כיצד הפכו המעסיקים למממנים של ביטחון המדינה
הכאוס של תשלום ימי המילואים לעובדים
מלחמת חרבות ברזל הביאה בכנפיה אתגרים כלכליים רבים מלבד האתגר הביטחוני, המדיני והחברתי. מאמץ הגיוס של כ-300,000 משרתי המילואים, לפרק זמן ארוך כל כך, יצר גם התחייבות כספית משמעותית הנובעת מהחובה לתגמל את חיילי המילואים ולפצות אותם על אובדן הכנסה.
חוק הביטוח הלאומי קובע כי עובד יגבל תגמול בגין הימים בהם שירת במילואים. מעבר לכך, החוק גם מבטיח כי משרתי המילואים לא ייפגעו מבחינה תזרימית, ולא יאלצו להמתין לפיצוי הכספי שיגיע מהביטוח הלאומי רק לאחר השלמת תקופת השירות, והגשת התביעה. החוק מורה למעסיקים להמשיך ולשלם שכר למשרתי המילואים בתקופת היעדרותם "בסכום השכר שהיה משולם לעובד אילולא שירת במילואים והוסיף לעבוד". לאחר מכן, הביטוח הלאומי יעביר למעסיק את סכום התגמול המגיע לעובד, ובמידה והמעסיק קיבל סכום גבוה יותר מהשכר ששילם לעובד בגין תקופת המילואים, עליו להעביר את היתרה לעובד. יתרה זו מכונה בחוק: "יתרת התגמול".
הסדר זה, הקיים מראשית ימי המדינה, נראה פשוט לכאורה, אך הוא יוצר במקרים רבים נטל כספי על המעסיק, שמשלם לעובדיו את השכר בגין ימי המילואים, ולא מקבל פיצוי על כך מהביטוח הלאומי. מקרים אלו לא מקבלים התייחסות ראויה בחוקים ובתקנות הרלוונטיות, ובפסיקה שבאה אחריהם. בחינה של שני מקרים נפוצים יחסית ממחישה את הפערים הללו.
תקרת השכר המבוטח
חוק הביטוח הלאומי קובע כי על המעסיק לשלם לעובד שכר בגין תקופת השירות, כאילו המשיך לעבוד. אלא שהשכר המבוטח בחוק מוגבל לתקרה שנקבעה. גובה התקרה, נכון ל2025, עומד על כ-51 אלף שקל. עובדים ששכרם גבוה מתקרת השכר המבוטח מקבלים שכר מלא מהמעסיק, בהתאם להוראות החוק, אך המעסיק אינו מקבל תגמול מלא מהביטוח הלאומי. כך נוצר מצב שהמעסיק מממן את הפער שבין שכר העובד לשכר המבוטח.
תגמול בגין ימי שישי ושבת
הנחיה אחרת של הביטוח הלאומי משנת 2020 קובעת כיצד יש לחשב את יתרת התגמול שעל המעסיק להעביר לעובד, מעבר למה ששולם לו במסגרת השכר. על פי ההנחיה, יש להשלים לעובד את התגמול בעד הימים בהם לא היה הפסד שכר בשל המילואים (שירות מילואים לאחר שעות העבודה, ימי שישי ושבת). במילים פשוטות, המעסיק אמור "לנטרל" מתגמולי המילואים את החלק בגין סופי השבוע, ולהעבירו במלואו לעובד – גם אם בכך הוא מעביר לעובד סכום הגבוה מהפער שבין התגמול שהוא קיבל, למקדמת השכר שהוא שילם לעובד.
לפי הנחייה זו, במקרה שבו עובד גויס למילואים של שבועיים, המעסיק נדרש להעביר לעובד יתרת תגמול בגובה של 4 ימים (שני סופי שבוע), אף שהתגמול שהתקבל מהביטוח הלאומי כמעט זהה למקדמת השכר ששולמה לעובד. למעשה, במקרה כזה המעסיק סופג על חשבונו כ-30% מעלות השכר.
ישנם מעסיקים עם יכולת כלכלית, ועם תודעת שליחות לאומית, אשר בוחרים לשלם מכיסם את ההפרשים הרבים. לעיתים המעסיקים עושים זאת גם מתוך כוונה שלא להיכנס לעימותים עם העובדים, או אף להסתכן בקנסות אכיפה ממשרד העבודה. אך מנגד קיימים מעסיקים רבים אשר בנוסף על הפגיעה הקשה בתפקוד העסק עקב היעדרות העובדים המשרתים במילואים, אין להם את היכולת להתמודד עם העול הכלכלי של תשלום שכר העובדים ללא קבלת התגמול מהביטוח הלאומי, והם בוחרים לשלם לעבוד רק את אותו החלק בשכר שבגינו הם מקבלים החזר מהביטוח הלאומי.
מעבר לנטל הכלכלי על המעסיקים, המצב הקיים פוגע גם במרקם יחסי העבודה, ובמקרים רבים בהם נתקלנו, נוצר חיכוך בין המעסיקים שנדרשים לשלם מכיסם על ימי המילואים, לבין העובדים המרגישים שאינן מקבלים את הפיצוי הראוי על שירות המילואים שעשו.
בתקופה האחרונה, לאור עומס המילואים הכבד על המשק, קיבלו תגמולי המילואים תשומת לב רבה בקרב אנשי המקצוע העוסקים בתחום, וזכו להתייחסות מחודשת גם על ידי הביטוח הלאומי ומשרד העבודה האמון על האכיפה של חוקי העבודה, לרבות החובה של המעסיקים לשלם לעובדיהם את מקדמת השכר בגין ימי המילואים. אולם, למרות ריבוי העיסוק בנושא , נותרו שאלות אלו, ועוד רבות אחרות ללא מענה ראוי.
נראה כי עד אשר תהיה חקיקה, ופסיקה ברורה בנושא, לא נותרה בידי המעסיקים ברירה אלא לקבל ייעוץ משפטי במידה והם מעוניינים לשלם לעובדים מקדמת שכר רק בגובה הפיצוי שקיבלו מהביטוח הלאומי.
רו"ח צביקה גרוס הוא שותף מנהל תחום חשבות ומיקור חוץ, BDO
