דעה
הקשישים המפונקים האלה
כשחברות הסיעוד מאשימות את מקבלי הקצבאות ב"ניצול המערכת" - הן מסתירות את האמת על המונופול הרווחי שיצרו על חשבון החולים, המטפלות וכספי הציבור
לו בן זוגי, שעבר אירוע מוחי, או הוריי – האחת עם פרקינסון והשני דמנטי עם מחלת ריאות – היו מאובחנים לפני שלושים שנה, כנראה שהם לא היו מקבלים קיצבאות מביטוח לאומי פשוט כי הם לא היו שורדים. היכולת הרפואית להאריך תוחלת חיים השתפרה בצורה דרמטית, אך השיפור הזה הציף גם דילמות. את אחת מהן, הכלכלית, ניתן לתמצת ל: אם יותר אנשים חיים יותר זמן, אך חייהם הפכו למוגבלים – האם ביטוח לאומי יכול לממן את הטיפול הסיעודי שהם זקוקים לו?
הדרך הקלה ביותר לענות על השאלה הזו היא לחמוק ממנה לשאלה הצרה יותר – עד כמה קל לפרט לתבוע את הקיצבה מביטוח לאומי.
כתב "כלכליסט" שקד גרין טוען במאמרו מ-11 במרץ שרפורמת הסיעוד מ-2018, שפישטה את היכולת לתבוע גימלת סיעוד, אחראית לזינוק בכמות הקשישים שמקבלים מביטוח לאומי גימלה ואף "יצרה תמריץ כלכלי להפוך לסיעודי". הכותב החליט לבחון את העניין בעקבות עתירה שהגיש לאחרונה איגוד חברות הסיעוד לבג"ץ נגד ביטוח לאומי. חברות הסיעוד מוחות בעתירתן על נטיה הולכת וגדלה של ביטוח לאומי להעביר לקשישים הזכאים את קיצבאותיהן בתשלום ישיר ולא להמיר אותן לשעות טיפול במטפלות סיעודיות, שחברות הסיעוד גוזרות על התיווך של שירותיהן קופון נאה. המאמר מגיע למסקנה השגויה, לדעתי, שלמעשה קל מדי לקבל גימלה.
ראשית, המאמר מתעלם מכך שלא כל קשיש עם ירידה תיפקודית יזכה בכלל לגימלת סיעוד, כי היכולת לתבוע הוגבלה בתקרת הכנסה. כלומר אותה קבוצת מקבלי גימלאות "עם תמריץ להפוך לסיעודיים", כלשונו, משתייכת למעמד סוציו-אקונומי בינוני ומטה.
שנית, הרפורמה לא הפכה את התביעה לקלה מדי, היא הפכה אותה לאפשרית ללא עזרה מקצועית ותיקנה עיוות של שנים רבות שמנע קיצבה מאנשים שתלויים בזולת לביצוע פעולות יומיום בסיסיות. לפני הרפורמה הסיכוי להצליח לקבל גימלה ללא שכירת שירותיהם של עורכי דין או ממצי זכויות מקצועיים הייתה קטנה מאוד. כיום מרבית התביעות מבוצעות בהצלחה ע"י הקשישים, בני המשפחה ועובדות סוציאליות בבתי חולים ורשויות מקומיות. אגב, גילוי נאות – החברה שבבעלותי עוסקת גם בתביעות ביטוח לאומי, כך שהרפורמה דווקא פוגעת כלכלית בענף שעליו אני יושבת בכך שהיא מקלה על התובעים להסתדר בכוחות עצמם ללא עזרתי, אבל אני עדיין בעדה פשוט כי היא הייתה תיקון ראוי לעוול.
במאמר נטען שהשאלה האם לתת לקשישים את גימלת הסיעוד בכסף ישיר לחשבון הבנק או בשעות טיפול מחברות הסיעוד "מורכבת, וקיים בה גם היבט אידיאולוגי הנוגע לחופש הבחירה של אדם". הסיבה המשמעותית האמיתית הרבה פחות אידיאולוגית והרבה יותר קשורה ללובי המוצלח שביצעו חברות הסיעוד. הלובי שהפעילו טען טענה שמכפישה מליוני ישראלים: "אם ביטוח לאומי ישלם למטופלים בכסף ולא בשעות טיפול – בני המשפחה יחמסו את הקיצבה!". בואו נזכור: חברות הסיעוד גוזרות פה קופון שרק מייקר את עלות הטיפול ומבזבז את כספי הציבור: אליהן מועברת הקיצבה של הקשיש, מתוכה הן לוקחות נתח נאה ולמטפלת משלמות שכר של כארבעים ש"ח לשעה.
השכר העלוב מוביל לכך שהמטפלות מחתימות את הקשישים על כמות שעות עבודה כפולה ומשולשת מכפי שעבדו באמת. למעשה, בחמש שנותיי כממצת זכויות של אותם קשישים לא נתקלתי ולו במקרה אחד שבו קשישים קיבלו את מלוא שעות הסיעוד שנפסקו להם. על אף שהמטפלות הן אלה שמדווחות דיווחים לא נכונים על שעות עבודתן, אין בליבי עליהן. אלה נשים קשות יום שהשכר העלוב לא מצדיק את העבודה הנדרשת מהן. טענתי הפשוטה היא לחברות הסיעוד: הן אלה שגוזרות עמלה על שעות סיעוד שלא סיפקו! בני משפחה מטפלים שנתקלו בתופעה הזו האמינו בתמימותם שאם יתלוננו לחברת הסיעוד על ההונאה – החברות יתקנו את המעוות, אך לשווא. גם החלפת חברת סיעוד אחת באחרת לא הועילה לקשישים החולים כדי לקבל את מלוא הטיפול שמגיע להם, כך שלא ניתן להצביע על חברה כזו או אחרת כחוטאת יותר מחברותיה.
תלונות רבות בנושא הצטברו גם בביטוח לאומי, אך המחוקק לא נתן לו כלי פיקוח ואכיפה אפקטיביים.
מצוקת כוח הסיעוד הגיעה לשיאה בתקופת הקורונה, כשהחשש מהדבקות הוביל לעצירה כמעט מוחלטת של שירותי הסיעוד ולהגדלת כמות הקשישים שמקבלים את הגימלה בכסף כחלופה. העתירה הנוכחית של חברות הסיעוד טוענת שביטוח לאומי ממשיך גם כעת להשען על הסעיף בחוק שמאפשר לו להמיר את שעות הסיעוד בכסף כשיש מחסור במטפלות. הבעיה עם תלונתן היא שבאמת יש מחסור. אז אם חסרות מטפלות בחברות הסיעוד והחברות מקבלות תגמולים על שעות טיפול שלא ניתנו ולביטוח לאומי אין יכולת לנקוט בסנקציות – מה בדיוק מצופה מביטוח לאומי לעשות?
יועיל המחוקק וישנה את החוק. מטפלות כיום לא זקוקות לחברות הסיעוד כמתווך, חלק גדול מהן פשוט מציעות את שירותיהן ברשתות החברתיות ובאתרי דרושים. טוב הייתה עושה המדינה לו הייתה משנה את החקיקה והופכת את חברות הסיעוד למתווך שהשימוש בו הוא לפי בחירת המבוטח ולא כחובה.
לינוי בר גפן היא מנכ"ל "חמ"ל בר גפן - ניהול משברים רפואיים"
