מובילות 2025
"כשיוצא לך ספר, כבר צריך לשבת ולתכנן את הספר הבא. זו עבודה"
לעורכת, הסופרת והמתרגמת נועה מנהיים הייתה שנה פורייה: שני ספרים שערכה קטפו את פרס ספיר, וספרה זכה להד ספרותי מרשים. היא מוקירה את הדומיננטיות של נשים בספרות, גם אם זה "כי אין בו כסף וגברים פינו מקום", ושמחה על התפרקות הקאנון "שמאפשרת לקולות חדשים להישמע"
נועה מנהיים
עורכת ספרות המקור בהוצאת כנרת־זמורה־דביר, בת 50, מתל אביב, נשואה+1 • בעלת תואר ראשון בספרות וקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ולמדה ביבליותרפיה בסמינר הקיבוצים
בסוף ינואר, בטקס הענקת פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס — הפרס הספרותי הבולט בישראל, הן כספית והן תקשורתית — זכו שני ספרים, האחד במסלול הרגיל (יוסי אבני־לוי) והשני במסלול ספרי הביכורים (איל חיות־מן), ומאחורי שניהם — אם להשתמש בביטוי הצרפתי הידוע "שרשה לה פאם" — עומדת אותה אשה: נועה מנהיים.
מנהיים היא אחת הדמויות המשפיעות בספרות המקומית. היא עורכת ספרות בכירה בהוצאת הספרים הגדולה בארץ, מסאית, חוקרת תרבות, מבקרת ומתרגמת. סופרים שעבדו איתה יודעים לספר על עבודת העריכה המשמעותית שלה: מחלצת רבדים נסתרים בטקסט, מוחקת את המיותר. בקיצור — עורכת מעורבת.
לקראת פרס ספיר האחרון היא ערכה לעצמה תחקיר קטן, מעין סטטיסטיקה פרטית, ברשימות הזוכים בפרס לאורך השנים. "מבחינה כמותית נראה שמאז הקמת הפרס כנרת־זמורה לקחה כמעט 50% מהזכיות", היא אומרת. "אבל אם את מסתכלת על הרשימות הקצרות זה לא המצב. הן הרבה יותר מגוונות. בשנים האחרונות מעניין לראות שיש יותר מקום להוצאות ספרים עצמאיות. בזמנו זו היתה החלטה שנויה במחלוקת של מפעל הפיס, אבל היא הוכיחה את עצמה, כי המו"לות באמת משנה את פניה".
איך את מסבירה את ריבוי הזוכים של סופרי כנרת־זמורה בפרס?
"אני יכולה לומר שאצלנו יוצאים הספרים הכי טובים אבל יהיה נכון יותר לומר שהעניין קשור גם להקצאת משאבים. הובאתי להוצאה ב־2005 מתוך החלטה שלה להחיות את מחלקת המקור, מפני שהרגשנו שאנחנו מפגרים אחרי הוצאות אחרות בתחום הזה. 'אם יש גן עדן', אגב, היה הספר הראשון שערכתי. העובדה שאנחנו מצליחים היום היא פועל יוצא של כוונה והקצאת משאבים לצורך טיפוח המחלקה הזאת. זה לא כוחות קסם וידע נסתר על מה הולך לזכות השנה. אנחנו מאמינים בחשיבות של התחום, רואים תפקיד בטיפוח הספרות הישראלית, ומשקיעים בזה הרבה כסף".
איפה מושקע הכסף? הרי הסופרים כבר כמעט לא מקבלים מקדמות היום.
"התקציב מושקע בלמצוא עורכות טובות, להחזיק מחלקת לקטורה גדולה מאוד, מקצועית ומיומנת שהתחלנו לבנות אותה כבר ב־2007. אבל הכסף הגדול הוא הכסף הבלתי נראה, שלצערי ההוצאה משקיעה בספרים שלא מצליחים. אנחנו מהמרים ומסתכנים. אמנם יש ספרים שזוכים לפרסים, הכרה, ביקורות, עניין באקדמיה, אבל יש את הרוב, והרוב הם הימורים שלצערנו לא מצליחים. עם כל אהבתנו לטקסטים, וההשקעה של העורכות ושל ההוצאה, לא תמיד אנחנו מצליחים להחדיר את היצירות האלה לזרם הדם של הספרות".
1 צפייה בגלריה
איל חיות־מן, זוכה פרס ספיר במסלול ספרי ביכורים. "אני תמיד מנסה למצוא סופר או סופרת, לא ספר"
(צילום: ליה יפה)
זו הפעם הראשונה ששני ספרים בעריכתך זוכים יחד?
"היו ארבע שנים שבהן אותה הוצאה לקחה את שני הפרסים, במסלול הרגיל ובמסלול הביכורים. בשלושה מהמקרים זו היתה ההוצאה שלנו. עניין סופרי הביכורים קצת מדאיג אותי, כי בדרך כלל אין מימוש של ההבטחה. מלבד שלושה זוכים אף אחד לא מימש את ההבטחה הזאת. גם רון לשם לא כתב הרבה מאז. לפחות במקרה של איל חיות־מן שזכה השנה עם 'מסכת תהום', נמצא אצלי בעבודה ספר שני שלו. אני מתכוונת לשים יותר דגש על סופרי הביכורים, לוודא שזה לא נשמט. בתחילת דרכי בהוצאה יצא לי לעבוד על הרבה ספרי ביכורים. זו עבודה הרבה יותר קשה אבל אני תמיד מנסה למצוא סופר או סופרת, לא ספר, כלומר סופרים של יותר מספר אחד. אם המשימה לא צולחת אני מנסה להבין למה".
לקטורית, עורכת ושדכנית
מנהיים (50), נשואה ואם לילד מתל אביב, נולדה וגדלה בירושלים למשפחה דתית־לאומית. עוד בילדותה אהבה לקרוא, ובמיוחד נקשרה לספרי פנטזיה ומדע בדיוני. היא למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וביבליותרפיה בסמינר הקיבוצים, כתבה ביקורת ספרים בעיתונות, הנחתה תוכנית ספרות בערוץ 23, זכתה בפרס גפן על התרגום לעברית של "פרנהייט 451", וב־2005 הצטרפה כעורכת להוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.
מאז מ־2009 מנהיים משמשת כעורכת ספרות המקור הראשית של ההוצאה. היא ערכה עשרות ספרים שרבים מהם זכו להצלחה ועובדת בקביעות עם סופרים כמו נעה ידלין, אילנה ברנשטיין, ליעד שהם, שהרה בלאו, אילן שיינפלד ואחרים.
מה זה אומר, לעמוד בראש מחלקת ספרות המקור?
"זה אומר שאני עובדת עם מחלקת הלקטורה שאותה מנהלת תמר ביאליק. בישיבות החודשיות הספרים שקיבלו את המלצות הלקטורים עוברים אליי לקריאה, וביחד עם העורכת דקל שי־שחורי אנחנו מחליטות על אילו מהם אנחנו ממליצות למו"לים. אז התפקיד הראשון שלי הוא לקטורית. התפקיד השני הוא שדכנית. אני משדכת עורכת לספר. זה שלב קריטי מכיוון שהזיווג הזה צריך להיות מוצלח ולייצר פתח לדיאלוג אינטימי שצריך להתנהל באופן אידיאלי. זה אומר שאני צריכה להכיר היטב את הספרים, הסופרים והעורכות שלי.
"הכובע הנוסף הוא ביורוקרטי וניהולי — לראות איך השנה תיראה, איזה ספרים ייצאו ומתי, ללוות כיועצת את כתיבת הטקסט שעל העטיפות. בנוסף לכך אני עורכת בפועל לא מעט ספרים, בעיקר של סופרים שאני מלווה כבר שנים".
מנהיים גם מלמדת עריכה, מרצה ב"אסכולות", עמיתה במכון גשר למנהיגות, והיא מגישה את הפודקאסט "האחיות גרים" בגלי צה"ל עם איילת טריאסט. היא גם פרסמה בעצמה שני ספרים: "הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של הרעיונות" מ־2019, ו"הרשת הספרותית: מסות על חיבורים ומחברים, יצירות ויוצרות", שיצא לאור השנה.
להיות סופרת או סופר זו גם בחירה של מסלול חיים, מסלול קריירה. זה דורש התמדה.
"סופרים צריכים להבין שהעבודה הספרותית לא נגמרת ברגע שהספר יוצא לאור. כשיוצא לך ספר, כבר צריך לשבת ולתכנן את הספר הבא. זו עבודה".
רק שנורמת התגמולים השתנתה מהקצה לקצה, והיום הרבה סופרים צריכים לשלם להוצאה עבור פרסום ספרם, ולא להפך.
"יש כמה דברים מפתיעים שגיליתי על הפרקטיקות המו"ליות בעבר. אנשים מתמרמרים על כך שהיום יוצאים יותר ספרים במימון המחברים וזו אכן בעיה, אבל זה היה ככה ברוב שנות קיומו של הרומן. ג'יין אוסטן שילמה על הספרים שהיא הוציאה לאור. זה אמנם עבד באופן שונה, והתבסס על שיטת העמלות — נהוג היה שהמו"ל משלם לסופר מקדמה, לוקח על עצמו את ההוצאות הכלכליות, אבל אם העותקים לא נמכרים, על כל עותק שלא נמכר המחבר מחזיר לו מכספי המקדמה. זו היתה שיטת גידור שביטחה את המו"לים נגד הפסדים. כשאן, שרלוט ואמילי ברונטה פירסמו את הפרוזה הראשונה שלהן, שרלוט הצליחה למצוא מו"ל שייקח על עצמו את הסיכון, אבל אן ואמילי שילמו על פרסום 'אנקת גבהים'".
נדמה שיש היום הרבה יותר נשים במו"לות — מו"ליות, עורכות, סופרות. עד לפני כמה עשורים זה נחשב תחום גברי לחלוטין.
"היום יש הרבה יותר נשים בתחום, חד־משמעית. יש קטגוריות שלמות במו"לות שמוחזקות באופן בלעדי על ידי נשים — למשל כל הקטגוריה שדוחפת היום את התעשייה הזאת, ספרי הרומנטיקה. מי שכותבות, קוראות ומוציאות לאור אותם הן רק נשים".
מה הסיבות לזה?
"אפשר להיות ציניים ולומר שזה מפני שענף המו"לות נעשה לא מאוד כלכלי. זו תעשייה שאין בה הרבה כסף, לא בעריכה, לא בהגהה, לא בלקטורה. התעריפים נמוכים. וכמו שקורה בכל ענף שמשלמים בו מעט, הנשים נכנסות אליו. היסטורית, בעולם לקח לנשים זמן להיכנס למקצועות האלה כי לא היה מקובל שנשים יעבדו מחוץ לבית. אבל מי שהדפיסה את 'מסעי גוליבר' למשל היתה אשה. היו נשים בעסק הזה תמיד, אם כי לא תמיד בשכבות העליונות שלו. כלומר אלה היו מערכות עם הרבה נשים עובדות, אבל בקודקוד עמד גבר. כל עוד זה היה תחום בעל השפעה תרבותית מכרעת וכסף, הדומיננטיות הגברית לא כל כך שחררה ולא פינתה מקום לנשים. אבל היום אנחנו במרחב יותר מגוון".
ספרה האחרון של מנהיים, "הרשת הספרותית", מתאר בין השאר גם איך תפקידן של נשים במרחב הספרותי הולך ומשתנה. "רבי המכר הגדולים בעולם היו בכלל של משוררים", היא מספרת. "רומנים נתפסו כמשהו זול, ודווקא נשים קראו רומנים. יש מכתב של ג'יין אוסטן לאחותה שבו היא מתארת ספריית מנויים שהיא רוצה לחתום איתה, ומזכירה את הז'אנרים שהיא מספקת — רומנים שנשים הכי אוהבות לקרוא. כיום זה תחום שעבר לידיים נשיות, וזו שיחה תרבותית שאי אפשר לנהל יותר מאחורי גבנו, הנשים. יש לנו נרטיבים שחשובים לנו, ואנחנו רוצות שיהיה להם ייצוג, אנחנו דואגות לכך כלקטוריות, כעורכות, כמו"ליות, כסופרות, כעיתונאיות וכנשות תרבות. אנחנו מוודאות שהקול שלנו נשמע".
בגלל שינויים כלכליים ותרבותיים, נדמה שנפסקו תהליכים של קאנוניזציה, ששמו את משקל הכובד הספרותי במקום אחד.
"היתרון בהתפרקות הזאת הוא היתרון שעליו לאונרד כהן דיבר — יש סדק ודרך הסדק הזה נכנס אור. הרבה קולות חדשים שלא היה להם מקום וביטוי והזדמנות נכנסו לספרות, והיום זה זול יותר, קל ומהיר יותר לפרסם. ספרות רומנטית, פנטזיה אורבנית, מתח, בלש, ריגול, צ'יק ליט — אינספור ז'אנרים שבמשך עידנים לא התקיימו כלל בספרות העברית, ואם כן אז יותר כקוריוז. אחד מכל סוג. אני חושבת ששוליים זה דבר בריא ומחדיר חיוניות עצומה לתחום. אני בעד בלגן בריא. זה מאפשר לחדור מהשוליים למרכז ולהכניס משחקיות והנאה למרחב הזה. הרי בשביל זה אנחנו כאן".
