מובילות 2025
"המעט שאני יכולה לעשות זה ללבוש את החליפה ולא לוותר"
המחווה לאמילי דמארי אחרי שניצחה בקרב בפריז, הגעגוע לחבר הטוב שנפל ב־7 באוקטובר והייצוג של ישראל בחו"ל מול המחאות הבלתי פוסקות נגדה. המדליסטית האולימפית רז הרשקו לא שוכחת את הדרך הקשה שעברה, עד השנה שבה הכל התחבר: "על המזרן הרגשתי שאני יכולה להיות מי שאני בלי שינסו לשים עליי תוויות"
רז הרשקו
ג'ודוקא ומדליסטית אולימפית בת 26, מנתניה • ג'ודוקא בקטגוריית 78 ק"ג ומעלה, סגנית אלופה אולימפית (פריז 2024) ואלופת אירופה 2024
בתחילת החודש זכתה המדליסטית האולימפית, הג'ודוקא רז הרשקו, במדליית ארד בתחרות הגרנד סלאם היוקרתית בפריז. מיד בתום הקרב שבו גברה על יריבתה הדרום קוריאנית, ורגע לפני שצעדה לפודיום, היא הרימה את ידה במחווה לתנועת היד הפצועה של אמילי דמארי שחזרה משבי חמאס כמה ימים קודם לכן.
"התנועה הזו הלכה איתי כמה ימים בראש", מספרת הרשקו. "ביום השחרור של אמילי, רומי ודורון הייתי עם הנבחרת במחנה אימונים בוולנסיה וכל הזמן הצצתי בטלפון לראות איך ומתי הן משתחררות ואם הן בסדר. אלה היו כמה רגעים שמחים אחרי תקופה ארוכה שכולנו מחכים לשחרור החטופים. כשאמילי הרימה את היד כולם היו בשוק שחסרות לה אצבעות, אבל היא הצליחה להפוך את השוק לכוח. אמרתי לעצמי איזה תותחית היא, מדהימה, וזה ישב לי בראש. אחרי הניצחון עשיתי את זה".
הרשקו (26) היא אחת הספורטאיות המובילות בישראל, המתחרה בקטגוריית המשקל מעל 78 ק"ג. היא זוכת מדליית כסף באולימפיאדת פריז 2024, זוכת מדליית ארד קבוצתית מאולימפיאדת טוקיו 2020 עם נבחרת ישראל, ואלופת אירופה המכהנת לשנת 2024.
1 צפייה בגלריה
הרשקו אחרי הניצחון בקרב על מדליית הארד בתחילת החודש בגראנד סלאם בפריז מסמנת את המחווה לאמילי דמארי
(צילום: Alexandre Martins / DPPI via AFP)
כבר שנה וחמישה חודשים שהרשקו מקדישה כל מדליה שלה לסגן יונתן גוטין, חברה הטוב ששירת כקצין קשר ביחידה הרב־ממדית ונפל בקרב על קיבוץ בארי, ולמשפחתו. "יונתן היה ג'ודוקא. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, אבל הכרנו במסדרונות וינגייט. ב־7 באוקטובר הקפיצו אותו, ובכניסה לבארי המפקד שלו אמר לו שהוא יכול להישאר מחוץ לקיבוץ ולנהל את הקשר משם, אבל הוא אמר לו 'אני איתך על מלא' ונכנס עם חבריו לקרב. הוא נפל בחצר של משפחת בן עמי, וזו סגירת מעגל כי אוהד חזר מהשבי ממש החודש".
הרשקו גרה בנתניה שבה לא נשמעו אזעקות בבוקר 7 באוקטובר. רק כשהתעוררה הבינה את גודל האירוע. "קיבלנו הודעה מהמאמן שלמחרת צריך להגיע לווינגייט לאימון, והיה לי קשה להכיל את זה שהוא מבקש ממני ללבוש חליפת ג'ודו כשהמדינה עוברת את הדבר הכי מזעזע ומפתיע בתולדותיה וחברים נלחמים בגבולות וחלקם נהרגים. ארבעה ימים אחר כך הגיעה ההודעה על יונתן וזה היה עוד יותר קשה, אבל בעזרת שני (הרשקו. מאמן הנבחרת ודוד שלה – מנ"ש) יחד עם הצוות התחלתי להבין מה אני עושה ולשם מה אני עושה ואיזו שליחות יש לי. יונתן הוא אחד מיני אלפים שנותנים סיבה לקום בבוקר, להיות אנשים יותר טובים, לעשות את מה שאנחנו עושים על הצד הטוב ביותר. המון אנשים קמו בוקר אחד ויצאו לגבולות להילחם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות פה, אז המעט שאני יכולה לעשות זה לשים את החליפה, לא לוותר לשנייה, ולהראות לכולם איזו מדינה אנחנו, וכמובן להזכיר את יונתן בכל תחרות גם בשביל המשפחה המדהימה שלו".
"ג'ודו זה מה שהחזיק אותי עם הראש מעל המים"
להרשקו יש בת זוג מעולם הספורט, אבל היא לא מוכנה להרחיב מעבר לכך. סדר היום העמוס והמדויק שלה מבהיר כמה קשה צריך לעבוד כדי להגיע אל הפודיום הנכסף. היום שלה מתחיל מוקדם בבוקר וכולל אימון בוקר ואימון אחר הצהריים, וביניהם יש לה טיפולים פיזיותרפיים, פגישות עם תזונאית, עם פסיכולוג וזמן למנוחה קלה. לכאורה לא נשאר לה זמן לדברים אחרים אבל מבחינתה "אלה החיים שלי. ג'ודו זה אני ואני זה ג'ודו. כשיש לי זמן פנוי אני הולכת להרצות בבתי ספר או חברות. יש לי גם שעות חופשיות שאני מקדישה לאנשים שאני אוהבת, ובשבת יש לי חופש".
החודש קיבלה אות אבירות ממרכז פרס לשלום ולחדשנות שהוענק לנשים פורצות דרך ומעוררות השראה שהפגינו נחישות, מנהיגות, יוזמה ונתינה, והשפיעו גם בשנה שלאחר מאורעות 7 באוקטובר בכל חלקיה המגוונים של החברה הישראלית. הרשקו גם עשתה בשנה וחצי האחרונות במסגרת הוועד האולימפי פעילויות למפונים ומדי פעם התנדבה בכיכר החטופים.
אבל לצד המדליות הנוצצות והתחרויות המפוארות יש גם רגעים קשים, פציעות, כישלונות ותסכולים. בילדות היו גם הקנטות וקריאות גנאי בעקבות הבחירה בספורט שנחשב "גברי", לפחות באותם ימים. "היו המון הקנטות, אבל אני מצאתי את העוגן בג'ודו. על המזרן הרגשתי שאני יכולה להיות מי שאני בלי שינסו לשים עליי תוויות ולהגיד שמשהו לא בסדר. הג'ודו זה מה שהחזיק אותי עם הראש מעל המים, הכרתי שם חברים שהם כמו משפחה, הכרתי את עצמי בצורה יותר טובה, הבנתי שאני יכולה לעשות את מה שאני אוהבת על הצד הטוב ביותר - וזה הסיט את כל רעשי הרקע מבחוץ. הג'ודו הקנה לי ערכים, העלה לי את הביטחון העצמי ואת יכולת ההתמדה, האמונה והעבודה קשה".
היו רגעים בדרך שרצית לעזוב הכל?
"היו המון רגעים שאמרתי לעצמי 'די, למה אני צריכה את זה' אבל אף פעם לא הגיע הרגע שאמרתי שזהו. יש בדרך רגעי קושי ומשבר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מה שאני רוצה ואוהבת ושקושי קיים כדי שנתגבר ונעבור אותו וכדי להיות יותר טובה בהמשך. כל כישלון והפסד הפכו אותי למי שאני היום, אז אני אומרת תודה על הכל. תמיד נעזרתי בצוות סביבי והמשכתי להאמין בעצמי".
עם הנחישות הזאת הרשקו צועדת לעבר המטרה הבאה שלה – מדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. "יש עוד מטרות בדרך כמו אליפות עולם, אליפות אירופה וסבבים. שנים עבדתי על החלום שהתגשם לזכות במדליה אולימפית. ואני שמחה שהצלחתי להגשים כמה מהחלומות שלי, ואת עצמי".
מה הגיל הממוצע לפרישה ממזרן הג'ודו?
"זה מאוד אינדיבידואלי בגלל שזה מחולק לקטגוריות של משקל ותלוי כמה הגוף נשחק וכמה עומס יש עליו. בי עדיין יש אש ומוטיבציה".
יש מישהי שמהווה עבורך השראה, מודל לחיקוי?
"לא. מאז שהייתי קטנה ההורים שלי אמרו לי 'רז, תהיי מי שאת, עם הלב שלך, לכי אחרי החלום שלך', אז תמיד אמרתי שאני רוצה להיות מי שאני".
איך זה להסתובב בעולם ולייצג את ישראל בימים אלה?
"מי ששנא אותנו לפני 7 באוקטובר עדיין שונא, ומי שאהב אותנו לפני עדיין אוהב, פשוט לשונאים יש יותר לגיטימציה להוציא את זה החוצה ונותנים לזה יותר מקום. אבל אני הכי גאה בעולם לטוס לכל מקום, להיות על כל במה, לייצג את המדינה, ללכת עם הדגל על החזה ולשיר את ההמנון. היו תחרויות שצעקו בוז אבל זה לא מרגש ובאמצע קרב לא מתייחסים לזה, הפתרון הכי טוב הוא להילחם ולנצח. וככל שצועקים יותר בוז זה רק מדרבן עוד יותר".
את לא מרגישה מאוימת?
"לא. לפני המשחקים האולימפיים בפריז קיבלתי הרבה מיילים ו־ווטסאפים מכל מיני בוטים אירניים שקיללו אותי ואמרו שירצחו אותי ואת המשפחה שלי. שמתי את זה בצד, חסמתי כל מה שצריך והתרכזתי רק בדבר אחד".
ובמשחקים האולימפיים עצמם האווירה היתה טובה?
"יש קטע במשחקים האולימפיים שמחליפים סיכות. הבאתי 50 סיכות ותהיתי מי בכלל ירצה להחליף איתי. החלפתי את כולן וגם רצו יותר. אנשים הביעו תמיכה ושאלו שאלות. גם אחרי 7 באוקטובר קיבלתי הודעות מחברים ברחבי העולם ששאלו אם הכל בסדר. בשום שלב לא הרגשתי אקסטרה עוינות. היינו אומנם המבנה היחיד בלי דגלים, אבל זה היה גם לפני, והיתה אבטחה סמויה ולא סמויה והסתובבתי בכפר האולימפי. אבל ברור שתמיד יושב מאחור כל מה שקורה בארץ".
"מאוד קשה לחיות כאן ממשכורת של ספורטאי אולימפי"
להרשקו חשוב לציין את נותני החסות שלה שבזכותם היא מצליחה להקדיש את כל זמנה לאימונים ותחרויות. "הם איתי לאורך כל הדרך ועד לוס אנג'לס: אדידס ישראל, גלידות נסטלה, נוריס מדיקל, חברת סופר פליי, אופרייט ליס ושיכון ובינוי".
אי אפשר לחיות בישראל ממשכורת של ספורטאי אולימפי?
"זה מאוד מאוד קשה. סגל הזהב קיבל עד עכשיו 8,500 שקל לחודש והעלו את זה ל־10,500, אבל מאוד קשה לחיות רק על המלגה החודשית, ובטח שאין מקום להכניס עבודה. ואם יש זמן פנוי עדיף לנוח בין האימונים. זה לא מובן מאליו שהחברות נותנות לי חסות ומאפשרות לי להתאמן בראש שקט, ולכן הן כבר כמו משפחה עבורי. אני בקשר עם אנשיהן פעם בשבוע, בחגים, ואני באה לבקר כשאני בארץ. זו תקשורת שהיא הרבה מעבר לעזרה לגמור את החודש".
