מובילות 2025
"כששמים את הפוגע לפני הנפגעת הפגיעה ממשיכה כי אין הרתעה"
שרי קרויזר צעדה במסלול שהותווה לה בחברה החרדית, ניהלה צוות של 120 איש בהייטק, וכעת עומדת בראש ארגון 'הנני־לא תשתוק' שפועל נגד פגיעות מיניות בחברה החרדית. "החברה החרדית מטילה אחריות על נשים, ויוצאת מנקודת הנחה שגברים לא יכולים לשלוט בעצמם", היא מאשימה
שרי קרויזר
מנכ"לית ארגון 'הנני־לא תשתוק' שפועל נגד פגיעות מיניות בחברה החרדית, בת 42, מירושלים, נשואה+4 • הנדסאית מחשב, בעלת תואר ראשון בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה, וסטודנטית לתואר שני בתוכנית לחקר סכסוכים באוניברסיטה העברית
עד לפני כחצי שנה ניהלה שרי קרויזר קבוצה של 120 עובדים במובילייאי, תפקיד שהפך אותה במידה רבה לסמל לשילוב המוצלח של נשים חרדיות בתעשיית ההייטק. מאז פרישתה, היא מגדירה את עצמה "אם לארבעה, אקטיביסטית ופעילה חברתית, ואשת הייטק בעבר", אבל ממשיכה להדגיש את הקשר שהיא רואה בין יציאתה לעבודה והשתלבותה בחברה הכללית לבין בחירתה להתמקד כעת באקטיביזם. "היציאה לעבודה נתנה לי תחושת מסוגלות ואת ההבנה שיש לי קול", היא מסבירה.
עם פרוץ המלחמה, היתה לקרויזר הזדמנות לחבר בין העולמות. "הקמתי את קבוצת המתנדבים של מובילאיי, נכנסו אליה הרבה עובדים שרצו לעזור, התחברתי לחמ"ל הירושלמי 'לב אחד' כדי לראות מה צריך, הם ביקשו שנייצר מסד נתונים משותף כדי לאגד את כל הבקשות שמגיעות ולמנוע כפילויות ולעזור בבטחון מידע. בנינו פתרון טכנולוגי שאוסף את הנתונים מחמ"לים שונים ואז בנינו חמ"ל של חסד של אמת שירכז מידע על הלוויות ושבעות, וסייענו להקים אתרי הנצחה".
כשהפרויקטים התבססו, קרויזר הצטרפה למטה משפחות החטופים, שם שימשה כאחת ממובילות מערך הליווי של משפחות החטופים, מעבר לניהול, היא ליוותה באופן אישי שלוש משפחות חטופים. "במדיה ראו בעיקר את ההיבט הציבורי של המאבק להחזרת החטופים, אבל היה גם מערך רחב ומדהים של עזרה משפחית, מעזרה במעברי דירה, ועד תמיכה כלכלית וסתם אוזן קשבת, גאה שהייתי חלק מזה", היא אומרת.
כיום קרויזר היא מנכ"לית ארגון 'הנני־לא תשתוק' שפועל נגד פגיעות מיניות בחברה החרדית, שאותה ייסדה עם אביגיל היילברון. מעבר לעבודה השוטפת של קבלת תלונות ממתלוננות ומתלוננים וליווי שלהם, קרויזר רואה את תפקיד הארגון ככלי במאבק בהשתקה. "לנו חשוב שלתופעה יהיה קול. שהבושה תעבור צד. יש בעיה קשה של חוסר שיח והיעדר שפה בסוגייה הזו, וזה מביא לתרבות של חוסר הרתעה ואז חוסר חינוך. בחברה החרדית אין חינוך לכך שפגיעה מינית זה דבר נורא. פוגעים חרדים לא מבינים כמה זה חמור, וזה יוצר חממה לפגיעות נוספות. כשנפגעים רואים שהעולם לא מכיר במה שקרה להם, האמון הבסיסי שלהם בעולם נפגע".
קוריזר מכירה את העולם החרדי היטב. סבה מצד אביה היה רבה של ירושלים, אבי סבה היה ראש ישיבת חברון הליטאית, ודודיה מכהנים כראשי ישיבות בולטות. "עשיתי את המסלול הקלאסי של חרדית. למדתי בסמינר חרדי, יצאתי עם תעודת הוראה ותעודת הנדסאית מחשב, והלכתי ללמוד מחשבים, כי אבא שלי אמר לי שזה יכניס מספיק כסף כדי שבעלי יוכל לשבת וללמוד כל חייו. היייתי ילדה טובה, ועשיתי מה שצריך", היא מספרת על חייה לפני שהפכה לאקטיביסטית.
ההיכרות האינטימית עם החברה החרדית מאפשרת לה לנתח באופן מעמיק את יחסו של המגזר לפגיעות מיניות, והיא משרטטת היטב את הקשר בין הפוריטניות הדתית בנושאי מיניות לבין טיפול לא מספק בפגיעות מיניות בקהילה. "בחברה החרדית, מיניות זה קודם כל עניין של קדושה. על הבנים להיזהר מאוד בענייני קדושה, ויש המון עיסוק באיסורים ההלכתיים כמו נידה, אבל הדגש הוא על 'בין אדם למקום, בין אדם לבוראו'. את ההיבט של בין אדם לחברו — את העובדה שאקט מיני יכול לפגוע פיזית ורגשית באדם אחר — לא מדגישים. התוצאה היא שפוגע חרדי חושב 'עברתי עבירה כלפי שמיים', אבל הוא לא מודע שהוא פגע בנפש של מישהו אחר".
קרויזר מדגישה כי הגישה הזאת לא פוסחת גם על מנהיגי הקהילות. "גם רבנים לא תמיד מודעים לחומרת הפגיעה. לפעמים יש אמירה שזה 'עניין מערבי' — שההיסטריה סביב פגיעות היא בגלל העולם החילוני, ואם נעשה 'פחות עניין' הפגיעה תקטן, אבל זו תפיסה שגויה, זה יוצר עוד השתקה. בפועל, כשמדובר בגבר מוכר ומכובד, כמעט לא מוכנים להאמין לדברים רעים שנאמרים עליו", היא מאשימה. למרות שההלכה חשדנית מאוד כלפי גברים, הרי שקרויזר מבהירה כי בפועל מתלוננות נתקלות בכתף קרה, "כשמדובר בגבר מוכר ומכובד כמעט לא מוכנים להאמין לדברים רעים עליו, תמיד יחשדו בה שהיא מגזימה, יכולים להגיד לה שעצם זה שהיא חושבת על כאלו דברים זו בעיה".
חוסר האמון למתלוננת מתחבר להאשמת הקרבן הנפוצה במגזר החרדי. קרויזר מרחיבה: “בחברה החרדית יש תפיסה חזקה מאוד שאם מישהי נפגעה, היא כנראה קצת אשמה, בטח היא פיתתה אותו, לא שמרה על עצמה, נהנתה מזה. לפעמים אנשים משתמשים בעובדה שהנפגעות באמת מאבדות את האמון בעולם ובדת, והן פחות צנועות מהמקובל במגזר החרדי, כדי לטעון ‘ברור שזה קרה לה, תראו איך היא נראית’. אנחנו מסבירות שוב ושוב, שבמרבית הפעמים פגיעה זה לא עניין של צניעות. זה נובע ממקומות של שליטה, של רצון של מישהו להשתמש במישהי”.
קרויזר מבקרת בחריפות את הנטיה של החברה החרדית לקחת שיקולים משפחתיים וקהילתיים בטיפול בפגיעות מיניות “אני מבינה את כל השיקולים הללו, אבל אי אפשר ליצור קהילה שבה רואים את הפוגעים לפני הנפגעים או באותה רמה כמו הנפגעים. טובת הנפגעת ומניעת נפגעות עתידיות הם הדברים החשובים ביותר, לפני הכל, כמו שטיפול בילד חולה סרטן דוחה את טובת שאר המשפחה. אם שמים את הפוגע לפני הנפגעת, אנחנו מאבדים אנשים, והפגיעה גם ממשיכה כי אין הרתעה”.
