לפני שמפרקים את שברון – האם המדינה יורה לעצמה ברגל?
בשבוע שעבר הודיעו משרד האוצר ורשות התחרות על כוונתם לחייב את חברת שברון למכור את אחזקותיה באחד משני מאגרי הגז הגדולים בישראל – "לוויתן" או "תמר". מהלך זה נועד לחסל את האחזקות הצולבות של שברון במשק הגז, אשר הותרו בזמנו כחריג לעקרונות מתווה הגז אשר אסרו על אחזקות צולבות במאגרי גז. מתווה זה נבנה במטרה לעודד תחרות במשק הגז הטבעי, מתוך הבנה כי תחרות אמיתית תביא להורדת מחירים ולשיפור תנאי השוק. ואולם, למרות הכוונות הטובות, יש מקום לתהות האם מדובר במהלך מציאותי או כזה שעלול להזיק למדינה יותר משתועלתו.
שברון מחזיקה ב-25% ממאגר "תמר" וב-39% ממאגר "לוויתן" – אחזקות בשווי של מיליארדי דולרים ופועלת כ"מפעיל" של המאגרים. ניסיון לחייב את החברה למכור את חלקה באחד המאגרים ייתקל בקשיים משמעותיים בשוק הנוכחי. עסקאות בקנה מידה כזה דורשות לא רק רוכש עם כיסים עמוקים, אלא גם גוף מקצועי בעל ניסיון והכשרה לעמוד בדרישות הרגולציה ולהפוך ל"מפעיל" המאגר במקום שברון. מדובר בתנאי קריטי, שכן "המפעיל" הוא שאחראי על קבלת ההחלטות התפעוליות וההנדסיות המורכבות הכרוכות בניהול מאגר גז.
ניסיון העבר מראה כי רכישת נכסים בסדר גודל כזה בשוק הישראלי אינה פשוטה. אין בישראל, ואף לא באזור, הרבה חברות בעלות הידע והמימון הנדרש כדי להחליף את שברון כמפעיל. מצב זה מעלה חשש כי גם אם המדינה תצליח לכפות על שברון מכירה, יהיה קשה מאוד למצוא רוכש מתאים, מה שעלול להוביל למבוי סתום וליצור חוסר וודאות. יתרה מכך, עיקר הכנסות מאגרי הגז נובע מייצוא לשווקים האזוריים. מעורבותה של שברון – תאגיד בינלאומי מוביל – מעניקה יציבות וביטחון למדינות השכנות שעמן נחתמו הסכמים ארוכי טווח. פגיעה במעמד של שברון עלולה לערער את אמון המדינות הללו בקיום העסקאות, מה שיסכן את הכנסות המדינה מתמלוגים, מס הכנסה והיטל ששינסקי.
המדינה היא הנהנית העיקרית מהכנסות הגז, והוצאת שברון ממאגרי הגז עשויה להתברר כמהלך שעלול לפגוע באינטרס הכלכלי ארוך הטווח. פגיעה בהכנסות מייצוא גז תגרור ברווח המיסוי הנכנסים מדי שנה לקופת המדינה. יתרה מזו, התערבות המדינה בקניין של תאגיד בינלאומי חותרת תחת עקרון היציבות המשפטית – תנאי קריטי למשיכת השקעות זרות. תחום חיפושי הגז והנפט מצריך השקעות עתק ופרויקטים ארוכי טווח, וחברות בינלאומיות לא ימהרו להיכנס לשוק בו קיימת חוסר ודאות רגולטורית. מהלך כזה עלול להרתיע חברות נוספות מלהשקיע במשק האנרגיה הישראלי, ולפגוע בעתיד הפיתוח האנרגטי של המדינה.
חשוב להדגיש כי מתווה הגז הקיים כבר כולל מנגנונים שנועדו להגביר את התחרות בשוק הגז הטבעי. לדוגמה, במאגר "תמר" אין לשברון זכות וטו על עסקאות מכירת גז, וכל אחד מהשותפים במאגר יכול למכור את חלקו באופן עצמאי. במאגר "לוויתן", אמנם קיימת כיום אפשרות למכירה משותפת, אך על פי מתווה הגז, החל משנת 2030 יידרשו בעלי המאגר להתחרות זה בזה במכירת גז לשוק המקומי. כלומר, גם ללא התערבות נוספת, התחרות במשק הגז צפויה להתגבר עד סוף העשור הקרוב.
במקום לנקוט בצעדים דרסטיים של פירוק אחזקות צולבות, המדינה יכולה לאמץ פתרונות פשוטים ויעילים יותר. לדוגמה, ניתן להטיל מגבלות על יצירת "חבילות אספקה" בין שני המאגרים, כך שלא תתאפשר לשברון לנצל את אחזקותיה בשני מאגרי הגז כדי להציע עסקאות חבילה ולהשיג יתרון תחרותי. פתרון זה קל יותר ליישום, אינו דורש פגיעה בזכויות הקניין של שברון, ומאפשר לשמור על האיזון בין עידוד התחרות לשמירה על האינטרס הכלכלי של המדינה.
בסופו של דבר, על המדינה לשקול בזהירות את צעדיה. התערבות דרסטית באחזקות שברון עלולה להביא לתוצאה הפוכה מזו המבוקשת – פגיעה בהכנסות המדינה, ערעור היציבות המשפטית, והרתעת משקיעים זרים. במקום צעדים קיצוניים, יש להעדיף מהלכים מאוזנים הממוקדים בצמצום היתרון התחרותי של שברון תוך שמירה על יציבותו של משק האנרגיה הישראלי. רק כך ניתן להבטיח תחרות הוגנת מבלי לסכן את האינטרס הכלכלי והאסטרטגי של מדינת ישראל.
עו"ד ג'ק סמית הוא שותף, מוביל את תחום האנרגיה והגז הטבעי בפירמת עורכי הדין שבלת
