ניתוח
קלישאות וסיסמאות חלולות: התוכנית הכלכלית של לפיד לא מציבה אלטרנטיבה
התוכנית הכלכלית של יו"ר האופוזיציה עמוסה בקלישאות ונעדרת התייחסות לאתגרים האמיתיים של המשק. לפיד מציג את המלחמה כ"הוצאה חד-פעמית" ומתעלם מהעלויות הקבועות שנוספו בעקבותיה. למרות הצהרותיו, רוב הצעדים המוצעים דומים לאלה של הממשלה הנוכחית. המבחן האמיתי יהיה ביכולת היישום
הקריאה ב"תוכנית הכלכלית" של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד אינה חוויה קלה. התוכנית עמוסה בקלישאות כמו "שחיתות היא לא מדיניות" ו"הציבור היצרני הוא לא פרה שחולבים אותה עד שהיא מתה מתשישות"; באי דיוקים כמו "המשבר לא נובע מהמלחמה, אלא מניהול כושל" ו"לא היתה שום סיבה להעלאת המע"מ"; ובהגזמות כמו "אנחנו במשבר", "מעמד הביניים קורס" ו"משפחות המילאומניקים בהתמוטטות". או במילים אחרות: סגנונו המטיח והיודע-כל של לפיד ניכר בכל שורה בתוכנית שלו, ועשוי להעיק על הקורא הביקורתי.
עם זאת, לדעתי, יש להתגבר על הביטול האוטומטי, לרדת לפרטי התוכנית של לפיד ולנסות להבין מה היא מלמדת על מעמד הביניים הישראלי, על האופן שבו לפיד קורא את המפה הפוליטית ועל העתיד הכלכלי של אזרחי ישראל.
לפיד מפספס את הסיפור
התוכנית של לפיד מחולקת לשניים: החצי הראשון הוא מניפסט כלכלי-פוליטי, והחצי השני הוא פירוט של צעדים כלכליים מעשיים. בחצי הראשון מציב לפיד שתי "מטרות על" מרכזיות: האחת היא "לבטל משרדי ממשלה מיותרים ולבטל כספים קואלציוניים", והשנייה היא "להוריד מיסים למעמד הביניים". למרבה האכזבה, לפיד לא מסביר את הבעייתיות הכלכלית שבכספים הקואלציוניים. הוא מתמקד בכך שמדובר לדעתו ב"כסף שהולך לפוליטיקאים", אך מפספס את הטיעון הכלכלי העיקרי, שהוא שבכספים הקואלציוניים יש כסף נוגד צמיחה.
באופן דומה, בכל הקשור ל"הורדת מיסים", לפיד מתנסח באופן שנדמה כאילו הוא מתאמץ להצדיק את הדימוי שלו כפופוליסט. הוא קובע בהחלטיות שלא הייתה "שום סיבה כלכלית או ביטחונית" להעלות מיסים, ואפילו מקנח בסיסמה "זה כל ההבדל בין הממשלה הזו לבינינו - הם מעלים מיסים, אנחנו נוריד מיסים".
ובכן, מר לפיד, צר לי לבשר: אין כאן שום הבדל. גם סמוטריץ' וביבי הצהירו כל הדרך שהם לא יעלו מיסים, וסמוטריץ' כבר הצהיר שבתקציב הבא הוא לא יעלה עוד מיסים. אין שום בשורה חיובית בכך ששר אוצר מודיע מראש שיוריד מיסים בלי שהוא מסביר כיצד לעשות זאת מבלי להגדיל את הגירעון.
כדאי להתעכב על זה עוד. לפיד טוען באופן שיטתי במסמך שלו כי "יש לכולנו תחושה שהסיבה העיקרית למשבר היא המלחמה, אבל זה לא נכון - ישראל קיבלה סיוע מארה"ב למימון המלחמה, והוצאה חד פעמית, גדולה ודרמטית ככל שתהיה, לא מובילה מדינה חזקה עם כלכלה חזקה למשבר". לא ברור מה ההגדרה של לפיד למשבר, אבל אם הוא מתכוון לזה שהפעילות הכלכלית במשק התכווצה מאז פרוץ המלחמה, אז הסיבה העיקרית היא בהחלט המלחמה.
לפיד יכול להאשים את הממשלה בניהול כושל של המלחמה ובהתארכות מיותרת שלה, אבל מלחמה פוגעת בתוצר - דרך ירידה בהשקעות, בייצור ובצריכה הפרטית. הבעיה החמורה יותר עם דבריו של לפיד היא ההתעקשות שלו שהמשמעות של המלחמה היא "הוצאה חד-פעמית". זו התעקשות שמחלחלת גם לחלק המקצועי של המסמך - הוא אומר שיש לממן את המלחמה באמצעות הנפקת מניות של חברות ממשלתיות, מכיוון שזו הוצאה חד-פעמית.
האתגר הכלכלי הגדול של המלחמה הוא לא העלויות החד-פעמיות של המלחמה - את זה מדינת ישראל מימנה בהצלחה באמצעות גיוס חוב. הבעיה היתה, ועודנה, שעלויות המלחמה איתנו בכדי להישאר - עלויות שיקום, תוספת לתקציב הביטחון ועלויות ריבית. לזה לפיד לא מתייחס, להיפך - הוא רואה במלחמה אירוע חד-פעמי. לפיד כותב בתחילת הדברים שהכי חשוב לכלכלה זה "אמון", ולכן הוא תומך בסגירת משרדי ממשלה כצעד בונה אמון. אבל קשה מאוד להאמין למי שלא מוכן לדבר על החלק הפחות-נעים - איך בדיוק תממן את העלויות הקבועות שהגיעו אלינו בעקבות המלחמה?
ממחזר סיסמאות
כשמבחינים בכך שלפיד, בדומה לכל פוליטיקאי, בורח מלדבר על החלקים הבלתי נעימים, אז ניתן לקרוא כך את כל התוכנית שלו. בתוך מנועי הצמיחה שלו הוא מונה סיסמאות כמו "עידוד עלייה כמנוע צמיחה", "תמרוץ המוסדיים להשקעות בהייטק" וכמובן "מלחמה בהון השחור". כל אלו סיסמאות שחוקות שנשמעו כבר מפי סמוטריץ' ושרי אוצר קודמים.
וכמובן שלפיד מדבר שוב על בירוקרטיה. המלחמה בבירוקרטיה היא תחביב של כל שר אוצר ושל כל ראש ממשלה. בממשלת לפיד הקודמת הוקמה "רשות הרגולציה", ובממשלות נתניהו הקודמות הוקמו האגפים למלחמה ברגולציה. בתקופה הנוכחית – תקופת מיליי, מאסק וטראמפ – יש פופולריות רבה למונח "מלחמה בבירוקרטיה", אבל כשזה מגיע באופן סיסמאתי, בלי יכולת להגיד במפורש שהוא מדבר על קיצוצים ופיטורים רחבים במגזר הציבורי - זה נשמע כמו ניסיון להגיד את מה שיישמע טוב ולא יעצבן.
עם זאת, צריך להגיד ביושר: רוב הצעדים שנמצאים בתוכנית של לפיד הם צעדים שקשה להתווכח עליהם ומוסכמים למדי על כלכלנים, ביניהם חיזוק לימודי מדעים, הנחלת לימודי מתמטיקה ואנגלית לכולם, מניעת כספים שמעודדים אי יציאה לעבודה, ביזור סמכויות נציב שירות המדינה, שיפור היעילות בחברות הממשלתיות והפיכתן לפחות פוליטיות, קידום מהיר יותר של תשתיות תחבורה ציבורית, כתיבה מחדש של פקודת המס ובחינה מחדש של המלצות ועדת נגל.
אולם, ההצהרה על הצעדים הללו איננה מפתיעה - רוב הצעדים הללו (למעט הצעדים שקשורים במתן אמון בפקידות המקצועית, כמו שיפור היעילות בחברות הממשלתיות) נמצאים גם בנאומים של סמוטריץ' ונתניהו. כמעט ואין פער ברמת ההצהרות בין סמוטריץ'-לפיד-נתניהו-סער-ליברמן: כולם מחזיקים במדיניות ימין כלכלי מובהקת, כשהשמאל הכלכלי כמעט נעלם מהמפה הפוליטית בישראל. לכן, מה שחשוב כאן הוא היישום.
דווקא בנוגע ליישום, ללפיד יש קבלות: הממשלה שבה כיהן כראש ממשלה ברוטציה הלכה בכיוון של הצעדים המוצעים בתוכנית שלו. צריך לזכור שלפיד לא היה שם לבד, והוא גם לא היה הדמות הדומיננטית בעיצוב המדיניות הכלכלית - השחקנים הדומיננטיים היו שר האוצר ליברמן וראש הממשלה בנט. אבל גם ללפיד כראש המפלגה הגדולה בקואליציה דאז מגיע קרדיט רב על המדיניות הכלכלית האקטיבית והמקצועית שאפיינה את הממשלה ההיא.
לסיכום, התוכנית הכלכלית של לפיד איננה מעניינת מבחינה כלכלית. היא מתנהגת כמו כל תוכנית פוליטית-כלכלית - היא אומרת את מה שציבור המצביעים רוצה לשמוע, נמנעת מהחלקים הפחות-נעימים ולא נותנת שום ודאות לגבי העתיד.
