המאבק שלא נגמר: האזרחים הוותיקים נלחמים על קיומם מול תקציב המדינה
המאבק שלא נגמר: האזרחים הוותיקים נלחמים על קיומם מול תקציב המדינה
בין שלל מאבקי התקציב בישראל, נדמה כי קול אחד נותר לרוב חלש מדי, כמעט בלתי נשמע – קול האזרחים הוותיקים. דור שהקים מדינה, הניח תשתיות ונלחם במלחמות, מוצא עצמו היום מתמודד עם אתגרי הישרדות יומיומיים: קצבאות זקנה נמוכות ויוקר מחיה מזנק שמכריח אותם לבחור בין מזון לתרופה
התקציב החדש כולל צעדים שמכבידים על יוקר המחיה: העלאת המע"מ, התייקרות תעריפי החשמל והמים במספר אחוזים, ומניעת עדכון הטבות המס המתבקש בשל האינפלציה. בנוסף, יגדלו גם תשלומי הביטוח הלאומי ומס הבריאות (0.8% ו־0.15%) בהתאמה.
הוצאות בסיסיות נוספות—כמו תחבורה ציבורית ומוצרים חיוניים—עשויות להתייקר גם הן. . הציבור כולו ירגיש את ההכבדה בכיס, אך מי שימצא עצמו בחזית הפגיעה הם האזרחים הוותיקים, שתלויים לרוב בהכנסות קטנות ובתמיכה ממשלתית.
הרוב המכריע של האזרחים הוותיקים בישראל מקבלים קצבת אזרח ותיק של קצת יותר מ־2,000 שקלים בחודש. למי שהכנסתם מפנסיה או עבודה נמוכה – או שאין להם הכנסה נוספת כלל – מציעה המדינה קצבת השלמת הכנסה, שמגדילה את הסכום הכולל לכ־4,000 שקלים בלבד. גם 4,000 שקלים בחודש אינם מכסים את הצרכים בפועל, וממחישים עד כמה תוספת של עשרות או מאות שקלים בהוצאות יכולה להפוך לנטל כבד. הקצבה נשחקה בכ־18% ביחס לשכר הממוצע בעשור האחרון, והעלייה האחרונה של כ־84 שקלים בשנת 2024 הינה שולית ורחוקה מלענות על הצרכים האמיתיים. כך, כל התייקרות בתחומים חיוניים – חשמל, ארנונה או מים – פוגעת מיד ביכולתם של האזרחים הוותיקים להתקיים בכבוד.
עוני בגיל השלישי: ההשלכות של יוקר המחיה
העוני בגיל השלישי אינו נתון סטטיסטי בלבד. עבור רבים, הוא מתורגם להחלטות בלתי אפשריות: האם לרכוש מזון או תרופה? האם לוותר על חימום בימי החורף הקרים כדי לשלם את שכר הדירה? בישראל של היום, אחד מכל שמונה אזרחים ותיקים חי מתחת לקו העוני, ורבים אחרים נמצאים מעט מעליו, מתמודדים עם תחושת הישרדות מתמדת.
פערי הכוח שמותירים אותם מאחור
בעוד קבוצות אחרות בחברה הישראלית מצליחות להפעיל לחצים אפקטיביים על מקבלי ההחלטות – אם באמצעות לוביסטים, איגודים מקצועיים, או מפלגות פוליטיות – האזרחים הוותיקים נותרים מחוץ למאבקים התקציביים החשובים. מבחינה מספרית, מדובר בקבוצה משמעותית באוכלוסייה, אך כוחם הפוליטי מוגבל.
הבירוקרטיה הנדרשת לקבלת השלמת הכנסה, למשל, מסורבלת ובלתי נגישה עבור רבים. התוצאה היא שקשישים רבים, אף שהם זכאים לקצבאות מוגדלות ולהטבות, אינם מצליחים לממש את זכויותיהם.
חברה שמקדשת צעירים, אך שוכחת את הוותיקים
המציאות התרבותית בישראל מעצימה את הבעיה. במדינה צעירה, דינאמית ומהירה כמו ישראל, לעתים קרובות מעריכים יותר ערכים של חדשנות, אנרגיה צעירה וקידמה, ופחות את תרומתם של מי שהיו כאן לפנינו. ההערכה כלפי הדור הוותיק אינה מתורגמת להחלטות שמקלות על חייהם – אלא להיפך, היא נדחקת לשוליים.
הפער הזה בין הערכה סמלית למעשית משאיר את האזרחים הוותיקים נאבקים על מקומם בתוך חברה שהם עצמם סייעו לבנות.
מה ניתן לעשות?
בשנים האחרונות ישנם ניצנים של שינוי – יוזמות חברתיות, עמותות חדשות, ואפילו פוליטיקאים בודדים שמנסים להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי. אך זה רחוק מלהיות מספיק.
כדי לשנות את המצב, יש צורך במהלך עמוק ומהותי. זה מתחיל בהכרה בערך האמיתי של הדור הוותיק, וממשיך בהשקעה בקצבאות, בשירותי רווחה, וביצירת מערכת נגישה שמאפשרת לכל אזרח ותיק למצות את זכויותיו.
המאבק הזה הוא לא רק כלכלי – הוא מוסרי. הוא מבטא את הערכים שעליהם הוקמה החברה הישראלית. האם נוכל לקרוא לעצמנו חברה מוסרית, אם נאפשר לדור הוותיק להמשיך להיאבק לבד?
האחריות אינה נופלת רק על המדינה, אלא על כל אחד מאיתנו. החברה הישראלית צריכה להתעורר ולשאול את עצמה שאלות מהותיות: איך דואגים לדור שהעניק לנו כל כך הרבה? איך מוודאים שאף קשיש או קשישה לא ייאלצו לבחור בין מזון לתרופות?
המאבק הזה דורש מאמץ משותף של הציבור והמדינה גם יחד. על הממשלה להקים צוות בין-משרדי שיעמיד את סוגיות הגיל השלישי בראש סדר העדיפויות: להגדיל קצבאות, להרחיב שירותי רווחה, ולצמצם את הבירוקרטיה שבמימוש זכויות. במקביל, כולנו כאזרחים צריכים להירתם: לדרוש מחברי הכנסת ומהשרים לטפל בנושא, לתמוך בעמותות העוסקות בגיל השלישי, ולוודא שאף קשיש או קשישה לא נותרים לבד במערכה.
יקותיאל משי הוא מנהל קידום מדיניות וקשרי ממשל בעמותת 121
