיזה קווים לעולם לא נחצה".
אילו קווים לא תחצו?
"לא נרד לפסים אישיים של מקבלי ההחלטות, לא נקרא להסתה, לאלימות או לפגיעה בסמלי שלטון. גם אם חטפו לי את הילד, גם אם הדרג המדיני מתעקש להפקיר את מתן שלי ואת יתר החטופים למוות בשבי, יש דברים שלא נעשה. אומנם באחת הוועדות בכנסת לאחרונה אמרתי לשר (זאב) אלקין שאם מתן שלי לא יחזור אני אקח את החוק לידיים, אבל ברור שזו אמירה שנאמרה בשעת כעס. לו רציתי לקחת את החוק לידיים, יכולתי לחסוך מהשר אלקין את המשפט הזה ופשוט לקום בצורה הכי מופרעת וחלילה לפגוע בו. אבל זו לעולם לא המטרה שלי או של אף משפחה של חטוף".
למה לא תיקחו את החוק לידיים?
"כי אנחנו לא במאבק שכלתני. המאבק שלנו הוא 80% רגש, משם אנחנו מוּנעים. אז אנחנו כועסים וצועקים, ולפעמים יוצאות לנו אמירות שיש להתחרט עליהן, אבל אני והצוות שלי משתדלים שהמסרים של 'משפחות בגין' ישמרו את הלגיטימציה שלנו בציבור. כי אם אקח אלה ואתחיל לעשות ונדליזם, איזו לגיטימציה ציבורית תהיה למאבק שלי? איש לא יקשיב לי. לכן אני והצוות שלי בודקים את עצמנו כל הזמן ויש מנגנונים לבקרת ההתנהלות שלנו".
איך זה נראה בפועל?
"יש לנו ישיבות מדי יום, כמה פעמים ביום, כי כל הזמן יש התפתחויות. איזה חבר כנסת או שר שמתנגדים להסכם יכולים לצאת באיזו אמירה פופוליסטית, כמו שהם עושים הרבה פעמים, או שמזכיר הממשלה מר יוסי פוקס יעלה להתראיין בגלי צה"ל ויתחיל לפרוט את פרטי ההסכם. כשהדברים האלה קורים אנחנו מיד צריכים להגיב".
בתקשורת?
"לא תמיד התגובה היא תקשורתית. המון פעמים אני פשוט מרימה טלפון למנהלת השבויים והנעדרים למשל, ודורשת הבהרות. יש מקומות שבהם אנחנו מנסים לפתור את הדברים מאחורי הקלעים בשיח מכבד, כדי לצמצם את הנזק הציבורי ולהקטין את הקיטוב בחברה. לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא".
מתי הבנת שהמאבק עובד, שאת עושה משהו נכון?
"כשבאחת ההצהרות שלנו לתקשורת פנינו לראש הממשלה ולצוות המשא ומתן - והפלא ופלא הם הגיבו לנו בהודעות דוברות. עד אז הם לא הגיבו. עצם התגובה הוכיחה שקולנו נשמע ודעתנו נלקחת בחשבון. אני גם יודעת משיחות עם צוות המשא ומתן שהמאבק שלנו עזר במקרים מסוימים, שבהם לא ניתן לו מנדט לדון בדברים מסוימים.
"אבל אני לחלוטין לא זוקפת שום הצלחה לעצמי בלבד. זה מאבק משותף לי ולעוד המון משפחות חטופים, ולציבור שנותן לנו רוח גבית ואומר לנו 'אנחנו מאמינים בצדקת דרככם'. דורשים מאיתנו לא לוותר, לא להתייאש, לא ליפול לדיכאון, לא להקשיב לאמירות של קיצוניים משיחיים בממשלה שמנסים לסחוב את דעת הקהל לנרטיב לא נורמלי. והלחץ הזה הוא שמוביל להתקדמות שלנו במאבק".
את מושכת הרבה אש, זה לא קל.
"כן. אתמול ניגשתי עם נטלי ללשכת משרד הפנים בתל אביב. בזמן שעלינו במדרגות הנעות, בחור כבן 30 צעק לחבר שלו 'הנה עינב צנגאוקר הבת זונה השרמוטה'. כמובן שזה מכעיס ופוגע, אבל מיד בקומה השנייה פגשנו שתי נשים וגבר שביקשו לעודד ולחזק, והנה אנחנו רואים שחרור של חטופות וחטופים חיים תודה לאל, ואנחנו ממתינים לחזרתו של מתן ולחזרת כולם. אז הכל פרופורציות. אני נגד הוויכוחים הקולניים, הקללות והעלבונות האישיים ובעד שיח מכבד וענייני, אבל לפעמים אין ברירה. לפעמים, כשניגשים אליי פעילי ימין בהפגנות, גם אני לא יכולה לשלוט בזה. ואני יודעת שמכונת הרעל בודקת אותי בציציות".
2 צפייה בגלריה
החטופים ששבו (מימין) אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי. "אני רוצה שמתן ישתחרר בחמישי הקרוב, אבל זה לא בר ביצוע, כי הוא שייך לשלב ב'"
(צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)
למה הכוונה?
"הם בודקים הכל, איפה אני ישנה, עם מי אני מסתובבת, איפה אני סועדת, מי החוג החברתי שלי. עכשיו, למשל, שכרתי דירה בתל אביב, ואני משלמת עליה בצ'קים אישיים של בתי נטלי. על הרכב שלנו אני משלמת מכיסי לחברת ההשכרה - המדינה לא נתנה לי רכב במתנה כי יש לי בן חטוף".
ויש רמיזות שזה לא כך?
"כל הזמן. לאחרונה יצאתי בקמפיין גיוס המונים, ובאופן מרגש הגענו ליעד בתוך 48 שעות. אז עכשיו, כשמכונת הרעל רואה שאני נועלת נעליים חדשות, או שהלכתי למספרה וצבעתי שיער, מבחינתם הכסף שגייסתי מהציבור למען המאבק הולך על הצרכים האישיים שלי. אבל הכספים האלה הם בפיקוח של רואה חשבון עם ליווי של עורך דין. אני לא יכולה לקנות סיגריה בודדת מהכסף שנתרם, אבל את מכונת הרעל זה לא מעניין - והוצאת הדיבה הזו כואבת לי".
אפשר להילחם בזה משפטית.
"אפשר, אבל תביעות דיבה גוזלות מאמץ וזמן. אני עכשיו במאבק הכי חשוב מאז שהפכתי לאמא - להחזיר את הצלע הרביעית במשפחה שלי. ואני יודעת שהציבור הישראלי כולו - לא ברובו, כולו - מאמין שלי, כאמא של חטוף, אין אינטרס להתעשר מזה או לצבור הון פוליטי. מתן לא נחטף לשם כך, אבל אלה המטרות שמכונת הרעל הציבה לעצמה, והאנשים מאחוריה לא בוחלים באף אמצעי. לצערי, אנחנו יודעים על מקרים שההפעלות מגיעות ישירות גם מלשכת ראש הממשלה ומאנשי הכוורת שעוטפים אותו. אין מוסר אנושי, וזה עצוב לי".
"ב־10:05 הבנו, הדינמיקה השתנתה"
צנגאוקר בת 46, כלומר בת 44 ועוד נצח. היא נולדה וגדלה באופקים. מתן, בנה הבכור, כבר שב אליה פעם אחת מסף המוות ב־18 בדצמבר 1999, יום לידתו. ימים ספורים לפני כן חגגה 21, ואת ההיריון שלו העבירה במדים, כחיילת. "ההיריון שלו היה מוסתר, הוריי לא ידעו ממנו", היא מספרת. "סחבתי אותו בפחד, שלא ירגישו שהבטן גדלה, שלא יראו שאני מקיאה. העברתי תשעה חודשים בלי לשתף אף אחד, בלי ליווי רפואי, בלי לגשת לטיפת חלב. ילדתי את מתן בבית, עם סבתא שלי על תקן המיילדת שחותכת את חבל הטבור. ואז, במהלך הנסיעה הקצרה מאופקים לסורוקה בבאר שבע, הצוות הרפואי עצר בצומת משמר הנגב, הכריז שהוא הפסיק לנשום וצריך לעשות החייאה. הבנתי שהעמדתי את חייו בסכנה שניות ספורות לאחר שהגיח לאוויר העולם".
היא נישאה לירון, אבא של מתן ואיש צבא קבע בעברו, כחצי שנה לאחר הלידה. ארבע שנים נוספות חלפו ונולדה נטלי, כיום בת 20. במהלך השנים עבדה כמטפלת סיעודית של קשישים, בניקיון, במנהל החינוך בעיריית אופקים, ככל שיכלה להיעדר מהבית כדי לשרוד כלכלית. היכולת הזו הלכה והצטמצמה עם השנים, בפרט מאז שילדה את שני, בת הזקונים בת ה־13, שחולה במחלת ניוון שרירים.
מה היה מקומו של מתן כילד בכור שהוריו התגרשו?
"ירון, אבא של מתן, היה אהבת חיי, בן הזוג שלי מכיתה י"א. אבל האהבה נראית אחרת בנעורים, וכשיש ילדים אז המשקפיים מחליפות גוון. הניסיון להחזיק את הנישואים האלה בכוח והפירוק שלהם גבו ממני מחירים נפשיים, ומתן, שהיה בן 8 כשנפרדנו, היה שותף לתהליכים הללו. די מהר הוא הבין שהוא חייב להשגיח על נטלי ולעזור לה לבנות ביטחון עצמי. הוא גונן עליה, לימד אותה איך לדבר, איך להתייחס לבני אדם, איך לצאת ולרדוף אחרי חלומות.
"בגיל 16 וחצי, העבודה הראשונה שלו היתה כמלצר באולם אירועים באופקים, בשכר של 30 שקל לשעה בערך. הוא היה מסיים יום לימודים ארוך בתיכון והולך לעבוד בערב בשביל כמה עשרות שקלים, כי זה היה קריטי מבחינתו. הוא ידע שההכנסה שלי ודמי המזונות והביטוח לאומי מספיקים לדברים הבסיסיים והוא רצה לתת לנטלי את האקסטרה, את הטי־שירט שרצתה, את הנעליים, את הטיול השנתי עם החברות, שלא תרגיש שונה. זה המקום הרגשי של מתן, הדאגה שלו לאחיות שלו והדאגה לי כדי להקל עליי. הוא לא בחור של לימודים אקדמיים ודברים כאלה, הוא איש של עבודת כפיים. בשנתיים שלפני 7 באוקטובר הוא התגורר בניר עוז עם בת זוגו אילנה (גריצ'בסקי), והם עבדו בחוות גידול קנאביס בקיבוץ. רצה הגורל והוא נחטף".
לפני החטיפה דיברה עם בנה "עשרים, שלושים, חמישים פעם ביום. דאגה אובססיבית", אמרה בריאיון בעבר. אך במשך עשרה ימים מחטיפתו לא ידעה מה עלה בגורלו.
מעבר לחרדה ולמאבק, איך השתנתה הדינמיקה בבית?
"ב־7 באוקטובר ב־10:05, שלוש דקות לפני ההודעה האחרונה ממנו, הבנו לאן הדברים הולכים - והדינמיקה השתנתה. נטלי הפכה להיות אשת הברזל של התא המשפחתי ועטתה על עצמה מגן של אומץ ומנהיגות. ‘אמא, את תעשי מה שצריך כדי להחזיר את מתן, ואני אדאג לכל ענייני הבית והבירוקרטיה'. הטיפול באחותה שני גוזל זמן. מחלת ניוון שרירים דורשת סיוע ברחצה, בהלבשה, הסעה לטיפולים. עד 7 באוקטובר מתן היה מפסיד שעות עבודה כדי להסיע אותנו. ב־10:05 נטלי נכנסה לאירוע ביג־טיים, כשמתן יוצא, הוא לא מכיר אותה", צנגאוקר דומעת. "הוא יראה מולו אישה עצמאית, דעתנית, שהאירוע ביגר אותה בהרבה שנים. וזה גם עצוב לי, כי היא לא חווה עכשיו את שנות העשרים שלה, את השנים היפות. היא שמה הכל בצד".
הסרטון של מתן מדצמבר נתן לך כוח מחודש?
"לא. אני לא מתחברת לרגש המתנחמד הזה ש'זה נתן לי כוח', שעכשיו יש לי אוויר בכדור הפורח ואני יכולה לעוף הרחק וגבוה ויש לי זמן. ההפך. זה רק הדגיש את הדחיפות, הבהילות והצורך להגיע להסכם כולל כדי לשחרר אותו מהשבי יחד עם כל החטופים. הסרטון של מתן לא שינה כלום מבחינת המאבק. הוא נתן לי אוויר לכמה שניות שבהן צפיתי בו, ואז הכל חזר לקדמותו".
"אל תיתנו לממשלה לחבל בהסכם"
האכזבה שלה מנתניהו - ראש ממשלה שסגדה לו בעבר - רק הולכת וגוברת. אף עסקה כבר לא תביא לו מחילה מבחינתה. "נתניהו עשה עסקה כי אזרחי ישראל והמדינות המתווכות כפו עליו. הוא יכול היה לעשות את העסקה הזו עוד ביום האחרון של העסקה הקודמת, ביום ה־55 למלחמה, כשאילנה בת זוגו של מתן השתחררה. אבל הוא בחר לפוצץ אותה. אני לא זוקפת שום דבר לזכותו בהסכם הנוכחי".
כשאנחנו משוחחות לראשונה, חלק א' של העסקה להשבת החטופים עדיין מתנהל באיטיות ובשבריריות מורטות עצבים. כמה ימים אחר כך צנגאוקר נסעה לוושינגטון כדי "להתריע בפני טראמפ שגם היום נתניהו ושותפיו מנסים לחבל בהסכם", כפי שאמרה בסרטון שפרסמה טרום טיסתה.
"אם אני צריכה לזקק בקשה אחת מהציבור בשלב הזה, זה אל תיתנו לממשלת ישראל ולעומד בראשה לחבל בהסכם הכולל שנחתם, על כל שלביו, להשבת כל החטופים וסיום המלחמה - זו התחינה שלי לציבור הישראלי".
מה זה אומר בפועל?
"זה אומר שבכל פעם שנשמע את מתנגדי העסקה, שהם השותפים הקואליציוניים של הדרג המדיני שחתם על ההסכם, אומרים שהם רוצים אחרי שלב א' לחזור ללחימה, לכבוש את עזה, לבנות התנחלויות, לעשות תמ"א 38 על הגב של מתן שלי ועל גב החללים שגופותיהם מוטלות בעזה - לא לאפשר את זה".
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר התנגדו לעסקה ומתבטאים בפומבי נגד מימוש שלב ב' שלה.
"להם אני אומרת 'נגמרה לכם הקריירה'. פגשתי את השר בן גביר והוא אמר לי: 'עינב, אני לא מוכן לשחרר מחבלים כדי שיאנסו בנות ישראל חלילה בעתיד'. עניתי לו: 'עכשיו נאנסות בנות, ברגע זה. ואני מודיעה לך כאן, אנחנו לא נצטרך אותך כדי להחזיר את החטופים והחטופות'. לא נצטרך אותו ולא את סמוטריץ', אחד עם התפטרות דמה והשני שמשך את מכתב ההתפטרות לפני שנכנס לתוקף".
מהאופוזיציה את מקבלת תמיכה במאבק שלך?
"חוץ מכמה חברי אופוזיציה שניתן למנות על כף יד אחת, אני לא רואה אופוזיציה שמתפקדת. וכשאני מגיעה לבית הנבחרים שלנו ורואה איך הקומבינות נסגרות במחשכים בין חברי קואליציה לאופוזיציה, אני מבינה שנהיינו מדינה של קומבינות וזה חורה לי. זה מעלה תחושת גועל. אני רואה דיונים בוועדות ורואה את הזילות של חיי האזרחים וזה שורף בנשמה. כל הסיסמאות על שיקום, ריפוי, החלמה ואיחוי השסעים אחרי המלחמה - אני מבינה שכל זה לעולם לא יקרה אם אנחנו לא נעשה סדר ברשות המחוקקת. לכן המאבק שלנו רק בתחילתו".
כלומר?
"מי מבטיח לי שאירועים כאלה לא יחזרו על עצמם לאחר שמתן וכל החטופות והחטופים ישובו ארצה? שחלילה לא תהיה שוב הפקרה של אזרחים, חיילים וחיילות? אני רוצה לדעת שהמדינה שלי תפיק לקחים מהאירוע, כדי שאוכל להמשיך לגדל כאן את בנותיי, לשקם את חייו של מתן, לגדל כאן את נכדיי. אני מסתכלת קדימה וגם רוצה, למשל, שהוריי יקבלו את כל מה שמגיע להם מהמדינה כשיתבגרו, שהתקצוב יהיה הוגן לכלל המגזרים, שהבירוקרטיות יתקצרו ומוסדות השלטון יתחילו לתפקד.
"הנבחרים שלנו איבדו את הערכים. אנחנו רואים בכל סקר, בכל הערוצים, את רצון העם בסיום המלחמה, בהחזרת החטופים ובהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אבל מה עושים הליצנים בבית העם? 'לא, אתם נתתם לנו את קולכם, נבחרנו. זו הקונסטלציה הפוליטית, תתמודדו איתה. הם מציעים להקים ועדת חקירה פוליטית, וזה עוד ניסיון להלך אימים על משפחות השכול, על משפחות נפגעי 7 באוקטובר, על משפחות החטופים ועליי כאזרחית".
את מדברת כאן על נושאים שהם הרבה מעבר לסיום המלחמה והשבת החטופים. אפשר להסיק מזה שתמשיכי בפעילות ציבורית?
"בוודאי. אבל אמשיך בפעילות ציבורית חברתית, לא פוליטית, כי ראיתי את פני הפוליטיקה במדינת ישראל וכף רגלי לא תדרוך שם. אני לא אשאב למשחק המזוהם הזה, לביוב, לתחתית השאול. הפעילות שלי תהיה כזו שתסייע לכל האוכלוסיות שקולן נשמע, אבל הוא קול חלש. השינוי שדרוש הוא מערכתי ואנחנו נוכל לעשות אותו. וזה לאו דווקא מחייב כניסה לשדה הקרב הפוליטי".
יש מי שטוענים שהפעילות שלך מרחיקה את מתן ממך. שבגללה הוא עוד יחזור אחרון.
"זה נרטיב שמתנגדי העסקה החדירו לציבור, ואני מקבלת הרבה הודעות שאומרות 'חמאס בכוונה יחזיק את מתן שלך אחרון'. טלי גוטליב, שהתעמתי איתה בכנסת, אמרה לי את אותם דברים, ואז אנשים מהדהדים את זה. אבל יש לי תשובה אחת לכל מי שחושב שזה נכון, שיקרא, יפנים, יגזור וידביק על המקרר עם מגנט: ב־7 באוקטובר נחטפו ילדים, נשים צעירות, נשים מבוגרות, חיילות. והעסקאות משחררות אותם בסדר קבוע מסוים: קודם כל ילדים, נשים צעירות, מבוגרות, פצועים, ורק אז גברים צעירים וחיילים ביחד, ואז חללים. איך אפשר להשאיר חיילת בשבי? איך אפשר להשאיר ילדה בשבי? איך אפשר להשאיר אישה בשבי ולשחרר את מתן, שהוא גבר?
"בשום שלב לא קיבלתי אינדיקציה או הנחיה מגורמי המודיעין, מצוות המשא ומתן או מלשכת ראש הממשלה, שהמחיר שחמאס דורש בעבור מתן צנגאוקר עלה בגלל שאמא שלו חסמה נתיב מרכזי או עשתה פעולה אחרת. המחיר למתן - כמה אסירים ישוחררו בתמורה להשבתו ארצה - קבוע וידוע מראש עוד מדצמבר. ולכן כל האמירות האלה משוללות היגיון וחסרות ביסוס".
מדברים על זה שגם בשלב ב' הוא יהיה מהאחרונים.
"מה פתאום. מתן בן 25, ושלב ב' מתקדם לפי גילים. כל מי שאומר את זה לא יודע מה הוא אומר ומדבר שטויות. אני רוצה שמתן ישתחרר ביום חמישי הקרוב, אבל זה לא בר ביצוע, כי הוא שייך לשלב ב'. אני צריכה לדאוג קודם כל שהדרג המדיני ינחה את צוות המשא ומתן לדון על שלב ב', כדי לסגור את מפתחות האסירים, כדי שנדע איפה הנקודות שבהן כוחות צה"ל יתמקמו. זמנו של מתן יגיע".
"בציבור החטופים נהפכו קדושים"
יש משהו שאת מתחרטת עליו?
"כן, יש טעות. הייתי שבויה בסגידה שלי למקבלי ההחלטות מ־7 באוקטובר עד סוף דצמבר. כשראיתי שהמשא ומתן בעסקה הראשונה פוצץ כשנשארו בשבי עוד ילדים, נשים, מבוגרים, פצועים, חיילים שהמודיעין עליהם הולך ונמוג ככל שחולפים הימים… אני מצטערת שלא צעקתי את נשמתי באותו טון ובאותה ביקורתיות כבר מהיום הראשון. אני מכה על חטא, וזו תחושה שתלווה אותי לנצח.
"כתם נוסף שאשא עד יום מותי הוא שלא עמדתי כאזרחית לצד ארבע המשפחות - גולדין, שאול, מנגיסטו וא־סייד. לא עמדתי, אז איך אני יכולה עכשיו לבוא ולבקש מהציבור הישראלי 'תעמדו איתי'? אבל אני רואה את היופי של העם שלי בזה שהוא לא נוטר לי טינה, להפך. אומרים לי 'לא עמדת, אבל עכשיו אנחנו נעמוד לצידך'. החברה הישראלית הציבה לי מראה: תחשבי איך התנהגת כשהם יושבים בעזה יותר מעשור, ותראי איך אנחנו מתנהגים עכשיו כשבנך שבוי טרי יחסית. והכל מעורב ברגשי בסוף".
בקרב הציבור המאבק הרגשי הצליח?
"מבחינת הציבור הישראלי, היקירים שלנו הם קדושים. הוא התחבר לכל חטוף וחטופה בכל נימי נפשו, מכיר אותם מהיום שנולדו עד לרגע החטיפה".
לא כולם תומכים בעסקה.
"חלק מהציבור אולי לא מסכים עם דרך כזו או אחרת, אבל החטופים והחטופות הם כבר בלב של החברה הישראלית. אז מי שמאמין בבורא עולם מברך ומתפלל, ומי שרוצה להעלות מודעות עומד עם התמונות, איש לפי אמונתו, הציבור כבר נושא את כל החטופים בנפשו. הסנטימנט הציבורי הוא 'די, נמאס, תסיימו את המלחמה, תיישמו את ההסכם במלואו ותחזירו כבר את כולם הביתה.
"בכל יום שלישי יש בכיכר החטופים 'שרים לשובם'. מגיעים אנשי הציונות הדתית, הציבור הדתי־מסורתי, חובשי הכיפה, ואפילו הדתיים ממש, ובחרדת קודש הם משפילים מבט כשאנחנו המשפחות עוברות לידם. הם כל כך כמהים לחזק אותנו. אם זה בברכה, אם זה בלתת לנו ספרון תהילים, אם זה להראות לנו איך הם מכניסים את שם החטוף לתפילות. זה מבורך. משבוע לשבוע הציבור הזה רק יוצא יותר בהמוניו, ותוקף את מי שאמור לייצג אותו בפוליטיקה הישראלית".
את הרגע שבו מתן ישוב אליה, היא אומרת, דמיינה "אין ספור פעמים". איך הוא ייראה? מה תכין לו לאכול? צנגאוקר צוחקת. צחוק מתון של מי שלא ישנה באופן ראוי כבר 16 חודשים. "כשהוא ייצא מהשבי הוא לא יוכל מיד לחזור לאוכל המרוקאי עתיר השמן, הפפריקה החריפה והתבלון הססגוני העשיר", היא אומרת. "לפני שאני אפגוש את מתן, ממרחק, כשאראה אותו צועד לעברי, העיניים שלי יפגשו את שלו. אין צורך להגיד לו כלום. רק לחבק אותו, ומשם לצאת לדרך חדשה, לעזור לו לשקם את הנפש. יש לנו מערכת בריאות מהטובות בעולם, והוא יקבל מעטפת בריאותית לכל החיים. צריך יהיה לעזור לו לחזור להיות מתן, עם שמחת החיים, עם האופטימיות, עם הרצון לטרוף את העולם. אני חושבת שבזמן שאחבק אותו הדמעות לא יאפשרו לי אפילו להשמיע הגה. רק לדעת שהראש שלו מונח על בית החזה שלי, בדיוק כמו שקרה ב־18 בדצמבר 1999 בשעה 5:24 לפנות בוקר. זו התחושה שאני רוצה לקבל בחזרה".
