מובילות 2025
"המדבקה שלנו יכולה להציל חיים ויש לה פוטנציאל של מיליארדי דולרים"
נורה נוסייר, המייסדת והמנכ"לית המשותפת של נוראמי מדיקל, החלה ללמוד בטכניון כשהיא בקושי יודעת לדבר עברית. בגיל 38 היא מובילה חברה שמתעתדת לחולל מהפכה באופן הטיפול בפציעות במוח ובעמוד השדרה
נורה נסייר
מייסדת ומנכ"לית משותפת, נוראמי מדיקל, בת 38, מחיפה, נשואה+2 • בעלת ראשון בהנדסה ביו־רפואית, ותואר שני בהנדסת מכונות ביו־רפואית, שניהם מהטכניון
נורה נוסייר, המייסדת והמנכ"לית המשותפת של נוראמי מדיקל, יודעת שהמוצר פורץ הדרך של חברת הביומד החיפאית לא מרשים במיוחד במבט ראשון. הוא נראה כמו פלסטר לבן וסתמי שרוחבו ואורכו 5 ס"מ, אבל אם הכל יתקדם לפי התוכניות, הוא עשוי לשנות מן היסוד את הדרך שבה רופאים מטפלים בפציעות במוח ובעמוד השדרה, בזכות יכולתו לשקם את רקמת קרום המוח לאחר ניתוחים נוירולוגיים מורכבים. עד כה הושקעו בנוראמי 16 מיליון דולר, ובימים אלו היא משלימה סבב גיוס נוסף — הפעם של 30 מיליון דולר. הדרך עוד ארוכה, אבל השוק שבו החברה פועלת גדול עד כדי כך, שאם המוצר יצליח, היא עשויה להגיע לשווי של מיליארדי דולרים.
נוסייר, בעלת תואר ראשון בהנדסה ביו־רפואית ותואר שני בהנדסת מכונות ביו־רפואית, שניהם מהטכניון, הקימה את נוראמי עם שותפה, ד"ר אמיר בכר. השניים הכירו ב־2011 כשעבדו יחד על פיתוח תכשיר לעצירת דימומים לחברת ביוליין. "לאמיר יש דוקטורט ממכון ויצמן והוא בדיוק חזר לישראל אחרי 7 שנים בבית החולים הר סיני בניו יורק", הא אומרת. "עבדנו יחד על הפרויקט, אולם בשלב כלשהו ביוליין סגרה אותו משיקולי תעדוף וחסכון. חשבנו שדרכינו יתפצלו, אבל אז החלטנו להקים משהו משלנו. הקצב באקדמיה היה קצת איטי בשבילי, ואני אדם ביצועי. ביני לבין אמיר יש כימיה מעולה בעבודה, כך שחשבתי שלהתחיל איתו פרק יזמי יגשים את החלום שלי".
את הבעיה שהשניים התכווננו לפתור הם גילו בשיחה עם פרופ' שגיא הר נוף, שעומד בראש מחלקת נוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון. "חיפשנו היכן יש בעיות של דימומים אבל הוא הסביר לנו שזו לא הבעיה שמעסיקה אותו בניתוחים שהוא מבצע", היא נזכרת. "הוא אמר לנו בפשטות: 'יש לי בעיה של דליפת נוזל המוח. זה משהו שאני לא מצליח להשתלט עליו עם המוצרים הקיימים. שיעור הדליפה של הנוזל המוחי עדיין גבוה'".
לאחר שנוסייר ובכר סרקו את הספרות הרפואית בנושא וגילו שלבעיה שתיאר הר נוף אכן אין פתרון משביע רצון, הם יצאו לדרך. "לא ידענו איך לפתור את הבעיה, מה זה פטנט, איך כותבים אותו, איך מגייסים כסף, והיינו חסרי כל ניסיון ביזמות, אבל בספרות ראינו שאחרי 30% מהניתוחים ישנה דליפה של הנוזל המוחי, ושגם לאחר שימוש באמצעים הקיימים בשוק, ישנה דליפה אצל 15% מהמנותחים. המשמעות היא שהפתרון הקיים לא מספיק טוב ושאי אפשר להשלים עם זה, משום שמצב כזה עלול להאריך את זמן האשפוז ולגרום לתמותה. הפינה הזאת לא היתה סגורה".
הייתם שני אקדמאים שלא מבינים כלום ביזמות. איך מתקדמים?
"ישבנו באקסלרטור חיפאי שאירח אותנו אצלו, וב־2013 הציע לנו השקעה של 250 אלף שקל. זה בלבל אותנו משום שבאותו שלב עדיין לא היה לנו אבטיפוס למוצר. שמחנו שמאמינים בנו, אבל הבנו שבסכום הזה אי אפשר לעשות הרבה, ואמרנו 'תודה, אבל כרגע לא'. מצאתי חממת ביומד בנצרת, וב־2014, תוך שישה חודשים, הצלחנו להקים את החברה כחלק מהחממה. קיבלנו מלגה מרשות החדשנות ומאוחר יותר גייסנו 16 מיליון דולר והתחלנו לעבוד. אמיר מביא מומחיות של ניסויים בחיות, ולי יש הבנה טכנולוגית בהנדסת רקמות. בשביל לפתח מוצר מאפס ולהגיע לאישור FDA חייבים את השילוב הזה, ובשנה שעברה, אחרי 10 שנים, הגענו לכך שהמוצר הראשון שלנו אושר".
מה בדיוק עושה הפלסטר שלכם?
"יש לנו שני מוצרים. הראשון נראה כמו חתיכת נייר, אבל הוא לא. הוא בנוי מננו־סיבים בתצורת קורי עכביש ויש בתוכו אטם מג'ל שמופעל כשמשתילים את המוצר בגוף. כירורגים מיומנים יודעים לעגן את הפלסטר לא עמוק, בתפרים אחדים ועם הזמן הוא מתפרק בגוף. החידוש הגדול נמצא במוצר השני שלנו, שהוא 'לא תפיר'. יצרנו לו צד אחד נדבק, והוא מחליף את הרקמה הדקה הפצועה של קרום המוח, עד שרקמה בריאה תצמח. הוא ייחודי — אין מוצרים כאלה בשוק בארצות הברית — והפוטנציאל שלו עצום, וזה מה שמשך את המשקיעים שלנו בגיוס הנוכחי".
תוכלי להסביר את הפטנט שבבסיס המוצר השני?
"פיתחנו קוקטייל של ביו־חומרים דביקים שהכנסנו לננו־סיבים שלנו, והשילוב הזה יוצר כוחות הדבקה ועמידה בלחצים מאוד גבוהים שלא התאפשרו עד היום. התחלנו לעבוד עליו ב־2019, ובשנה שעברה הגענו לשילוב האידיאלי והיציב שבו הכל עובד טוב. אנחנו בשלב הניסוי בחיות, ואחריו נגיע לשלב הניסויים בבני אדם. אבל התהליך הזה אף פעם לא נגמר עד שאין אישור FDA".
המסע ביזמות ביומד מאוד סיזיפי וארוך, בשונה מיזמות הייטק.
"זה נכון, אבל את מרגישה שאת עובדת על משהו שיכול לעשות מהפכה בחיים של חולים ובפרקטיקה של נוירוכירוגיה, וזה נותן מוטיבציה לעבוד. 10 שנים לקח לאמיר ולי לפתח את המוצר הראשון, ועכשיו אנחנו מתחילים מסע עם המוצר השני ולא מרגישים עייפים בכלל. אנחנו חברה שמתמקדת בפיתוח, וזה מה שנמשיך לעשות".
עושה רושם שאם המוצר השני יצליח תהיה לכם בוננזה. יש מחשבות על אקזיט?
"לפעמים. בינתיים אני נהנית מהמסע".
השלמתם לאחרונה סבב גיוס של 30 מיליון דולר. איך זה ישפיע עליכם?
"זה אומר שנגדיל את החברה כמעט פי שניים, נבנה מתקן ייצור מסחרי ומעבדת פיתוח חדשה, נבנה חדרים נקיים באיכות גבוהה שיתמכו גם במסחור המוצר הראשון שלנו, וזה יאפשר לנו לייצר 40 אלף יחידות בשנה. כל זה יהפוך אותנו לחברה מפתחת, מייצרת ומשווקת. המתקנים למוצר הראשון יכינו את הקרקע לייצור המוצר השני בכמויות גדולות מהרגע הראשון, כי זו אותה תשתית".
מה גודל השוק בתחום הזה?
"השוק הראשון הוא של מיליון ניתוחים נוירוכירורגיים בשנה, שמוערך במיליארד דולר. אבל הפוטנציאל של המוצר השני גדול הרבה יותר, כי הוא משמש לעוד אינדיקציות קליניות. אנחנו מראים יעילות שלו גם בעצירת דימומים מעבר לתפקוד שלו כתחליף לקרום המוח, וזה פותח לנו פוטנציאל להיכנס לשוק של עשרות מיליארדי דולרים, שזה מטורף".
נסייר, ילידת נצרת, היא בת לאב אופטומטריסט ולאם שוויתרה על שאיפותיה המקצועיות בהנהלת חשבונות כדי לגדל חמישה ילדים. "היא בעצם אף פעם לא הגשימה את עצמה, ובגלל זה היא הפכה להיות מאוד פמיניסטית ודאגה לתקן את החוויה שלה דרכנו. היא אמרה לנו 'אצלי אף אחת לא תתחתן לפני גיל 27, ואין דבר כזה שהבנות שלי לא ילמדו באקדמיה'. בנוסף לכך היא חושבת שמספיק ילד או שניים, וזה מה שעשינו. היא כל הזמן אומרת שהיא מאוד גאה בי. כל האחיות שלי כאלה, ובחברה שבה גדלנו היה בזה גם משהו מרדני — לא להיות כפופות למוסכמות".
היה לך קשה לפתח את הקריירה האקדמית שלך?
"כל החיים גדלתי בנצרת, וכשהגעתי לטכניון כמעט שלא דיברתי מילה בעברית. הייתי אז ביישנית, לא העזתי לשאול שאלות כי לא רציתי שיחשבו שאני טיפשה, כך שהסמסטר הראשון שלי לא היה קל. עד היום אני זוכרת את הציון הנורא שלי בקורס חדו"א 1".
איך מתגברים על מכשול כל כך משמעותי?
"היינו חבורה של סטודנטים מנצרת שעזרו זה לזה. הצמידו לנו מנטור מהטכניון כדי לעזור לנו, אבל מה שטוב בארץ זה שיש כאן אנשים מכל מיני רקעים שלא כולם מדברים עברית מושלמת. עזרה לי ההבנה שכל עוד מצליחים להבין אותי זה מספיק טוב. המנחה שלי לתואר שני, איל זוסמן, מאוד תמך ועזר לי. בכל נקודה בדרך היה אדם שהאמין בי, לקח אותי כפרויקט שלו וטיפח אותי".
מההתרשמות שלך, החברה הישראלית פתוחה לקבל ערבים לתוכה?
"בצפון הארץ יותר קל. בטכניון 20% מהסטודנטים הם ערבים, ובונים שם תוכניות שעוזרות לערבים להשתלב בצורה יותר טובה, על אף שזה מאוד קשה ולא כולם מצליחים. את פערי התרבות עדיין מרגישים. למשל לעובדים שמגיעים אלינו אחרי שירות צבאי יש הרבה יותר ביטחון עצמי מאשר לעובדים שלא עשו צבא, ודווקא משום כך אני מעדיפה לעזור לעובדים ערבים להשתלב מאשר לחסוך מאמץ וכסף. זו אג'נדה חברתית מסוימת, והיום יש לנו ייצוג כמעט לכל סוגי העובדים בחברה: ערבים, דרוזים, דוברי רוסית, דתיים. משום כך הקמתי לפני עשור פורום לעידוד בנות ערביות למקצועות המדעיים בתיכון. כדי שיהיה להן את המודל שלא היה לי".
