מובילות 2025
"למנחת הגיע אותו יסעור, עם אותו רוטור, אבל הפעם שמענו מנגינה אחרת"
ד"ר מיכל שטיינמן, האחות הראשית של בתי החולים בילינסון והשרון, היתה שם לקבל את התצפיתניות ועוד ארבעה חטופים ששבו מהשבי. היא מספרת על ההיערכות שכללה סימולציה עם שחקנים, על הלקחים מהעסקה הקודמת ועל עתידו של מקצוע הסיעוד
ד"ר מיכל שטיינמן
האחות הראשית של בתי החולים בילינסון והשרון, בת 57, מכפר חרוצים, נשואה+4 • בוגרת בית ספר לסיעוד "דינה", בעלת תואר ראשון ושני בהצטיינות מהחוג לסיעוד באוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי במדעי הבריאות באוניברסיטת אריאל • גם אמה ובתה הן אחיות במקצוען
הריאיון עם ד"ר מיכל שטיינמן, האחות הראשית של בתי החולים בילינסון והשרון מקבוצת הכללית, מתקיים מיד בסיומה של ישיבת בוקר מתוחה במיוחד: באותה נקודת זמן, שטיינמן לא יודעת אם בשבת, יומיים לאחר פגישתנו, היא תזכה לקבל את פניהם של חטופים נוספים שישובו מהשבי, לאחר שבחודש שעבר קלט בית החולים את חמש התצפיתניות ששוחררו משבי חמאס.
"כבית חולים, אנחנו יודעים שנקלוט חטופים כשעה לאחר שחמאס מפרסם את השמות. במקרה שלנו, גם לאחר שחמאס העביר את השמות, עדיין לא היה ברור אם זה יתממש מכיוון שארבל יהוד לא הייתה ברשימה. אז התכנסנו, התכוננו, וחזרנו ביום שישי אחר הצהריים לבתים. ואז קיבלנו קריאה חזרה ונכנסנו אל תוך הלילה", מספרת שטיינמן.
כאחות הראשית של בית החולים, שטיינמן היא חלק מהגורמים בבית החולים שמנהלים את קליטת החטופים. ובאופן אישי, שטיינמן הייתה האחות הראשונה שקיבלה את התצפיתניות בהגעתן אל בית החולים, וליוותה אותן למחלקה.
"זו הייתה זכות גדולה, להרגיש שותפה למשהו היסטורי, להושיט להן יד ולומר להן 'כמה טוב שחזרתן'", היא אומרת.
1 צפייה בגלריה
התצפיתניות דניאלה גלבוע, לירי אלבג, אגם ברגר, קרינה ארייב ונעמה לוי. "עם כל אחת זה היה שונה"
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
איך בכלל מתחילים להיערך לאירוע כזה, של קליטת חטופות שהיו כל כך הרבה זמן בשבי החמאס?
"ההכנות התחילו מייד עם תום העסקה הקודמת, בדצמבר 2023. רצינו מאוד להיות בין בתי החולים הקולטים, ולכן כבר אז התחלנו בהכנות: בנינו צוות ייעודי, נשי, שנבחר בקפידה. חשבנו שצוות שעיקרו נשי יהיה נעים יותר למי שיחזור, עוד לפני שידענו שנזכה לקבל חמש נשים. המחשבה הייתה שיש משהו נכון יותר בעטיפה הנשית, האימהית".
"הכנו את המחלקה שניתנה לנו בבית החולים שניידר, והיא עמדה ריקה בכל החודשים הארוכים האלו. ככל שעבר הזמן, המתאר של המחלקה הלך והשתנה, עד לרגע האחרון ממש. הסתייענו במומחי בריאות הנפש מגהה, הוספנו ציוד רפואי, חדרי טיפול ותרגולים, כי הפרוטוקולים החדשים שכתבנו כבר התייחסו למצבים רפואיים חמורים יותר. הבנו שאם בהתחלה הדגש היה על תנאים ומרחב עוטף ומטפח, אנחנו צריכים להיות ערוכים למצבים רפואיים שונים.
"כדי לנסות ולהבין בפני מה אנחנו הולכים לעמוד, עשינו סימולציות עם שחקנים של תיאטרון צה"ל. אנשים יצאו מהסימולציות האלו אחרת. תרגלנו מצבים שבהם בישרנו בשורות מרות, של חזרה מהשבי במצב רפואי קשה ושל התדרדרות בידיים במהלך הקליטה. זה היה כל כך משכנע שבסיום אחת הסימולציות בחצות פשוט נשארנו לשבת, הצוות והשחקנים. היינו צריכים לשבת ולעכל".
ספרי לי על רגעי ההגעה של התצפיתניות.
"המנחת בבית החולים שלנו פעיל מאוד מאז השבעה באוקטובר. קלטנו עשרות מסוקים עם מאות פצועים, וכאנשי צוות הפכנו למיני־מומחים בזיהוי הרוטור של המסוק - האם זהו יסעור או ינשוף, ומאיזה כיוון הוא מגיע. וכשאתה שומע את הצליל של הרוטור, זה מכין אותך למראות הקשים שתיכף תיחשף אליהם, ותוהה כמה פצועים יש ומה חומרת הפציעה. אבל אני נשבעת לך - זה היה אותו יסעור, עם אותו רוטור, והפעם כולנו שמענו מנגינה אחרת. והתרגשתי לחשוב גם על החיילים בשיקום, שנכנסו לעזה כדי להוציא את הבנות האלה, והם עכשיו שומעים את הרוטור הזה.
"כששמעתי את המסוק נוחת, טסתי למטה לקבל אותן. וכשנפתח הוואן, אתה מפעיל חושים מקצועיים ואנושיים ומגיב בהתאם למי שיוצאת. הייתה מישהי שיצאה מכונסת יותר, אז לא התקרבתי, ורק אמרתי לה 'כמה טוב שבאת הביתה, אנחנו כל כך שמחים לראות אותך. את בידיים טובות', והיא חייכה. והייתה מישהי שירדה עם זעקות שמחה וחיבוקים, ומישהי שהתרגשה מאוד מהפגישה שחיכתה לה בחדר, אז אמרתי לה 'קחי אוויר. עברת שבי, קטן עלייך לעבור את זה. נעשה תרגילי נשימות ואז נכניס אותך'. עם כל אחת זה היה שונה. אבל את מרגישה בתוך חלום, לא מאמינה שהן לידך. זו הייתה התרגשות גדולה ושמחה גדולה לראות שהן עומדות על הרגליים, קוהרנטיות, איתנו".
"טראומות אנו מכירות, שבי פחות"
לדברי שטיינמן, אחד הלקחים המרכזיים מהעסקה הקודמת. הוא "שצריך להחזיק את השבים בבתי החולים זמן מינימום מסוים. בשיחות ובמעקבים שנעשו במהלך השנה, שבים שחזרו בעסקה הקודמת והזדרזו לצאת אמרו שזה היה מהר מדי ומוקדם מדי. גם אם המצב הרפואי כשלעצמו לא מצדיק אשפוז, בית החולים הוא סוג של מאזן לחצים ושלב מעבר חשוב מאוד: הם מאוד עטופים, והאחריות עליהם ועל המשפחה היא בידי צוות מאוד מיומן, שידוע לנווט ולווסת כניסות ויציאות של מבקרים ושל מגעים.
"פרט לכך, היו מצבים רפואיים בקרב השבים הקודמים שהתגלו רק כמה שבועות לאחר מכן. אלו גם אנשים שכל כך הרבה זמן התרגלו שלא להתלונן, והם מוצפים בתוך החזרה הביתה. עכשיו אנחנו גם עוסקים במעין 'בלשות רפואית' - לנסות ולשחזר את התיק הרפואי ואת כל מה שעברו השבים לאורך תקופה כל כך ארוכה. צריך ללקט את הפרטים ולבנות תמונה רפואית כדי להבין איך למקד את הבדיקות ולראות שלא פספ סת משהו. אז המסקנה היא לייצר מינימום של 5-4 ימים ולא לשחרר לפני, גם אם על פניו לא נראה שמלוא הבירור הרפואי נחוץ. לקח נוסף הוא שהצוות שקיבל אותם צריך לעקוב אחריהם תקופה מסוימת. הוא קיבל אותם, מכיר את הפרטים, הם נותנים בו אמון. אז רק אחר כך צריך לשחרר לגורמים שימשיכו את הטיפול".
מבחינת הטיפול הנפשי והמקצועי בנשים ששבו מהשבי, הרגשתן שאתן צועדות בדרך לא מוכרת?
"טיפול בטראומות שונות ובתגובות קרב ואירועים נפשיים שונים לא זר לנו, אבל הנסיבות של שבי כל כך ממושך היו פחות מוכרות. זה משהו שלשמחתנו לא היה מוכר בעולם המפותח. יכול להיות שבמדינות עולם שלישי קורים דברים שאנחנו פחות חשופים אליהם.
"חלק גדול מהפרוטוקולים פותחו על בסיס מקצועי מאוד מוצק, אבל היה צריך לפתח אותו הלאה. מכיוון שהפיתוח הלאה לא היה Evidence based, היה צריך לבנות אותו להרבה מתארים של 'אם ואם ואם'. היינו צריכים לקחת ולהבין מתוך דוגמאות מהיסטוריה רחוקה יותר, שהיום מעלים אותה בראי התמונות של החטופים האחרונים ששבו" (אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי, ש"ג).
"אין תחליף למגע אנושי"
שטיינמן, לבשה מדי אחות במשך עשרות שנים, ומגיעה ממשפחת אחיות - אמה ובתה הן אחיות במקצוען. מינויה לאחות הראשית דרש ממנה להיפרד מהמדים ולהפוך למנהלת של כ־2,200 עובדים (כ־1,730 אחיות וכ־500 משנעים וכוחות עזר), אך היא מקפידה אחת לחודש לעשות תורנות לילה בבילינסון. היא חיה ונושמת את עולם האחיות, ומחזיקה בתפיסת עולם מגובשת על מהות התפקיד: "אי אפשר להפריד את הנושא של אחריות חברתית מהבחירה במקצוע. המקצוע כרוך בעשיית הטוב, הרצון לרפא, לתת מענה ומזור בהיבטים שונים ולאנשים שונים, ולעשות עולם טוב יותר. לכן זה גם מחייב שותפות ומעורבות חברתית. יש אנשים שיגידו שאני נאיבית, אבל אני מאמינה שמי שמגיע למקצועות האלו אמור לעסוק לא רק במתאר הטיפולי שלו, אלא לעשות 'זום אאוט' אל העולם".
כחלק מתפיסתה, נסעה שטיינמן לאי לסבוס לסייע בקליטת פליטים סורים, ובמסגרת עבודה בבילינסון נסעה למזרח אירופה להקים תשתית רפואית לקליטת פליטים יהודים מאוקראינה. "הגענו להקים תשתית, אבל מהר מאוד שלפנו את תיקי העזרה הראשונה ונכנסו לתפקיד המטפלים. זו הייתה חוויה מרגשת של תחושת אחדות, לדעת שאתה נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, עם הכישורים הנכונים".
שינויים טכנולוגיים לא יפחיתו את הצורך באחיות?
"זהו מקצוע שיש בו הרבה היבטים שבהם אפשר להיעזר בטכנולוגיות, אבל יש גם דברים באינטרקציה ובמגע שלא יהיה להם תחליף. אני לא מאמינה שמגע עם הולוגרמה יחליף מגע אנושי, אינסטינקט מקצועי וראייה מתכללת. המקצוע שלנו ישרוד, ולהערכתי גם ילך ויתחזק".
