מובילות 2025
"נרדמנו בשמירה. חשבנו שזה בסדר להתעסק בדלת אמותינו"
אחרי 7 באוקטובר, כשלא הצליחה לחזור לחייה הקודמים, הפסיכולוגית ד"ר הילי כוכבי הקימה את מיזם "בואו", שמדרבן את הציבור להתגייס למען החזרת החטופים. כשאנחנו עומדים מן הצד ולא מסייעים במאבק, היא קובעת, אנחנו גורמים לעצמנו פציעה מוסרית
ד"ר הילי כוכבי
מייסדת מיזם "בואו" לאקטיביזם בסוגיית החטופים, בת 52, מנווה מונוסון, נשואה+4 • בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב, חברת סגל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.
"אנשים ניגשים אליי אחרי הרצאות ואומרים לי: 'שכנעת אותי, עכשיו אני אתחיל לצאת להפגנות'", אומרת בעיניים נוצצות מייסדת מיזם "בואו" לקידום אקטיביזם בסוגיית החטופים, ד"ר הילי כוכבי. "פסיכולוגיות אומרות לי, 'בזכותך אני מתחילה לדבר על נושא החטופים בפגישות, כי פתאום משהו נפתח, ואם לא אז יושב בינינו פיל'. אני חושבת שכולנו מאוד מבוהלים מזה שמישהו יידע מה העמדה הפוליטית שלנו. אבל אני משוכנעת שהנושא הזה לא פוליטי, אלא קודם כל ערכי, מוסרי ומקצועי, ושזה הדבר הנכון לעשות. לכן קל לי להתראיין ולשים את עצמי בפרונט".
לכוכבי, שמגדירה את עצמה "אדם מאוד פרטי", ממש לא קל לשים את עצמה בפרונט בימי שגרה. כפסיכולוגית חינוכית שפרסמה שני ספרים בולטים בתחום ההורות — "המדריך הישראלי להורים" שיצא לאור ב־2008, ו"הורים טובים — מדריך תיאורטי ומעשי להורים וילדים בכל גיל" מ־2020 — היא אמנם בעלת מעמד וזוכה להערכה, אך במשך רוב חייה הקפידה על פרופיל ציבורי נמוך ככל האפשר, עד כדי הדרת רגליים מוחלטת מהרשתות החברתיות כדי לשמור על נייטרליות וא־פוליטיות. גם אקטיביזם לא היה מנת חלקה. "שאלתי את עצמי לא מזמן מתי בפעם האחרונה הייתי אקטיביסטית והתשובה היתה בכיכר רבין, ב־4 בנובמבר 1995", היא אומרת. "נרדמתי בשמירה למשך המון שנים, כולנו. חשבנו שזה בסדר להתעסק בדלת אמותינו".
אבל "בואו", המיזם שאותו הקימה כוכבי לפני ארבעה חודשים, מחדיר בה כל כך הרבה תחושת מטרה, שהיא מדברת עליו בפתיחות ובגאווה. ויש על מה: נכון לשעת הירידה לדפוס, התקיימו במסגרתו 520 מפגשים בכל רחבי הארץ שהונחו על ידי לא פחות מ־849 מרצים (את המפגשים מעבירים בדרך כלל שני מרצים), בעיקר מתחום הרפואה ובריאות הנפש. כולם עושים את מלאכתם בהתנדבות ואפשר למצוא ביניהם בין היתר את ראש ענף טראומה בצה״ל לשעבר, ד״ר אמיר בלומנפלד, את הפסיכואנליטיקאית וחוקרת התרבות פרופ׳ מירב רוט, את הרב אבידן פרידמן, פעיל חברתי מהההתנחלות אפרת, וגם בני משפחות של חטופים כמו כרמית פלטי קציר. כוכבי מדגישה שקבוצת המרצים כוללת גם דמויות מצדה הימני של המפה הפוליטית, אך שכולם מאוחדים סביב מסר אחד: יש להציל את החטופים באמצעות הסכם, ולעשות זאת כמה שיותר מהר.
כולנו חושבים על החטופים
העיקרון המנחה שבבסיס "בואו" — ראשי תיבות של "באים ומצילים אותם ואותנו" — הוא שהשבת החטופים צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של בריאות הנפש הציבורית. ואכן, לפי מחקר שערכו ד"ר עינת יהנה, שי אוחיון ועדי יהב מהמכללה האקדמית תל אביב־יפו יחד עם פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים, הציבור הישראלי מצוי במצוקה רגשית קשה כתוצאה מסוגיית החטופים: 93% מהמשתתפים במחקר דיווחו על עיסוק מחשבתי מתמיד בגורלם של החטופים; 80% דיווחו על תחושת כאב רגשי עז; ו־69% דיווחו על תחושת אי־ודאות מוחלטת בנוגע לגורל החטופים כעת ובעתיד.
כוכבי מייחסת את הנתונים האלה לתופעה מתחום הפסיכולוגיה החברתית שמכונה "אפקט העומדים מן הצד" (bystander effect). ״מאז 7 באוקטובר אנחנו ציבור שלם שעומד מהצד לנוכח אסון, והתוצאה היא פיזור אחריות, כי כל אחד מאמין שמישהו כבר יעשה משהו: מטה החטופים, המשפחות, ביידן, טראמפ, אדלסון וכו׳. התפיסה הזאת מונעת הגשת עזרה. היום אנחנו יודעים שאם אתה פצוע במקום ציבורי עדיף שיהיו לידך כמה שפחות אנשים, כי כך יש יותר סיכוי שתקבל עזרה, וההפך. אירוע העומדים מהצד הגדול בהיסטוריה היה כמובן השואה — הפולנים והגרמנים ידעו שקורה משהו מאוד חמור, אבל אף אחד לא עצר והתערב, כי האחריות התפזרה".
מה זה עושה לנפש שלנו?
"אפשר לדבר על פציעה מוסרית. זה לא רק שהאסון הזה קורה לכולנו, אלא שכולנו נפגעים מהעובדה שנורמות המוסר שלנו נפגעות, וכך גם העקרונות שלנו — שהמדינה שומרת על אזרחיה, שלא מפקירים פצועים בשטח, שאנשים לא יכולים להיעלם. אני מאוד עסוקה בילדים שלנו: איזה מסרים הם מקבלים? כשהילדים שלי היו צעירים ושאלו אותי על תמונות הילדים הנעדרים שמעטרות קרטוני חלב בארצות הברית, אמרתי להם 'זה באמריקה, בישראל אין דבר כזה שאנשים הולכים לאיבוד'. כרגע ישנם 73 אנשים שהלכו לאיבוד כולל שני פעוטות שכל ילדי ישראל יודעים שלא יחזרו (בימים שאחרי הריאיון התברר ששירי, אריאל וכפיר ביבס נרצחו בשבי, ר"ד). עוד מושג ששווה להזכיר בהקשר הזה זה אובדן עמום, כלומר אובדן שהוא לא שלם. הדברים האלה מניעים אותי כאשת מקצוע וכאזרחית".
"לא הצלחתי לחזור לחיים"
"בואו", שכוכבי מרצה במסגרתו 4–5 פעמים בשבוע, הוא תוצר של תהליך הבשלה ארוך. "ב־7 באוקטובר החיים שלי, כמו של כל מדינת ישראל, נעצרו, אבל אני לא חזרתי אליהם", כוכבי מספרת. "לא היה רגע שהרגשתי שאני בשלה לחזור לחיי הרגילים, כי הימצאות החטופים בעזה הטריפה אותי. ההבנה שהם מופקרים, שהם נשארים שם למרות שאפשר להחזיר אותם, ואפשר היה להחזיר אותם הרבה קודם, לא הניחה לי. צמצמתי דרמטית את כל עיסוקיי עד למינימום ההכרחי, כי לא היו לי אנרגיות לעשות משהו אחר. זה נמשך עד היום ואני ללא הרף עסוקה בחשיבה על מה קורה עם החטופים ואיך יכול להיות שלא הצלחנו להחזיר אותם, מתוך הבנה שיש פה תמונה רחבה יותר: שיש החלטה שלא להחזיר אותם, שזה לא בראש סדר העדיפויות, שיש לממשלה דברים דחופים יותר לעשות כרגע. אני לא יכולה לשאת את זה. הרבה מאוד זמן חיכיתי שמשהו כבר יקרה, שמישהו יבוא ויפתור את הדבר הזה, יסמן את הדרך. ופעם אחר פעם זה לא קרה. אז התחלתי לפעול בעצמי".
באוגוסט האחרון הקימה כוכבי קבוצה בשם "עוצרים את החיים עד שהם חוזרים" שבה היו אנשי אקדמיה, בריאות נפש, רפואה, תקשורת וחינוך, ושבמסגרתה היא קיוותה למקד את תשומת הלב הציבורית לנושא, ״וזה היה הרבה, אבל לא מספיק״. הטרמינולוגיה של "בואו" שעדיין לא הוקם, החלה כבר אז להתחדד כשכוכבי פנתה למובילי דעת קהל בבקשה שידברו על נושא החטופים בפורומים שונים.
"התשובה שקיבלתי כל הזמן, והיא תשובה שעד היום מדהימה אותי ובדיוק בה אני מנסה להילחם, היא 'הסיפור הזה הוא של משפחות החטופים, אנחנו לא פועלים בלי אישור שלהן'. אלא שבעיני זה לא מאבק של משפחות החטופים, אלא מאבק שהוא גם שלי. אני נאבקת בראש ובראשונה עבור עצמי, הערכים שלי, והמדינה שלי, ועבור עקרונות בסיסיים של כבוד האדם וחירותו, והעתיד של ילדיי פה. במובן הזה, זה מאבק אגוצנטרי".
"בואו" החל את דרכו בערב יום כיפור האחרון כשכוכבי נסעה לירושלים כדי לתמוך בשלושה רופאים שהתפטרו מעבודתם ושבתו מול הכנסת. "כשהגעתי ראיתי 30 איש יושבים סביב הרופאים השובתים. התפתחה שיחה, והם סיפרו שהם מתכוונים לעשות כנס בספרייה הלאומית, ולדבר בו על מצב החטופים. התפרצתי בשיא החוצפה, כי אף אחד לא הכיר אותי, ואמרתי 'אני רוצה להרצות בכנס שלכם'. שאלו אותי 'על מה את רוצה לדבר? את לא רופאה, את פסיכולוגית', ואמרתי שאני רוצה לדבר על עמידה מן הצד". כוכבי הכינה הרצאה, ובעקבותיה קיבלה מפרופ׳ ישראל עמירב, רופא בכיר ביחידת הריאות בבית החולים דנה, הזמנה להעביר אותה שם. מאז, השניים לא הפסיקו לגייס למיזם מרצים נוספים.
המון אנשים אומרים שהם מותשים עוד מאז הפעילות נגד ההפיכה משטרית.
"אין לנו את הפריבילגיה להתייאש כי יש חטופים בעזה. המפתח ליציאה מהאסון שאנחנו בעיצומו כבר שנתיים, הוא להחזיר את החטופים. כשהם יחזרו המלחמה תסתיים, יהיו בחירות, תקום ועדת חקירה ממלכתית, ונחזיר את המדינה הזאת לפסים שפויים. זה צריך לקרות כמה שיותר מהר וככל שיותר אנשים יפעלו ביחד, זה יקרה יותר מהר. אמרה לי חברה ששובתת רעב: 'זה לא עוזר שאני שובתת רעב, אני צריכה שעוד אנשים יעשו את זה'. אז היא שובתת רעב, ואני הקמתי את 'בואו'. צריך שיצטרפו עוד כמה שיותר אנשים וככה נגמור את הסיוט הזה.
"בנוסף, אפשר לתרום למאבק הזה בהמון דרכים. אתמול נתתי הרצאה במשרד עורכי דין גדול שאחריה ניגשה אלי מנהלת האירוע ואמרה לי 'יש לי 3 ילדים קטנים בבית. אני לא מצליחה לצאת להפגנות, אבל אני יכולה לעזור לכם להיכנס לכל משרדי עורכי הדין הגדולים. רוצה?'. זה בדיוק הכוח של יחידים. יש פה סיפור שהוא בעיקר הסברתי, וכל אחד יכול למצוא מה הוא יכול לתרום לו. יש גם יוזמה שלנו בשם 'בואו לכנסת' שבה פעילים שלנו מדברים את המסרים של 'בואו' בוועדות הכנסת. היא התחילה לפני שבוע בסך הכל, וכבר היו 12 נאומים בוועדת הכנסת".
יוצא לכם לפגוש גם מתנגדי עסקה?
״כמובן, כשמגיעים לקהלים רחבים פוגשים את כולם. בהרצאה שנתנו באותו משרד עורכי דין, דיברנו מהזווית הרפואית, הפסיכולוגית והמשפטית על העתירות שהוגשו בעניין זכויות החטופים. להגיד לך שלא היו בקהל אנשים שהרימו גבה? היו. אבל אני חושבת ששיעורם של האנשים האלה באוכלוסייה מאוד קטן, ושככל שעובר הזמן, ובמיוחד אחרי השחרור של אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי, גם הם מבינים שזה מה שנכון לעשות".
וביום שהחטוף האחרון ישוב, תחזרי לחייך?
"אני כנראה לא אחזור חזרה לחיי כי הם חטפו טלטלה גדולה מדי, אבל אני מאוד מקווה שמינוני האקטיביזם בחיי יחזרו להיות נורמליים. התשתיות שאנחנו מייצרים עכשיו ב'בואו' יישארו, ויש בי תקוה ואמונה שהמדינה הזאת יכולה לחזור לפסים נורמליים. אני פשוט חושבת שאנחנו אלה שצריכים להביא אותה לשם".
