פרשנותרוב דחוק בבג"ץ הוציא את בן גביר מחדר החקירות
פרשנות
רוב דחוק בבג"ץ הוציא את בן גביר מחדר החקירות
חמישה שופטים זיהו את הסכנות המשטריות, פוליטיזציית המשטרה והחריגה מסמכות המתמשכת של בן גביר. המיעוט - ארבעה שופטים - טומן ראשו בחול ומדגיש שהסעיף לא מקנה לשר להתערב בחקירות פרטניות. הכמעט תיקו מדגיש את החשיבות הדרמטית שבמינוי שלושת השופטים החסרים בעליון
בג"ץ הרחיק היום (ה') את השר איתמר בן גביר מקביעת "מדיניות" בתחום החקירות. הנימוק המרכזי הוא פגיעה חוקתית בזכויות חשודים שייחשפו לחקירה פלילית פולשנית מכוח "מדיניות" השר, אף שמלכתחילה אין כוונה להעמידם לדין מכוח מדיניות היועצת המשפטית לממשלה. כפי שראינו במעצר הסיטוני של מפגינים נגד הממשלה שלא הועמדו לדין. המוטיב של עמדת הרוב הדחוק – חמישה נגד ארבעה – הוא ש"פגיעה בעצמאות המשטרה תוך הכפפתה באופן לא מאוזן לדרג המיניסטריאלי, עלולה לפתוח את הדלת לשיקולים זרים ויוצרת פגיעה בזכות החוקתית לכבוד האדם".
אחד הדיונים המרתקים בפסק הדין הוא בשאלה האם בג"ץ יכול לבטל חוק (את סעיף החקירות) על סמך סכנה פוטנציאלית-תיאורטית או על סמך הניסיון שהצטבר בשנתיים מאז שהחוק תוקן ובן גביר הוא השר. מ"מ הנשיא יצחק עמית הקדיש פסקאות ארוכות למעללי השר. "השופט בתוך עמו הוא יושב, ולא במגדל שן אקדמי שעוסק בניתוח עיוני-תיאורטי של טכסטים חוקתיים, תוך התעלמות מהשלכות הטכסט על חיי היום יום", כתב עמית. עוד לפני הדיון בסכנת מעורבות השר בחקירות, מנתח עמית את המושג העמום "מדיניות" וההבדל בינה לבין הנחיות אופרטיביות למפכ"ל ולמשטרה: "כאשר השר בן גביר מבקש להעביר מתפקידו את מפקד מחוז תל אביב על רקע אי שביעות רצונו מאופן פעולתה של משטרת המחוז בקשר לאירועי המחאה כנגד הממשלה – זוהי מדיניות?", הוא שואל ומשיב על סמך דוגמאות נוספות שפירט: "מאז שהתיקון לפקודה נכנס לתוקף ו"המדיניות" החלה לשלוח משושיה אל המשטרה, ניתן להצביע על מקרים שבהם השר לביטחון לאומי פעל לכאורה באופן שחורג מסמכותו".
אלא שהחשבון של עמית עם השר מתרחק מחדרי החקירות ומגיע אפילו להר הבית ולעזה. מקומות שבהם "מדיניות" השר התנגשה חזיתית עם מדיניות הממשלה – בתפילות בהר הבית ובפגיעה במשאיות הסיוע ההומניטרי. התיקון מגביר את החיכוך – בין השר לממשלה, בין השר למשטרה, בין המשטרה לאזרחים. ובן גביר לא יחמיץ אף חיכוך ואף סכנה. ועמית לא מחמיץ, ולא מתאפק מלהטיח בשר את כישלונותיו - בפתרון בעיית האלימות במגזר הערבי, בפתרון בעיית הביטחון האישי, בעלייה בנתוני הפשיעה הכללית.
עמדת השופט יוסף אלרון, המתמודד מול עמית על כהונת הנשיא הפוכה לחלוטין. אלרון מצדיק לחלוטין את הבחירה בו כמועמדם לנשיא של יזמי ההפיכה המשטרית לוין ורוטמן. לשיטתו יש מקרים שבהם אין מנוס מלבטל חוק, אבל זה ממש לא המקרה: "אנו הולכים ומתרחקים בהדרגה ממקרים שכאלו, למקרים שבהם החוק אשר מתקבל נראה בעיני עותרים כלשהם כחוק לא נכון או לא מיטבי". אלרון מתנגד לביטול חוק כצעד "מניעתי", כצעד שנועד לקדם את ה"חשש כי ייעשה שימוש פסול בסמכות". הוא מבקר את "הקשר הרופף עד מאוד שבין הטענות בעתירות, שעיקרן התנהלותו של השר בן גביר, לבין הסעד המרכזי המבוקש בהן – ביטול התיקון לחוק". בדיוק ההיפך מעמית שהתנהלותו של בן גביר משליכה עבורו לאחור על חוקתיות התיקון.
פסק הדין ניתן ברוב של חמישה (עמית, פוגלמן, גרוסקופף, וילנר, כשר) מול ארבעה (אלרון, סולברג, שטיין, כנפי-שטייניץ). התוצאה היא שמרבית סעיפי התיקון מעוררים קושי, אולם ניתן לפרשם "פרשנות מקיימת" כלומר, הכשרת החוק תחת פרשנות שמקיימת את שהוחסר ממנו – למשל, חובת המשטרה לפעול באופן ממלכתי, מקצועי ועצמאי. למעט סעיף 8ד שאותו יש לבטל בגלל פגיעתו הרעה שמאפשרת לשר לקבוע מדיניות בתחום החקירות תוך דחיקת הייעוץ המשפטי לממשלה למעמד שמיעה בלבד. לא היוועצות או הסכמה.
הרוב מזהה את הסכנות המשטריות, את הפוליטיזציה של המשטרה, את החריגה מסמכות המתמשכת של השר. המיעוט טומן את ראשו בחול, אולי כדי לא לראות את בן גביר. המיעוט רואה תקינות חוקתית ומנהלית שאם תופר, תמיד אפשר לחזור לבג"ץ. והוא מדגיש שסעיף החקירות לא מקנה לשר סמכות להתערב בחקירות פרטניות.
הכמעט תיקו מדגיש את החשיבות הדרמטית שבמינוי שלושת השופטים החסרים בבית המשפט העליון. אם יצורפו תומכי ההפיכה המשטרית, אז פסק הדין מהיום הוא האחרון שמתייצב מול ההפיכה המשטרית. עד כה פסל בג"ץ את ביטול עילת הסבירות, והיום ביטל את סמכות השר להתערב בחקירות. בשתי הפעמים, הרוב היה דחוק, על קולו של קול. המינויים הבאים לעליון יקבעו אם המבצר ימשיך להתנדנד על פי התהום או ייפול לתוכה.
