חשבונאות המוות
כשצה"ל לוחץ על חזרה ללחימה חוזר הוויכוח על "המחיר" בגין שחרור החטופים והאם הוא "שווה", כמו גם על שערי החליפין של מחבלים לחטוף, או של קורבנות טרור עתידיים לכל חטוף משוחרר. המתנגדים להסכם נוסף מנסים לשכנע ששחרורו של כל חטוף בעזה יגבה את מותם של מאות אזרחים ישראלים בעתיד, כאילו כל פוטנציאל הטרור הפלסטיני נמצא בבתי הכלא; כאילו אין, לא היה ולא יהיה טרור אלא אם כן תתממש עיסקת שלב ב'.
הרשו נא לי להניח לרגע שטענתם אכן נכונה. בואו נניח שביצוע העסקה אכן תגביר את הסכנה מטרור, אפילו נניח שאנו יודעים זאת כפי שאנו יודעים בוודאות כמעט מוחלטת שבשנה הבאה יהרגו יותר מ-300 אנשים בכבישים. האם יהיה זה צודק במצב זה לוותר על שובם הביתה של החטופים הנמקים בסבל אין קץ במנהרות השאול של חמאס? אני אטען שלא רק שאין זה צודק אלא שהשבת החטופים אפילו בנסיבות אלה הינה הפעולה הרציונלית היחידה.
אתחיל בסיפור ששמעתי מקנת ארו, חתן פרס נובל לכלכלה ומגדולי הכלכלנים במאה ה-20. ארו שירת במלחמת העולם השניה ביחידת חקר ביצועים של הצבא האמריקאי שקיבלה לידיה משימה לתכנן את הפצצתו של אי קטן בשם ספיאן באוקיינוס השקט שהיה בשליטה יפנית. כמות הפגזים שיועדו למבצע כבוש האי היה נתון מראש וכך גם מספר הטייסים שאמורים להשתתף בהפצצה, אך לא היה ברור כיצד נכון לארגן את ההפצצה. ניתן היה לבצע את המשימה באמצעות מספר רב של גיחות כך שבכל גיחה יטיל כל מטוס מספר קטן של פצצות. לחילופין, ניתן היה גם להטעין כמות גדולה יותר של פצצות על כל מטוס כך שכל טייס יבצע פחות גיחות.
הבעיה בחלופה השנייה היא שככל שהמטוס מוטען בכמות גדולה יותר של פגזים כך קטנה יכולתו לחמוק מאש נגד מטוסים מפאת משקלו העודף, וסיכויי ההישרדות של הטייס קטנים. מדעני היחידה התבקשו איפה להכריע כמה גיחות יבצע כל טייס וכמה פגזים יישא כל אחד מהם במטוסו. שיקול אחד ויחיד עמד בפניהם: לבחור באסטרטגיה שמביאה לסיכויי הישרדות מקסימליים לכל טייס ביחידה.
במהלך הבדיקה גילו המדענים שהדלק הינו מרכיב משמעותי במשקלו של המטוס, ולאחר שישבו על המדוכה הם הגיעו להסכמה ביניהם שיש דרך אחת ויחידה לבצע את המשימה תוך מקסום סיכויי ההשרדות של כל טייס: בשלב ראשון יש לבצע הגרלה שבאמצעותה יבחרו 20 מתוך 100 מטייסי היחידה שהם בלבד ישתתפו במבצע. כל אחד מטייסים אלו יבצע טיסה אחת בלבד. ואולם כדי להגיע ליעד הנדרש של פגזים יש להעמיס עודף משקל של פגזים על חשבון הדלק, ולמלא את מיכל הדלק במטוס בכמות דלק שתספיק רק להגעה ליעד, אך לא לחזרה ממנו. נאמר זאת בפשטות ברוטלית יותר: עם הגעתו לייעד נדרש הטייס לצלול עם מטוסו עתיר הפגזים אל תוך האי ואל מותו הוודאי. מלכתחילה, לפני ביצוע ההגרלה סיכויי ההישרדות של כל טייס עומדים על 80%. בכל שיטה אחרת, על פי החישובים, סיכויי ההישרדות קטנים בהרבה.
באופן לא מפתיע, הצעת המדענים נדחתה על הסף על ידי כל הנוגעים בדבר ובכלל זה כל הטייסים שאמורים היו להשתתף במבצע. מדוע? הרי היא היתה אמורה לחסוך בחיי אדם. טייסי היחידה ומפקדיהם בחרו ביודעין באסטרטגיה אחרת שבוודאות כמעט מוחלטת תביא ליותר הרוגים. היתכן? הסיבה לדחיית הצעת המומחים טמונה בכך שהיא סותרת באופן עמוק ביותר את ההגיון המוסרי שלנו כבני אדם. מוות היפוטטי של אדם שזהותו אינה ידועה אינו שקול למותו הוודאי של אדם קונקרטי שזהותו ידועה. הצעת המומחים דורשת לגזור מוות וודאי על 20 טייסים, דבר שהדעת האנושית אינה יכולה להשלים עימו.
אם יוחלט לחזור ללחימה בעזה ולגזור את מותם הוודאי של 22 חטופים תעשה ממשלת ישראל את הדבר שהדעת האנושית אינה יכולה להשלים עימו.
גזר דין המוות במקרה זה מזעזע אף יותר מזה שבסיפור הטייסים משום שהנידונים למוות מצויים בסבל בלתי נתפס כבר למעלה משנה. זוהי גם החלטה לעמוד מול ילדיהם, הוריהם ובנות הזוג של כל אחד מנידונים אלו ולומר להם בכנות שהחלטנו להמית את יקיריהם כדי למנוע את מותם ההיפוטטי והעתידי של רבים יותר. אנו איננו יכלים לעשות זאת לא כפרטים ולא כקולקטיב.
השרה אורית סטרוק תטען וודאי שאי יכולתינו לעשות כן הוא סימן לחולשה. אני דווקא סבור שזהו ביטוי לעוצמה. חוסר היכולת הזו היא תכונה אנושית וחברתית ששרדה את כוחות הברירה הטבעית של האבולוציה משום שהיא ביטוי לסולדריות שבלעדיה שום חברה אינה יכולה לשרוד. אילו התיר ה DNA המוסרי שלנו להרוג אדם אחד כדי להציל כמה אחרים לא היינו צריכים להמתין לתאונות דרכים נדירות כדי להציל חולי לב או ריאה הזקוקים להשתלה. היינו בוחרים אדם צעיר ובריא על פי מפתח שיקולים ומאשפזים אותו בכפייה כדי לדלות מגופו את שלל האברים שניתנים להשתלה ולקבל תמורת מותו את חייהם של כמה אנשים.
לעומת חוסר היכולת שלנו אפילו לדמיין מעשה נבלה מסוג זה, המוסר האנושי מתמודד טוב מאוד עם פעולות הכופות את מותם הלא וודאי של אנשים בעיקר כזהותם טרם נודעה. אנו עושים זאת כשאנו שולחים את חיילינו להילחם בעזה, וכשוועדת סל הבריאות מחליטה שלא לממן תרופה יקרה שעשויה להציל את חייהם של חולי סרטן. החלטה רציונלית אינה מסתכמת בחישוב קר של תוחלת מספר הקורבנות. אילו זה היה המצב הרי שההיתר לנהוג ברכב על הכבישים כשאנו יודעים בוודאות שהדבר מביא למאות הרוגים מדי שנה, היה בלתי רציונלי בעליל. החלטה רציונליות חייבת לשקול את מכלול התועלות והעלויות הנובעות ממנה והאינסטינקט המוסרי שלנו הינו חלק משיקול זה.
אילו קיבלנו את דעתם של מדעני חקר הביצועים בסיפור הטייסים של ארו, אילו הסכמנו לוותר על השבת החטופים כדי למנוע את שיחרורם של מחבלים, היינו פועלים בסתירה מוחלטת להגיון המוסרי שלנו כבני אדם, ומן הסתם לא היינו בני אדם.
פרופ' אייל וינטר הוא ראש הקתדרה לכלכלה ע"ש סילברצוויג, המחלקה לכלכלה ומרכז פדרמן לחקר הרציונליות
באוניברסיטה העברית בירושלים
