המתנה שהעניק נדב ארגמן לנתניהו: עוד הזדמנות להתקרבן ולשסע
התלונה שהגיש רה"מ נגד ראש השב"כ לשעבר לא תגיע לכתב אישום, אבל היא נותנת לו הזדמנות נאה לקונן על סחיטה באיומים. בינתיים ממשיכים נתניהו ובני בריתו במסע מלא להט להחרבת הדמוקרטיה
התלונה שהגיש ראש הממשלה נגד ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן לא תגיע לכתב אישום, אבל היא מסייעת לו בשתי המלאכות שכה אהובות עליו — להתקרבן ולשסע. נתניהו, האיש שבשמו ומטעמו איימו על עד מדינה, על משפחה שכולה, על פעילי מחאה, מקבל הזדמנות לקונן על סחיטה באיומים, אז שלא ינצל אותה? וזה קורה יומיים אחרי ההזדמנות שקיבל, וגם אותה ניצל היטב — לקונן במשפטו הפלילי על שערי הגיהנום שנפתחו עליו. ושוב, בלי לראות את הדבשת של עצמו הגיהנום שהוא מעביר את המדינה כבר למעלה משנתיים.
הבעיה בדברי ארגמן היא האיום המרומז "אני אומַר את כל מה שאני יודע", כשהוא שומר לעצמו מועד מעורפל לפירעון השטר הזה: "אם אני אגיע למסקנה שראש הממשלה החליט שהוא פועל בניגוד לחוק". ארגמן מציב שני תנאים: ראשית, שהוא ידבר כשהוא יגיע למסקנה, שהיא התנאי השני — שראש הממשלה החליט שהוא פועל בניגוד לחוק. ארגמן בוחר להתעלם מהעובדה שנתניהו כבר מזמן החליט לקעקע את החוק, את שלטון החוק, וגרוע מזה את הדמוקרטיה והמדינה. ולכן, יושרו האינטלקטואלי מחייב אותו להסביר כיצד לא הגיע עד כה למסקנה הזו. בינתיים, נשמעו ספקולציות לגבי האינפורמציה המרעישה שיש באמתחתו נגד נתניהו: פגיעה בביטחון המדינה, מעשים פליליים, פגמים ניהוליים, ואולי אישיותיים. אין לדעת. מה שכן אפשר לדעת זה שאף גילוי של ארגמן לא יגרע מנתניהו, ואפילו לא תומך אחד. נתניהו ניצל את ההזדמנות "לחבר" את ארגמן לראש השב"כ המכהן כדי להכפיש את שניהם בקנוניה נגדו, קורבן התמיד. וזאת, למרות שכל קשר לתיאום בין השניים מוכחש, וברור שארגמן פעל כאזרח פרטי. התוצאה היא שמחיר הנזק שולם ו"התמורה" בדמות המידע המרעיש נדחתה למועד בלתי ידוע.
ונחזור למשפט — למה סביר שלא נגיע לאישום על סחיטה באיומים? הסעיף הפלילי הזה מגדיר סחיטה כפעולה שנועדה ל"הניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו". אני מניח שארגמן יטען להגנתו שהפרת חוק אינה מעשה שנתניהו "רשאי לעשותו". ולכן, מדובר כאן לכל היותר ב"איום" מקובל בשיח החברתי המוקצן שאנו שרויים בו, שיח שנתניהו הוא האחראי המובהק ביותר להנחלתו.
1 צפייה בגלריה
שמחה רוטמן בוועדת החוקה. השיקולים המקצועיים אאוט, מעכשיו זה רק הפוליטיקה
(צילום: שלו שלום)
השבוע, או בתחילת השבוע הבא, צפויה הכנסת לחוקק בקריאה שניה ושלישית את חוק היסוד שמשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ואת השיטה — הפקעת מינוי השופטים לידי הפוליטיקאים. השופטים בוועדה יהפכו לקישוט, לעציצים מיותרים.
עד היום נבחרו שופטים, בעיקר לעליון, באמצעות משא ומתן בין השופטים לפוליטיקאים בוועדה. החוק החדש מעביר את התהליך למשא ומתן בין קואליציה לאופוזיציה, עם יתרון ניכר לקואליציה. השופטים אאוט. לשכת עורכי הדין אאוט. השיקולים המקצועיים אאוט. מעכשיו זה רק הפוליטיקה.
על הצעת החוק חתום שמחה רוטמן כיו"ר ועדת חוקה. מדובר בתיקון חוק יסוד, כלומר בהפיכה חוקתית דרמטית במסלול עוקף. לא כהצעת חוק ממשלתית כראוי לתיקון חוקתי מהותי, אלא כחוק פרסונלי של רוטמן שמוגש מטעם ועדת חוקה, כ"פשרה" בין השרים יריב לוין וגדעון סער, בגיבוי ציבורי של ההורים השכולים יזהר שי ודדי שמחי. שי, איש הגון שכוונותיו טובות, נטש את האירוע, ואילו סער התמזג לחלוטין, מפלגתית ורעיונית, עם לוין. ההתלבטות של אדם בתוך עצמו, עמוקה יותר מהמחלוקות בין השניים האלה.
הצעת החוק צלחה, כצפוי, את ועדת חוקה, וברגע האחרון נוסף לה סעיף מדהים — החוק אמנם יחול רק מהכנסת הבאה, אבל נקבע בו שעד אז הוועדה לא תמנה בכלל שופטים(!!). כלומר, החוק משתק את הוועדה כבר מהיום ועד אחרי הבחירות וכינון הכנסת ה־26. לעזאזל העומס, לעזאזל הפגיעה בציבור שייפגע מהמחסור המתגבר בשופטים.
לא יאמן, הסעיף הזה שלבטח ייפסל בבג"ץ, כאילו מסובב את הסכין בגב, סכין שנאתם של לוין ורוטמן למערכת המשפט בכלל ולשופטים בפרט. מעולם לא היה בישראל שר שלוהט בשטנה כה יוקדת למערכת שהוא מופקד עליה. אולי שלמה קרעי שהופקד על התקשורת. התחרות ביניהם אכן צמודה ושניהם משרתים את האינטרס של המנהיג העליון, לחסל את שני מוקדי הביקורת החשובים ביותר בדמוקרטיה בכלל ובישראל בפרט — המשפט והתקשורת.
מינוי נציב שירות המדינה הוא אחת החזיתות הדלוקות ביותר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה. ביום חמישי התקיים בבג"ץ הדיון האחרון שהציף את ההתנגשות — האם הנציב ימונה בידי ראש הממשלה כסוג של משרת אמון או שימונה בהליך תחרותי; האם הנציב משרת את מי שמינה אותו או שעליו להיות עצמאי, ממלכתי, א־פוליטי. האם הוא בשירות המלך או הממלכה.
הדיון הזה הוא בליבת ההפיכה המשטרית שתכליתה הכפפת השירות הציבורי לשלטון. למשל, בהשפעה של הנציב במינויים של רגולטורים שעצמאותם חיונית לדמוקרטיה. כמו בחירת פרקליט מדינה, נציב התלונות על הפרקליטות, יו"ר מועצת כבלים ולוויין, מנהל לשכת הפרסום הממשלתית, גנז המדינה, הסטטיסטיקאי הראשי ורבים אחרים. "בכוחו להבטיח פרסום נתונים מחמיאים כמו שנעשה בטורקיה וארגנטינה", אמר על הסטטיסטיקאי עו"ד רונן ברומר בא כוח ההסתדרות. "מדוע אדוני מרחיק את עדותו", העיר הנשיא יצחק עמית, רומז לניסיון דומה שהיה כאן, למנות סטטיסטיקאי נוח לשלטון.
השופטת דפנה ברק־ארז ביקשה ללמוד על השינוי במוטת ההשפעה והסמכויות של הנציב, שיאפשרו לשנות פסק דין מ־2011 שקבע את הממשלה ככוח הבלעדי בתהליך המינוי. ברומר סיפק חלק מהנתונים: בשנת 2000 היו כאן 52 משרות בכירות פטורות ממכרז. כיום יש 609, בנוסף ל־518 פטורים זמניים שניתנו ברובם בתקופת הנציב האחרון, וזאת בנוסף ל־514 משרות אמון כך שיש כבר כ־1,600 פטורים. "מגפת הפטורים ממכרז הוא שינוי חוקתי דרמטי", אמר ברומר.
וזה מוביל למחלוקת העקרונית — הנציב כמשרת אמון או כגורם ממלכתי־מקצועי. בא כוח הממשלה עו"ד דוד פטר, טען שהנציב דומה יותר למינוי אמון כמו הרמטכ"ל והמפכ"ל שנמנים על שבעת המינויים שבסמכות הממשלה (ובאישור ועדה שבודקת טוהר מידות בלבד ולא כישורים). בא כוח היועצת, עו"ד שוש שמואל טענה שהנציב שייך למינויים שנדרשת מהם עצמאות, ממלכתיות וא־פוליטיות ולכן חובה לבחור בהם בהליך תחרותי שבו משקל ההתאמה המקצועית הוא המכריע.
לא קלה תהיה מלאכתם של השופטים. לפי הערותיהם שכמובן אינן מחייבות, השופט סולברג נוטה לעמדת הממשלה, ברק־ארז לצד העותרים, ועמית פחות ניתן היה לפענוח. השופטים יידרשו לא רק לפרשנות החוק אלא גם להחלטות ממשלה קודמות, לפסקי דין שעסקו בסוגיה, ובעיקר למה שחסר בכל האירוע - כפי שהסביר עו"ד גלעד ברנע מטעם מכון לואיס ברנדייס: "תגדירו קודם את דרישות ומהות התפקיד ואחר כך תגזרו את מנגנון המינוי".
כמו בשאר יוזמות ההפיכה חשוב להפריד עיקר מטפל: לא רק לבחון את ההסדר המשפטי הראוי, אלא לשלב את האירוע בתמונה הכוללת. ואת הניתוח הזה, השופטים לא נוטים להרשות לעצמם, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
