מנהלים 2024ישי דוידי: "קריטי שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית, וצריך להיאבק כדי שהדמוקרטיה תתקיים"
מנהלים 2024
ישי דוידי: "קריטי שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית, וצריך להיאבק כדי שהדמוקרטיה תתקיים"
כבר 29 שנים מנהל ישי דוידי את פימי, קרן השקעות פרטית שאין בישראל גוף שמתקרב להצלחתה. בראיון חשוף מסכם המנהל הכי אנליטי את "השנה שבה עבדתי הכי קשה בחיי", מסביר איך משכנעים עובדים להגיע למפעל תחת הפגזות וספקים להמשיך למכור תחת אש, מספר איך עושים אקזיט עם 8 חברות ובלי אף משקיע זר, כואב את כאבם של החטופים "שחובה להחזיר בכל מחיר", ומודה שהוא "מאוהב בישראל אפילו יותר מאשר אהבתי ב־6 באוקטובר"
בכניסה למשרדי קרן פימי בקומה ה־40 של מגדלי אלון בת"א, אחרי שחוצים דלת ברזל שחורה ענקית, מקבל את פני הבאים שומר בלבוש רשמי, עם תג על כיס חולצתו הלבנה ומכנסי־מדים כחולים, מעט מיושנים, וכובע מצחייה נוקשה בסגנון כובע שוטר. הוא ניצב שם, שולח אל הנכנסים מבט מלוכסן, שעוקב אחריהם כמו שמבטה של המונה ליזה עוקב אחרי המבקרים בלובר, רק שמבטו של השומר אינו טומן בחובו חיוך מסתורי כי אם איום מרומז: התנהגו יפה בבקשה. נדרשות שניות ארוכות והתקרבות מהוססת כדי להבין שהוא בכלל עשוי מיציקת פולימר מדויקת באופן מצמרר.
לדירוג המלא של 50 המנהלים - לחצו כאן
לכאורה, הפסל וישי דוידי, שהגיח בזריזות לאסוף אותנו למשרדו, הם הפכים גמורים: השומר שמנמן ואילו דוידי (62) נראה כמי שירד מההליכון בחדר הכושר רק לכבודנו; השומר זעוף ודוידי חייכן; בגדיו של השומר מרופטים ואילו דוידי לבוש - כף רגל עד ראש - בשחור בוהק שהפך לסמלו המסחרי. ובכל זאת, שומר הפולימר מקדם בדרכו את המסר התכליתי שמלווה את דוידי כמנכ"ל פימי: לא באנו ליהנות. לפחות לא במובן המקובל של המילה. "'ליהנות מהעבודה' כמנכ"ל זה מינוח מאוד מאוד מורכב", ינסח דוידי בהמשך. "ההנאה הזו לא דומה להנאה מקריאת ספר טוב או צפייה בסרט או מפגש עם חברים ומשפחה".
6 צפייה בגלריה
דוידי עם ליאורה עופר, במחאה של הפורום העסקי ב־2023. "אני לא מאמין שכסף יודע לשנות דברים, והיכולת של המגזר העסקי לשנות היא בשוליים"
(צילום: עמיר קורץ)
התכליתיות היא מפתח להצלחה ארוכת השנים של פימי, שאין במשק הישראלי אף גוף שמתקרב אליה. הקרן, שנוסדה ב־1996 כקרן ההשקעות הפרטית הראשונה בארץ, רכשה ב־29 השנים שחלפו מאז שליטה במספר עצום של 105 חברות. היא השביחה אותן, השקיעה בהן לעיתים מאות מיליוני שקלים, ולבסוף מכרה או הנפיקה 71 מהן, בהיקף עסקאות של למעלה מ־7.5 מיליארד דולר. כיום פימי מנהלת נכסים בשווי 7 מיליארד דולר, וב־34 החברות שנמצאות בשליטתה מועסקים יותר מ־50 אלף עובדים בעשרות רבות של מפעלים בישראל ובעולם.
זה לא היה מתאפשר ללא האנליטיות, הרציונליות והיעילות הקרה של דוידי, שגם לראיון הוא מתייצב עם דפי קלסר צהובים שהודקו זה לזה למעין חוברת מאולתרת, ובתוכה הוא כתב מבעוד מועד, בכתב ידו, את כל (!) הנושאים שירצה לדבר עליהם, ואת כל (!) השאלות שירצה להישאל עליהן, וגם שרטט בדייקנות את גבולות הגזרה של מותר ואסור לדבר עליו - ולאורך השעות הבאות נגלה עד כמה קשה לפרוץ את גבולות החוברת הזו.
והנקודה הראשונה שהוא רוצה לדבר עליה היא שנת 2024 הדרמטית, שכמו אצל כולנו החלה למעשה כבר ב־7 באוקטובר 2023. "אילו היינו נעים לאחור במנהרת זמן לינואר 2024", פותח דוידי, "ומקבלים מראש את הנתונים המאוד מסובכים שהיו השנה - מלחמה בעצימות מטורפת, חטופים שלא חזרו, מפונים, תקיפת טילים בליסטיים בעוצמות שהעולם לא ראה, בידוד יחסי של ישראל – ואז שואלים את עצמנו 'מה התחזית לשנה הקרובה', בחיים לא הייתי חושב ש־2024 תסתיים בעוצמות החיוביות שבהן היא מסתיימת. מדינת ישראל, מנקודת מבטי, זה נס. באמת".
אתה ושר האוצר סמוטריץ' מגיעים לאותה מסקנה.
"כן, אבל מכיוון הפוך. נס לא במובן האלוהי של המילה, נס במובן שמדובר במדינה עם העוצמות והאנשים שיש פה. אני חושב שזה נס שאנחנו יושבים פה בדצמבר 2024 ומנתחים את השנה, ולמרות כל הפרמטרים שליוו אותה, פימי סיימה אותה באופן מוצלח במיוחד. אבל נכון, נס היא מילה רוחנית, אז נגדיר את זה כ'חיובי באופן יוצא דופן'".
אתה נוסע על האוטוסטרדה הזו כבר עשרות שנים. זה לא היה אמור להפתיע אותך.
"מה שמפתיע אותי זה ש־2024 היא משהו חריג בקנה מידה שאיש מאיתנו לא חשב אי פעם שמדינה בכלל יודעת להתמודד איתו, והנה אנחנו נמצאים בסוף השנה ומדברים על תחזיות של פימי ועל השקעות בעוצמות מרשימות - ואני מדבר עכשיו רק על הצד הכלכלי. אילו הייתי צריך לאמוד מראש, הייתי נותן אחוזי עמידה הרבה יותר נמוכים. הייתי אומר שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע מכפי שהוא עכשיו".
כי מה?
"כי המדינה הצליחה לעמוד באתגרים מאוד־מאוד גדולים. הכלכלה לא נעצרה, אנשים נלחמו בשיניים, עובדים הגיעו לעבודה והצלחנו לחיות ולייצר פה איזו שהיא מדינה נורמלית".
6 צפייה בגלריה
מפעל רימוני תעשיות בקריית שמונה. "הוא עבד 24/7 מאז 8 באוקטובר, גם בהפגזות. המנכ"ל דני רימוני ישן שם"
(צילום: אביהו שפירא)
למה לא יכולת לחזות מראש שזה מה שיקרה?
"כי ב־7 באוקטובר ידענו שאנחנו במגה־אירוע, של חטופים, הרוגים, מפונים ושבע מדינות אויב; כי הייתי חושב שאם נחטוף התקפה של 180 טילים בליסטיים, כשלפני זה המדינה מעולם לא ירתה טיל הגנה נגד טיל בליסטי ואף מדינה אחרת לא התמודדה עם דבר כזה - אם הייתי יודע את כל זה, לא הייתי מאמין שפימי תסיים את 2024 עם רכישה של חמש חברות בסכום כולל של 900 מיליון שקל, ותממש חברות ביותר מ־2 מיליארד שקל".
"בלי דוגמה אישית עובד לא יבוא"
כדי להסביר איך התרחש הנס הלא־רוחני הזה, דוידי מתאר את ההתמודדות בחברת רימוני תעשיות, אחת מחברות הפורטפוליו של פימי, שמפעל מרכזי שלה להזרקות פלסטיק מתקדמות נמצא באזור התעשייה בקריית שמונה. "המפעל שם עובד 24/7 מאז 8 באוקטובר ועד היום", אומר דוידי. "המנכ"ל דני רימוני היה מגיע למפעל במוצ"ש ונשאר שם ברציפות כל השבוע עד שישי בצהריים, ורק אז יוצא לסופ"ש בבית. מנהל האתר, עופר וייס, ישן שם כל הזמן, כלל לא חזר הביתה. הדוגמה האישית והאחריות היה המודל שבלעדיו העובדים לא היו מגיעים".
העובדים בכלל פונו מקריית שמונה.
"נכון, ורבים מהם פונו לאילת מכל המקומות בעולם. אנחנו היינו צריכים להחזיר אותם לאט־לאט לטבריה, ואז למצוא להם מקומות במלונות כי כבר לא היו, ואז למצוא רכבים שיביאו אותם למפעל, ואז לבנות מודל של תמריצים כדי לגרום לעובדים להגיע לקריית שמונה המופגזת".
זו לא אחריות כבדה מדי לקחת על עצמכם?
"זו בהחלט אחריות, אבל בסוף יש לך גם אחריות לזה שתהיה מדינה שתמשיך לפעול. גם מעבר לזה, אתה יכול להגיד 'אני עוצר', אבל אז המתחרים שלך בחגיגה. ויש לך גם לקוחות בכל העולם, אז אתה לא יכול לעצור. עצרת לשלושה ימים – אין חברה".
מאה ומשהו עובדים הגיעו כל יום?
"זו חברה ציבורית, תסתכלו על התוצאות. החזקנו בשיניים, והמפעל עבד יחסית טוב, גם בזכות מפעל נוסף שיש לנו במודיעין" (דו"חות הרבעון השלישי של רימוני מעידים על ירידה של כ־10% בהכנסות ועל רווחים כמעט זהים לאלה שבתקופה המקבילה ב־2023, ג"ח, א"ז).
"או קחו למשל את עשות אשקלון, שיושבת בעיר הכי מופגזת בישראל, שחטפה 1,400 טילים. 14 עובדים שלנו חטפו פגיעות ישירות בבית שלהם, ועכשיו אפשר לספר שעשות עצמה חטפה 3 טילים בחצר המפעל. יש לנו בין העובדים הרבה מפונים ואנשים מעוטף עזה שמסתובבים בעולם - ובמקביל הגיעה בקשה ממשרד הביטחון שעשות תתעדף רכיבים מאוד משמעותיים לטנק המרכבה ולנמרים של צה"ל. והם ביקשו מספרים דמיוניים, כאלה שמדינת ישראל לא ראתה מעולם. כדי לעבוד בנו שם מתודולוגיות של עצירת מכונות, כי 15 פעם ביום רצו לממ"ד".
6 צפייה בגלריה
מפעל מנועי בית שמש. "יש הרבה סיבות לכך שצבאות מתחמשים עכשיו, ורואים גידול דרמטי בהתעניינות בחברות ביטחוניות ישראליות"
(צילום: ויקיפדיה)
איך מייצרים תמריץ לעובד לבוא לסכן את חייו?
"אתה באמת צריך לדעת מה להגיד לאותה בחורה בת 40, שאמא שלה מתקשרת אליה אחרי שהיא רואה מה קורה ואומרת לה 'תחזרי הביתה'. ואלה עובדים שמקבלים שכר מהמדינה, הם לא חייבים לעבוד - ואתה צריך לתת להם תמריץ לבוא בכל זאת. לכן בשלב ראשון אתה מנסה לחבר אותם לאחריות למקום עבודתם".
אחריות זה נחמד, אבל אז העובד מגיע הביתה, מסתכל על הילדים שלו ואומר לעצמו, "עם כל הכבוד והאחריות לישי ולרימוני, פה האחריות שלי".
"נכון, אבל עובדה שאתה מצליח. אתה נותן להם כסף על ההגעה. ונותן בונוסים על התמדה. ונותן אוטו. ואלה רק שתי חברות, יש לנו עוד הרבה חברות כאלה בפורטפוליו. בשורה התחתונה, חרף המכשולים, מבחינה עסקית אנחנו בשנת שיא בחברות הפורטפוליו, גדלים ביותר מ־20% בממוצע, עם חוב מאוד נמוך. החוב של פימי ביחס ל־EBITDA (רווח לפני ריבית, מסים ופחת) הוא פחות מחצי, כאשר בקרנות השקעה הממוצע הוא 5.5. זה בכלל לא באותו אזור מגורים".
מי היתה החברה המצטיינת?
"בחברות הביטחוניות שלנו יש חברות שעשו 170% מהממוצע השנתי, ויש גם חברות של 200% ו־250%. קשה להצביע על הצטיינות של אחת".
"ישראל יותר חזקה מהאירוע"
ההתמודדות הפנימית עם העובדים לוותה בהתמודדות עסקית מורכבת אף יותר עם לקוחות מעבר לים. "החברות שלנו הן יצואניות, והלקוחות בחו"ל בהחלט מרימים טלפון בתחילת המלחמה", אומר דוידי. "הם שואלים מה הביטחון שתוציא לי את ההזמנה בכלל? הם דורשים שתייצר להם buffer stock, כלומר תייצר עודף ותשאיר אותו אצלם.
"ויש גם את הצד השני, של חומרי גלם. הרבה מאוד פעמים היה אמור להגיע חומר גלם שחשוב לייצור, אתה מחכה והוא לא מגיע. או שמתקשרים ואומרים, 'הורדנו לך את המכולה באיטליה, אנחנו לא נכנסים לישראל כי אין ביטוח'. עכשיו לך תביא את זה מאיטליה לבד. היו אינסוף אירועים כאלה, ויש לחץ גדול מאוד מהעולם ביחס למדינת ישראל, ואתה צריך לתמרן בתוך זה".
יש לקוחות שאמרו "אנחנו לא קונים יותר"?
"אם לקוח שלנו מתחיל תהליך של מעבר לספק אחר, קשה מאוד להחזיר אותו אלינו. אחת הדרכים למנוע את זה היתה לעבוד הפוך. אנחנו יותר באים ללקוחות מבעבר, עם כל המורכבות של הטיסות. אנחנו מנסים להגיע ליותר תערוכות בינלאומיות, והשנה עשינו יותר תערוכות מבעבר.
"היו גם ספקים שבוקר אחד הודיעו, 'לא מוכרים לכם יותר'. זה עלול להיות אפילו יותר מסובך מבחינתך, כי לא לכל דבר יש תחליף. אבל הצלחנו לא להגיע לאירועים מאוד משמעותיים של ספקים שלא עובדים עם ישראל. מנענו את זה".
איזה נרטיב אתה מוכר ללקוחות או ספקים בחו"ל?
"זה יותר מורכב ממה שמדמיינים. פעם היו לבנון השנייה או אינתיפאדה, והלקוחות היו מבקשים 'תראה לי תוכנית חלופית', ועד שהיית מראה המלחמה היתה נגמרת. אבל השנה, לא אתה ולא הלקוחות ולא הספקים רואים את הסיום. אז אתה נוסע אליו ומסביר לו, ואומר לו את מה שאתה רוצה להאמין שיקרה: שמדינת ישראל יותר חזקה מהאירוע הזה ואנחנו נעבור את זה. אין נרטיב אחר. הוא הרי רואה את הדברים, זו מלחמה מתוקשרת בעולם. ואם הוא מאמין לך, זה בסדר. אם הוא לא מאמין אתה בבעיה.
"ויש חברות שמבקשות ממך פשוט לא להשתתף במכרזים. לא רוצים את כאב הראש של לעבוד איתנו בישראל. אומרים לך, 'תגמרו את המלחמה, תחזרו למכרזים'. היינו צריכים להיות הרבה יותר יצירתיים ולעבוד הרבה יותר קשה מכפי שעבדנו אי פעם. היו מקרים שהיינו צריכים למצוא תחליף, או לייצר בעצמנו, ואז לקבל אישורים חדשים – וזה עולה לך כסף. ולמרות זאת, השורות התחתונות מצוינות".
אתה אישית עובד בזה?
"גם אני, בטח בחברות שאני היו"ר שלהן. אני בונה את המודל, את מה שצריך להגיד, מחליט מי הצוות שנוסע, מדבר בעצמי עם האנשים".
"משקיעים זרים לא הגיעו השנה"
אמרת שאילו ידעת מה יהיו נתוני השנה, לא היית מעריך שאלה יהיו התוצאות. אז בתחילת השנה, כשהמלחמה כבר בעיצומה, פימי עשתה שינוי באסטרטגיה, בתוכנית העבודה? זרקתם את הניירות והתחלתם מחדש?
"חזרנו לניירות, ותיאורטית יכולנו לעשות את זה יותר לאט, להמתין עד שתתבהר התמונה. אבל בדצמבר קיבלנו החלטה להמשיך באותו קצב השקעות.
"ברור, וזה נכון תמיד, שכשאתה מקבל החלטת השקעה אתה בוחן האם החברה תדע לצלוח את המשבר, האם היא חזקה ותוכל להתמודד לאורך זמן, האם התזרים יאפשר לה לנשום ומה השלכות המלחמה עליה – כי לחלקן היא נתנה רוח גבית. אבל ההחלטה העקרונית היתה להמשיך ללכת על ההשקעות, והשקענו השנה בפייטון ובמרעום דולפין ובפולירם ובביו־לאב ובדשן גת. בסך הכל 900 מיליון שקל, הכל מהכיס של פימי, בלי מינוף בכלל".
ומה בצד של המימושים השנה?
"כל המימושים, בין אם חלקיים ובין אם מכירה מלאה של חברה, היו בתוך השוק הישראלי ועם גופים מוסדיים. מעל שני מיליארד שקל, וכולם בישראל. משקיעים זרים השנה בכלל לא הגיעו לפה"
עד כמה זה חריג?
"בדרך כלל שני מימושים בשנה הם עם משקיעים אסטרטגיים בינלאומיים. יש לנו חברות שבנויות למשקיעים כאלה, אבל השנה היו אפס. צריך להבין שלהבדיל ממכירות של חברות סייבר או הייטק, שמי שקונה אותן יכול גם להזיז אותן, אנחנו מתעסקים בעיקר עם חברות בתשתיות ריאליות, עם מפעלים שאי־אפשר להזיז לחו"ל".
ב־2023 כן היו משקיעים זרים?
"בהפיכה המשטרית? כבר אז זה התקדם לכיוון פחות טוב, גם אם לא באותן עוצמות. הרבה חברות התחילו לשאול שאלות שלא שאלו בעבר, על הפרדת רשויות בישראל, על מעמדו של בית המשפט העליון. לפני כן, ב־29 השנים שאני בפימי, לא היה דיון על מבנה הדמוקרטיה בישראל. ב־2023, ככל שמהלכי ההפיכה התקדמו, התחילו לשאול אותנו".
אם היום היית צריך לגייס קרן חדשה, מה היה תמהיל המשקיעים?
"29 שנה תמהיל המשקיעים הוא חצי־חצי, ישראלים וזרים, ואני מעריך שזה לא ישתנה. הזרים איתנו מעל 20 שנה והם יישארו. אבל זה נכון להיום, כי לפני חמישה חודשים לא היה לך אפילו תא במוח שמאפשר לדבר על זה".
"הדבר הנכון הוא ללכת לבחירות"
ב־2023, מול ניסיונות ההפיכה המשטרית, דוידי בלט בין אנשי העסקים שקראו לממשלה לעצור את מהלכי החקיקה, יצא להפגין ולא הסתיר את עמדתו. "מחאה היא הליך דמוקרטי מאוד משמעותי, באומה שחייבת להיות דמוקרטית. דמוקרטיה היא קריטית למדינת ישראל", הוא אומר.
"וכדי שמחאה תצליח, היא חייבת להיות מאוד אותנטית ולדבר במסר חד ואחד. אתה לא יכול לפתור את כל המורכבויות של מדינה עם ערב רב של מסרים. מבינים את זה כשבודקים מה הצליח, מהמחאה של מוטי אשכנזי אחרי יום כיפור, דרך המחאה של ארבע אמהות ליציאה מלבנון ועד אביחי ברודץ' שהתחיל את מחאת החטופים.
"למחאה שקמה בתחילת ההפיכה המשטרית היתה כותרת מאוד נכונה, שאומרת 'תעצרו ותדברו'. זו דרישה ממוקדת, בשפה קלה, שיצרה מהלך ברור, דמוקרטי, ענייני וחד. יחד עם ליל גלנט ודברים אחרים שנעשו, די עצרו את ההפיכה - ומזה למדתי שמסר ברור וענייני משיג את המטרות".
ולמחאות הנוכחיות אין מסר ברור?
"'החזירו את החטופים עכשיו' זו מחאה לגיטימית, קריטית, נכונה וחכמה. אנחנו שומעים כמה היא קריטית גם לחטופים עצמם. אבל המחאה כיום יותר מפוזרת במסרים".
כי יש ערב רב של צרות. מהבחינה הזו, אולי המלחמה עזרה לראש הממשלה לשרוד, כשמהלה את הבעיות. אז מה צריך להיות המסר עכשיו?
"לנוכח כל האירועים שקרו – מלחמה, הרוגים, חטופים, מפונים, חוק הגיוס, בידוד גלובלי, מורכבות כלכלית, תכניסו מה שתרצו – לנוכח רצף האירועים המאוד־מאוד גדול הזה, הדבר הנכון לעשות הוא ללכת לקבל מחדש את אמון העם. והכוונה לקבל אותו עכשיו, לא בנובמבר 2026. ואת זה אני אומר כאזרח עצמאי, לא כבעל השליטה בפימי.
"לכו לבחירות עכשיו, ומי שיקבל את אמון העם יהיו לו את המנדט להתמודד עם כל הדברים המאוד גדולים שעומדים לפתחנו. והנגזרת של זה היא שתקום ועדת חקירה ממלכתית, ולא ועדה פוליטית. זה מסר מאוד ממוקד, כי אתה אומר 'תראו מה קרה מ־7 באוקטובר עד עכשיו'. אחרי כל מה שקרה, צריך ללכת לעם ולשאול אותו האם הוא רוצה שזו תהיה הממשלה שתוביל אותו. ומי שינצח יוביל, ולא יהיו טענות של 'אי־אפשר היה לחזות את כל הדברים האלה'. זו ההתמקדות שצריכה להיות. התמקדות של כולם לנוכח כל האירועים, ולא משנה אם אתה ימין או שמאל. הדבר הכי נכון, הכי בריא והכי מלכד זה ללכת לבחירות".
איך אתה רוצה להשיג את המטרה הזו? באמצעות זה שאנשים יצאו להפגין?
"גם. אבל אני לא פוליטיקאי ואני לא מתעסק בזה. אם, תיאורטית, היתה לי זכות החלטה, זה מה שהיה צריך לעשות. האם אני יודע איך להגיע לזה בנסיבות הקיימות? לא. אם המנהיגות הקיימת לא תרצה לעשות את זה, יכול להיות שזה לא יקרה – ומנגד אם תקום מחאה שתחשוב שהליכה לבחירות עכשיו, בלי קשר לימין או שמאל, זה המהלך הכי נכון, אז הלוואי שזה יקרה".
6 צפייה בגלריה
הפגנה למען השבת החטופים. "כדי שמחאה תצליח, היא חייבת להיות אותנטית ועם מסר חד"
(צילום: דנה קופל)
אתה מסכים שהדמוקרטיה שלנו בסכנה?
"אני חושב שהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית הוא קריטי בכל המישורים – הביטחוני, הכלכלי, החברתי, הערכי, המוסרי, הכל. וצריך להיאבק כדי שהדמוקרטיה תהיה חזקה ותמשיך להתקיים כדמוקרטיה אמיתית. חלק מהמהלכים ב־2023 היו מהלכים לא טובים. ואם הם יחזרו הם עדיין מהלכים לא טובים. אבל אני חושב שמדינת ישראל יותר חזקה מאירוע כזה או אחר והיא תדע לשרוד את זה. זאת האמונה שלי, כי אם אני חוזר חזרה לשאלה 'למה אתה משקיע ולמה אתה אומר שמדינת ישראל היא נס', זה כי אני חושב שהיא יותר חזקה מאירוע בדיד. אם מישהו רוצה לצייר לי תסריט שבו הדמוקרטיה מתרסקת, אוי ואבוי לנו. אני לא חושב שזה יקרה".
זה לא קורה כבר?
"נניח בצד נקודות קצה, אני חושב שהמהלכים המהותיים נעצרו. הם יגידו שזה בגלל המלחמה, ואני חושב שזה נעצר עוד קודם בגלל המחאה. ואם עכשיו מישהו יחשוב בחלומות שלו שהוא רוצה להחזיר את זה, אז יהיו לו פערים.
"זו פעם ראשונה שאני מדבר על הדברים האלה בפומבי. כל החיים העסקיים שלי עד 2023, בחיים לא התראיינתי ולא התייחסתי לנושאים האלה. עכשיו אני מדבר כאזרח, אני נלחם על המדינה, נפצעתי במדינה הזאת, אני מאוהב בה בכל רמ"ח אבריי, אני משוגע על המדינה הזאת".
למגזר העסקי, לאנשי עסקים, אולי להון, יש יכולת להשפיע מתוך דאגה לדמוקרטיה?
"גם מהדוגמאות שנתתי מההיסטוריה, וגם מניסיון השנתיים האחרונות, היכולת לחולל שינוי בדרכים דמוקרטיות היא רק כשהמאבק מאוד אותנטי ורחב. שלא יהיו למישהו ציפיות אחרות. אנשי עסקים, כמו אנשי תרבות ואקדמיה ועיתונאים, מותר להם להציג את עמדתם, אבל אני לא מאמין שכסף יודע לשנות דברים. הוא לא האירוע. היכולת של המגזר העסקי לשנות דברים היא בשוליים. אבל גם ככה אני באירוע חריג מבחינתי עכשיו, שאני מדבר על זה".
למה? אתה גם אזרח, אתה עושה פה עסקים, אתה התעשיין הכי גדול בישראל וגם המעסיק הכי גדול.
"נכון, ולכן כשאני מדבר עם עובדים אני מדבר על זה ואני מקריא להם את מגילת העצמאות כי אני מאמין בזה באמת. אני עוד יותר אוהב את מדינת ישראל מאשר אהבתי ב־6 באוקטובר. זה מטורף, אני באמת מאמין שיש פה מדינה אחרת. אני רואה את האנשים, העובדים, המנהלים, משפחות החטופים, החיילים, הצבא, את כולם, זה מרגש אותי".
והפסקת ללכת למחאות?
"אני הולך בקביעות, יחד עם משפחתי, למחאות למען החזרת החטופים. זו מחאה נכונה, וגם החטופים שחזרו אמרו כמה זה קריטי. צריך להחזיר אותם עכשיו, זה צו השעה".
בכל מחיר?
"כן, זה הערך העליון. וכולם מבינים שהמחיר הוא עצירת המלחמה".
"אנחנו בשליטה ובקרה גבוהות"
פימי גייסה עד היום 7 קרנות בסכום כולל של 5 מיליארד דולר. הגיוס לקרן האחרונה, השביעית, בסך 1.25 מיליארד דולר, הושלם בסוף 2020. אסטרטגית, היא לעולם רוכשת שליטה בחברה ולא מסתפקת בשותפות מיעוט, ומאותו רגע הקרן נמצאת עמוק בניהול החברה ובהתוויית הדרך והאסטרטגיה שלה. "אנחנו מאוד מקפידים שאנחנו נהיה מאוד־מאוד מעורבים בחברות", מנסח דוידי, "הן נמצאות תחת שליטה ובקרה מאוד גבוהות. העיקרון הזה, יחד עם האסטרטגיה הקבועה, שלא נבנתה רק למלחמה, של הקטנת סיכונים, אפשרו לנו לצלוח גם את השנה בצורה טובה".
מה זה הקטנת סיכונים?
"לפימי יש מינוף מאוד נמוך, החברות שלה הן בפיזור גיאוגרפי מאוד רחב, הן מוטות יצוא והפורפוליו עם פיזור סקטוריאלי. 34 החברות שאנחנו מחזיקים פועלים ב־14 תחומים שונים. האסטרטגיה הזו בנויה כדי לצלוח משברים, כי בסוף תמיד אתה נתקל באירוע משברי מובהק".
בוא ננסה להבין את דרך החשיבה שלכם קדימה: היום יש התעניינות עצומה בחברות ביטחוניות, אז בתכנון של 2025 הקדשתם יותר תשומת לב לתחום הזה?
"לפימי יש כיום 13 חברות שפועלות גם בתחום הביטחוני (בהן ניתן למנות את מגל, מנועי בית שמש, עשות אשקלון, אורביט ואימאג׳סט, וגם את מרעום דולפין שנרכשה השנה), אבל אין לנו חברה שעושה רק ביטחון. החברות האלה עם רוח גבית עוד מלפני המלחמה. ההתעצמות התחילה עוד בימי הקורונה, המגפה הגבירה את הלאומיות בעולם ושלחה מדינות להתחמש, ואז פרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה, ובכל העולם עלו מנהיגים לאומניים יותר. כך שיש הרבה סיבות שבגללן צבאות מתחמשים בשנה וחצי האחרונות, ואנחנו רואים גידול דרמטי בהתעניינות בחברות ביטחוניות, בוודאי בישראליות".
אז נחזור לשאלה, תשקיעו עוד בחברות כאלה?
דוידי יוצא לרגע מרצף המחשבה. "אתם שואלים שאלה עתידית..." הוא עונה, כאילו מבקש להדגיש שהעתיד אינו עניין שמתייחסים אליו או מכריעים לגביו סתם כך, בלי מחשבה מסודרת ואגב ראיון לעיתון. "אנחנו בוחנים חברה באופן ספציפי", הוא ממשיך לבסוף, "ואף פעם לא אומרים לעצמנו 'יש רוח גבית לסקטור הביטחוני אז בואו נשקיע בו'".
והחברה הספציפית תהיה ביטחונית?
"בחברה הספציפית שנבחן, אם היא בתחום הביטחוני זה ייתן לה נקודת זכות, כי במבט חמש שנים קדימה זה צפוי להיות סקטור חזק".
זו ההערכה שלכם?
"כל הצבאות בעולם בהתחמשות. והחברות הביטחוניות בישראל מובילות בתחומן. ועדיין, ההשקעות שלנו בחודשים הקרובים לא יהיו בהכרח בחברות ביטחוניות".
וכשאנחנו רואים את הצניחה של התלמידים בישראל במבחנים בינלאומיים, עלולה להתעורר בעיה בדור הבא שעתיד לפתח את התעשייה המבריקה הזו.
"לכן נכונה האמירה המאוד בנאלית אבל קריטית, שאם לא ישקיעו בתשתיות - וחינוך הוא חלק מהתשתיות - אין סיכוי שישראל תפתח דורות של הצטיינות. היום אנחנו נהנים מהשקעות דרמטיות בעבר שיצרו תלמידים מאוד טובים. אם לא נשקיע בחינוך, לא תהיה פה הצטיינות".
"כן אני אנליטי, כך הייתי כל חיי"
דוידי נולד ברמת השרון וחי כיום בהוד השרון. הוא נשוי לשירה, ולהם שלוש בנות. אמו עבדה במשרד החינוך ואביו היה ארכיטקט וצייר חובב. כשהוא נשאל אם הוא יודע לזהות איך הפך לאדם כל כך אנליטי, מסודר ומחושב, הוא מתקשה למצוא נקודת זמן מסוימת או אירוע קונקרטי. "ההתנהלות הזו, המאוד מחושבת, אנליטית, זה באמת נכון", אומר דוידי, "אבל ככה אני חי כל חיי, זה לא משהו שקרה לי בפימי. יש חוט מקשר: אתה לומד בכיתה ריאלית, אחר כך הולך ליחידה (דוידי שירת בסיירת מטכ"ל), שם יש הרבה עיסוק במקרים ותגובות ובניתוח מצבים, אחר כך אתה לומד הנדסה ואחר כך אתה ממנכ"ל דברים - וזה נהיה חלק מההוויה שלך. אני כבר לא יכול לחשוב אחרת".
לכן המחברת שהכנת?
"לא הייתי יכול לבוא לשיחה הזאת איתכם בגישה של 'עכשיו בוא נפתח שיחה ונראה לאן היא תתפתח".
זה היה מפחיד אותך?
"לא מפחיד אותי. אני לא מפחד מדברים".
כי אתה נערך אליהם מראש.
"כן. וחלק מהתכונות האלה תוכלו לראות גם בפימי".
ואיך אדם כמוך מתמודד עם כישלון, עם אי־עמידה בציפיות שלו מעצמו?
"ברור שבדרך להצלחות משמעותיות יהיו לך גם כישלונות. אם אתה לא מבין את זה כתפיסת עולם, אז אתה גם עסוק כל הזמן בפחד מכישלון, וגם נמצא באובססיה של 'למה זה לא הצליח'. ביום רגיל אני יודע שאני עושה טעויות ודברים פחות טובים. אבל בסוף אני אומר לעצמי שאם אני יודע, בווקטור הכללי, להגיע להישגים שלי, אז זה בסדר".
לפעמים אתה יוצא מגדרך, שובר את הכלים ומתרתח על מנכ"ל שעצבן אותך?
"לא".
אתה רואה...
"אני לא מאמין בדרך הזאת".
אף אחד לא מאמין, אבל לפעמים אנחנו צועקים.
"איפה צרחתם וזה עזר? ותבדילו בין צעקה לצרחה. אני לא מאמין בצרחות, כי זה אומר שאיבדת שליטה על עצמך. ולאבד שליטה זה טעות, גם אם זה עוזר זמנית. פימי היא גוף ענק עם מורכבויות מטורפות, כל שעה, כל דקה. אפילו בלי למכור ולקנות חברות, תחשבו על ניהול 34 חברות ומספר המצבים שדורשים טיפול. אם לא תדע לשפוט במדויק ותשתולל, תהיה בבעיה, כי לא תצליח לטפל בכל אלה. לכן אני לא מאמין בלצרוח על מישהו כדי שיעשה מה שאתה רוצה, ולא תמצאו מקרה שיגידו לכם שצרחתי.
"בתרבות של פימי אנחנו לא רבים – שזה הבן דוד של לצרוח. גם בהחלטות שמתקבלות, הן לא מתקבלות ברוב קולות אלא בהסכמה. יש דיון שבסופו אתה הולך להשקיע 100 מיליון דולר, אז אתה לא שואל 'מי מצביע נגד'. כל אחד מנסה לשכנע, ובסוף מישהו משכנע את השני ומחליטים".
זה נכון גם בעסקים משפחתיים שקניתם?
"30 עסקים, בטח יותר, שפימי קנתה בהם שליטה, דרשו שנרכוש אותה ממשפחות - וזה מורכב ברמות־על. ביו־לאב היתה עסקה של קנייה משתי משפחות, ולקח שנתיים של משא ומתן לסגור אותה. דשן גת זו חברה משפחתית שהיתה בתהליך החלפת דורות וצריך לדעת איך להיכנס ברגישות גבוהה. גם במרום דולפין זה שלושה שותפים שצריך לבנות את הפאזל ביניהם. צריך המון הבנה של בני אדם, ובסוף הם צריכים להאמין לך. פייטון, למשל, היא אמנם חברה ציבורית, אבל זה אבא יו"ר ובן מנכ"ל והבן השני פיזיקאי, והם צריכים להאמין בך כי אתה הולך להיות שותף שלהם".
אתה יודע מראש איזה מנכ"ל תשאיר בתפקיד?
"ברוב מוחץ של המקרים אנחנו משאירים את הניהול הקיים, זה יותר נכון לנו. אנחנו מאמינים שהמנכ"לים הם אנשים חכמים ועם ידע, ושאם נלך יחד איתם החברה תהיה טובה יותר".
איך אתה בוחר מנכ"ל?
"מעבר לתכונות הרגילות, כמו שכל ויושר וחריצות, יש עוד שתי תכונות קריטיות: רעב ולויאליות. ב'רעב' הכוונה עד כמה הוא באמת רוצה את התפקיד וכמה תשוקה ונחישות יהיו לו לאורך זמן. ב'לויאליות' הכוונה לא אלינו, כבעלי מניות, אלא לויאליות לחברה שלו, לעובדים, ללקוחות ולספקים. בלי שתי התכונות האלה לא תהיה מנהל טוב.
איפה הרעב שלך עוד נמצא?
"הרעב שלי מאוד ברור. אם לא הייתי רעב לא הייתי יושב פה עכשיו".
איך אתה מסביר את זה?
“אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, כי יש לו הרבה השלכות על דברים משמעותיים. אין יום עבודה רגיל בפימי".
לכן אנחנו שואלים, פימי היא מפעל חיים וכבר קנית ומכרת מאות חברות. אולי הרעב שלך ידעך? הנה, השנה פתחו בשיבא מרכז לרפואה אונקולוגית על שמך ועל שם בת זוגך שירה. אולי אתה עובר לשלב הבא, הפילנתרופי?
"שירה ואני מאוד שמחים על התרומה הזו של המרכז הגדול והחדשני בשיבא. אני אישית באמת נכנסתי יותר חזק לתחום, מעבר לתרומות, ואני גם בוועד המנהל של העמותה של סיירת מטכ"ל. באוקטובר שירה ואני גם עשינו ביד מרדכי תערוכה מאוד מוצלחת שמשלבת אמנים מהעוטף עם אמנים אחרים. עזרנו לזה לקרות".
אז הרעב העסקי נחלש?
"אני לא קם בבוקר ובוחן את עצמי עם נייר הלקמוס הזה של רעב, אבל אילו הייתי בוחן, אני יותר רעב מכפי שהייתי לפני 29 שנים. אני עובד מאוד קשה, 2024 היתה השנה שבה עבדתי הכי קשה בחיי, ואתה לא עושה את זה בלי שתהיה רעב מאוד. וכשבסוף השנה המשברית הזו אתה רואה מה נעשה בתוך המערכת המאוד גדולה הזאת שקוראים לה פימי, כמה עובדים גייסנו, כמה החברות גדלו, כמה אנשים הצטיינו ולכמה זה עשה להם טוב - שם נמצאת התשוקה. אז כן, אני מאוד רעב, התשובה לשאלה הזו חד־משמעית".
לעוד כמה זמן?
"כרגע לא אעסוק בזה".
