בין הגבורה לשכול: אלמנות ויתומי צה"ל נושאים את מחיר המלחמה
מלחמת חרבות הברזל הותירה אותנו עם גיבורים רבים – חלקם חזרו לבתיהם, אך רבים לא. המשפחות השכולות, האלמנות והיתומים, נשארים להתמודד עם המציאות החדשה בכאב שאין לו מזור.
ברור לכול שאין מלחמה בלי מחיר. אבל השאלה היא מי נושא בו וכיצד החברה שלנו בוחרת לתמוך בו. בימים שבהם מדינת ישראל מתכנסת סביב גיבוריה, יש לנו חובה מוסרית להסתכל גם על מי שנותרו מאחור – נשים וילדים שברגע אחד עולמם חרב.
בניגוד לרגעי הגבורה של הקרב, השכול הוא מסע שאין לו סוף. אלמנות שאיבדו את אהוביהן ביום בהיר אחד, מוצאות את עצמן מול מערכת בירוקרטית סבוכה, מול קושי כלכלי, ומעל הכול – מול מציאות אישית ורגשית קשה. הילדים, שהפכו ליתומים ברגע, מתמודדים עם חסרון שאין לו תחליף.
בזמן שהציבור הישראלי מפגין סולידריות יוצאת דופן, עלינו לפעול יום ולילה כדי לוודא שהמדינה תעשה יותר. הזכויות, התמיכה הרגשית, הסיוע הכלכלי – כל אלו אינם מותרות, אלא חובה מוסרית של כולנו.
המלחמה מוכיחה שוב ושוב את עוצמת העם שלנו, הביחד, והנכונות של כל אחד ואחת לתת מעצמו למען הכלל. אבל היא גם דורשת מאיתנו לשאול שאלות קשות: האם אלמנות צה"ל מקבלות את כל מה שהן זקוקות לו כדי לשקם את חייהן? האם לילדים שאיבדו הורה יש את כל הכלים הרגשיים והכלכליים לצמוח למרות השכול? האם המדינה עומדת בהתחייבויותיה כלפי המשפחות הללו, או שמדובר רק במילים יפות?
המאבק הציבורי צריך להיות לא רק על ההכרה וההוקרה, אלא גם על היום שאחרי. על הליווי הנפשי, על התמיכה הכלכלית, על דאגה אמיתית לכל מי שנפגעו באופן הישיר ביותר מהמלחמה הזו.
הקרב של יקירינו נגמר, אבל הקרב שלנו – לוודא שאף אלמנה ואף יתום לא נשארים לבד – רק התחיל.
אנחנו חיים במדינה שמתגאה בכך שהיא "לא משאירה אף אחד מאחור". אך האם זה נכון גם עבור אלמנות ויתומי צה"ל? האם החברה שלנו זוכרת את המחיר שהן שילמו, יום אחרי יום, גם כשהכותרות כבר השתנו? בכל פעם שאנו רואים אלמנה צעירה שנאבקת לפרנס את משפחתה לבד, או ילד שאיבד את אביו ומתקשה למצוא מסגרת תומכת – זו קריאת השכמה. לא מספיק לומר "אנחנו איתכן" – אנחנו צריכים להבטיח שהן לא יישארו לבד, הלכה למעשה.
אני קורא לחברי הכנסת ולמנהיגי המדינה: אל תסתפקו בדקת דומיה ובנאומים חוצבי להבות. תנו מעשים. תנו פתרונות. תנו עתיד. דאגו לעגן בחקיקה את זכויותיהן של האלמנות, השקיעו בתקציבים ייעודיים שיתמכו במשפחות השכולות לאורך זמן, אפשרו לילדים היתומים לקבל את כל הכלים הנדרשים כדי לצמוח למרות הכאב והסדירו את מעמדם של היתומים מעל גיל 21. לא נשאיר אותם מאחור.
שלומי נחומסון הוא מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל
