מובילות 2025
"צריך להיזהר משימוש במילה 'פוסט' כי אנחנו עדיין חיים בעיצומה של חרדה"
הקואליציה הלאומית לטראומה שטליה לבנון מנהלת הגדילה מ־7 באוקטובר את מספר המטפלים פי 10, ועדיין מתקשה לסייע לכל נפגעי הנפש: "איני יודעת אם אנחנו 'לפני', 'תוך כדי' או 'אחרי'"
טליה לבנון
מנכ”ל הקואליציה הישראלית לטראומה בת 71, ממוצא, נשואה+5 • בעלת תואר ראשון בפסיכותרפיה אינטגרטיבית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית מאוניברסיטת בר אילן
כשטליה לבנון מדברת על אוקטובר, הכל מתערפל. "אסור להגיד אוקטובר", היא אומרת בחיוך מריר, רומזת למילת טריגר, אחת מני רבות שפלשו לשפה שלנו ב־16 החודשים האחרונים. אבל אי אפשר שלא לדבר על אוקטובר. כי שני אוקטוברים ש־50 שנה מפרידים ביניהם עיצבו את חייה של מי שמכהנת כיום כמנכ”ל הקואליציה הישראלית לטראומה, המאגדת תחתיה 58 ארגונים העוסקים בטראומה על רקע ביטחוני: האוקטובר הראשון, ב־1973, הכניס אותה בן־לילה לתחום בריאות הנפש; השני, זה שכולנו עדיין חיים אותו, הפך אותה למנהלת עמותה שתקציבה גדל כמעט פי חמישה בתוך שנה — מ־30 מיליון ל־140 מיליון, ומספר המטפלים שלה זינק פי יותר מעשרה — מ־230 ל־2,400.
"הקואליציה הישראלית לטראומה עובדת גם עם השטח, גם עם השלטון המקומי, גם עם גורמי ממשלה וגם עם תורמים, כדי להבין את הצרכים ואת המשאבים ואת היכולת לתאם ביניהם", היא מסבירה. בנוסף לכך, מרכזי החוסן, שהם נדבך מרכזי בפעילותה, מספקים בין היתר טיפולים לסובלים מחרדה על רקע ביטחוני.
לבנון שימשה כקצינת נפגעים עוד לפני שהתפקיד היה קיים בצה”ל. היא היתה רק בת 20 כשמלחמת יום כיפור שאבה אותה, קצינת קישור ביחידה קרבית, לדפוק על דלתות, לבשר בשורות, ולשנות חיים של משפחות שאת יקיריהן הכירה היטב. "יומיים או שלושה לתוך המלחמה המפקד אמר 'אנחנו צריכים משרה לבשר למשפחות', וכך קם הדבר ונהיה", היא אומרת.
כיום, בגיל 71, כמנהלת ארגון הגג הישראלי שעוסק בטראומה ביטחונית, יש לה כמה תובנות על טראומה וחוסן ישראליים בראי השנים. "אני כבר לא יודעת להגיד אם אנחנו 'לפני', 'תוך כדי' או 'אחרי'", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן גם וגם וגם, וגם כרגע אנחנו לפני משהו. פעם היה אפשר לעשות הפרדה בין העבר להווה ולעתיד, וזה משהו שמאוד השתנה במהלך השנים. משום כך צריך מאוד להיזהר משימוש במילה 'פוסט' כשאנחנו חיים בעיצומה של חרדה נוראית לשלום החטופים, מכך שתתחדש המלחמה, מכך שהחיילים יגויסו שוב".
איך משפיעות ה"פעימות" על החוסן הישראלי?
"רף החרדה גבוה. אנחנו בחשיפה גבוהה מאוד לסיפורים, לחרדות, וכל האיומים האלה על מה יקרה או לא יקרה. כל פעימה כזו מפעילה אצל חלק מהאנשים את תחושת 'איפה אני הייתי?' או 'היכן היו אנשים שאני מכיר ב־7 באוקטובר?' וזה מאוד מטלטל. התחושות הללו תלויות באופיו של האדם ובגיל שלו, והן עשויות לעורר אימה, פחד וכעס. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב שיש דברים שאינם בשליטתנו, ולזכור שאם אנחנו מוצפים בתחושות רבות־עוצמה, יש לאן לפנות: נניח נט”ל, ער”ן או מרכזי סיוע אחרים. חשוב להבין שהמצב שבו אנחנו חיים הוא לא נורמלי. אפילו אנשים שלא צופים בטלוויזיה בשבתות כי הם שומרים שבת מדברים על זה שבתקופה הזאת הם מחכים בחרדה למוצאי שבת".
אילו שינויים משמעותיים נוספים את רואה ממעוף הציפור?
"יש ביטוי בצרפתית, שכמה שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר. אבל ב־7 באוקטובר היה קשה הרבה יותר לשמור מרחק מהאירועים. אצלנו, למשל, הבן שלנו גויס. מצד שני, העניין של הנוכחות ברגע מתחדד. ההבנה שהמצב חזק מאיתנו, שאין לנו ברירה אלא להיות נוכחים בדבר הזה — זה גם הקושי וגם הפתרון, אולי".
איך השתנתה הקואליציה הישראלית לטראומה מאז 7 באוקטובר?
"כבר ב־8 באוקטובר הקמנו מרכז חוסן חדש, וירטואלי, בשותפות משרד הבריאות והביטוח הלאומי, שמטרתו לתת מענה טיפולי לכל מי שאין לו מרכז חוסן במקום מגוריו. המשמעות עצומה. אם את גרה בתל אביב, בני ברק, חיפה או במקומות אחרים ואין לך למי לפנות, אז עכשיו יש לך. בנוסף, הקמנו 22 מרכזי חוסן באקדמיה, ובבדיקה שעשינו גילינו ש־40% מהסטודנטים השתמשו בשירותיהם".
מה היית אומרת היום לקצינת הנפגעים שהיית אז? מה היית רוצה שהיא תדע?
"אני חושבת שהיתה לי אז באופן מאוד תמים הבנה של אורך הנשימה הנדרש. טיפלתי הרבה מאוד שנים באובדן, ואני זוכרת שבמקרים מסוימים, כשהייתי יושבת מול משפחה שחוותה אובדן, מול אלמן או אלמנה, הייתי חושבת לעצמי: 'אתה תהיה במקום אחר בעוד חצי שנה'. וברוב המקרים זה נכון. ואני זוכרת שאמרתי את זה לעצמי גם ב־7 באוקטובר. לפעמים אני לא מוצאת את המילים, אבל ידעתי שאנחנו נלך קדימה ונהיה במקום אחר.
"אני חושבת שאם יש מסר אחד שצריך להעביר, זה המסר: אם נעשה את הדברים הנכונים נהיה ביחד במצב אחר, בתקווה שהוא יהיה מצב יותר מחזיק, יותר מוחזק, יותר טוב. אני נזהרת שלא לומר 'יהיה יותר טוב' כי אף אחד מאיתנו לא יודע לאן אנחנו הולכים, אבל במובנים מסוימים אני יודעת שהמצב ישתפר, ואולי אפילו יהיה יותר חומל".
