פרשנותלוין רצה נקמה, סער סיפק את האריזה, ומערכת המשפט תשלם את המחיר
פרשנות
לוין רצה נקמה, סער סיפק את האריזה, ומערכת המשפט תשלם את המחיר
"ההסכמה ההיסטורית" בין לוין לסער הושגה בלי שיתוף האופוזיציה, הציבור או נשיא העליון, כך שהיא בעיקר המשך של ההפיכה במילים מכובסות. אם הדיל המוצע יחוקק לבסוף, התוצאה המובהקת ביותר שלו היא החלשת הרשות השופטת
ברוב דרמה וחגיגיות שחררו בסוף השבוע שר המשפטים ושר החוץ את המתווה שהוגדר על ידיהם כ"הסכמה היסטורית". לא פחות. אבל הסכמה בין מי למי, בין יריב לוין לגדעון סער? פשרה בין יד ימין של נתניהו לבין יד שמאל? איזו היסטוריה זו, אם נעשתה בלי לשתף שופטים ואופוזיציה ובלי דיון ציבורי? המתווה שנוגע גם לבחירת שופטים וגם לזיקות שבין הרשות השופטת למחוקקת פורסם בלי שממלא מקום נשיא העליון יצחק עמית בכלל יקרא אותו קודם לכן. כך אולי מגשים לוין את שבועתו להחרים את עמית, אבל הגדרת המתווה כ"הסכמה" אינה יותר מעוד מהלך לניתוק של השפה העברית ממובנה האמיתי.
הדיל בין סער ללוין הוא למעשה המחיר שגובה שר המשפטים על "חרפתו" הכפולה: גם דחיקתו לעמדת מיעוט בוועדה לבחירת שופטים וגם כפייתו לציית לפסק הדין של בג"ץ ולמנות את עמית לנשיא. על החרפה הכפולה הוא גובה מחיר כפול: גם השפלה לעמית וגם גירוש לשכת עורכי הדין מהוועדה לבחירת שופטים - גירוש שלא היה בא לעולם אילו אפי נוה ולא עמית בכר היה נבחר לראש הלשכה. כך, בהפוך על הפוך, המסחרה המכוערת על גבול השוחד הפלילי של נוה בקידום שופטים תחת השרה איילת שקד לא סיפקה עילה לסילוק לשכת עורכי הדין מהוועדה. לעומת זאת, העובדה שעמית בכר מתנגד לממשלה הפכה בקלות לעילה לסילוק. ככה ייעשה למתנגדים במסגרת "ההסכמה ההיסטורית".
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו. פשרה "היסטורית" בין יד ימין שלו לבין יד שמאל
(צילום: ראובן קסטרו)
ביחס לוועדה של היום, ההרכב המוצע מבשר שני שינויים דרמטיים. ראשית, מעתה יהיה בוועדה רוב פוליטי של שישה מול שלושת השופטים; שנית, הקואליציה העלתה את כוחה לארבעה נציגים, ובהנחה שלפחות אחד משלושת השופטים הוא שמרן, מובטחים למועמדי הימין חמישה קולות. זאת אומנם שאלה מעניינת האם שופטים כנעם סולברג או דוד מינץ ייתנו קולם למועמדי לוין, כד"ר אביעד בקשי וד"ר רפי ביטון, אבל בכל מקרה ההרכב המוצע של לוין וסער מוחק לחלוטין את ההתנגדות הגורפת של ציבור עורכי הדין להפיכה המשטרית. ועל הדרך נמחק גם הרוב המקצועי בוועדה.
גם החובה של רוב מיוחד של 7 מ־9 חברי הוועדה למינוי שופט לעליון - חובה שיזם סער כשר משפטים - נמחקה בחטף. במקומה מוצע שגם שופט עליון ייבחר ברוב רגיל של חמישה, ותמיכת לפחות חבר קואליציה אחד וחבר אופוזיציה אחד. המשמעות היא שהקואליציה, שיהיו לה ארבעה קולות, תצטרך רק עוד קול אחד של האופוזיציה. פרופ' יניב רוזנאי מאוניברסיטת רייכמן סבור ש"זה יוביל לפוליטיזציה של ההליך, ובחירת השופטים תהפוך לסחר־מכר פוליטי". ואז מגיע ההמשך: למקרה שאף צד לא יקבל הסכמה מהצד השני וחלפה שנה ללא מינוי, כל צד יציג שלושה מועמדים והצד השני יבחר אחד. הנה פריצת הדרך שהשיג לוין למינויים של בקשי וביטון.
התוצאה של אלה, אומרת פרופ' סוזי נבות מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, היא "החלשה דרמטית של השיקול המקצועי ופוליטיזציה מלאה של הליך בחירת השופטים". במציאות הישראלית זה רע מאוד. במדינות מסוימות - ופעם גם ישראל היתה כזו - יריבים פוליטיים נוהגים בממלכתיות, בהעדפת האינטרס הציבורי, בהכרת חשיבות השירות הציבורי ובעיקר במינון מתון יותר של רעל ושטנה. בישראל, שעומק התהום והשסעים בה שוברים שיאים, הסכנה היא שכל צד יתבצר מאחורי המועמדים הקיצוניים ביותר, ואילו השיקול המקצועי של איכות השופט יידחק לשוליים. לדברי נבות, זה גם יפגע בעצמאות הרשות השופטת. "לא בטוח", היא טוענת, "שהיינו רוצים להישפט בפני שופט שצריך למצוא חן בעיני נציג קואליציה או אופוזיציה כדי להתקדם".
אגב, בדיל של לוין־סער אין מנגנון לבחירת נשיא לעליון, מה שמותיר על השולחן את כל האופציות. יש למשל הצעה של טלי גוטליב ושלמה קרעי שהכנסת תבחר את הנשיא; יש את השיטה שלפיה כל שופט יוכל להציג את מועמדותו, כפי שיוסף אלרון החליט להתמודד מול עמית; ויש את שיטת הסניוריטי, של מינוי השופט הוותיק ביותר לנשיא - והיא כנראה תישאר איתנו.
לפי פרופ' סוזי נבות, "התוצאה היא החלשה דרמטית של השיקול המקצועי ופוליטיזציה מלאה של הליך בחירת השופטים". במציאות הישראלית נטולת הממלכתיות, זה רע מאוד לאינטרס הציבורי ולאיכות השופטים
המתווה שפורסם כולל תיקון של חוק יסוד: החקיקה, כך שבית המשפט לא יוכל לפסול חוקי יסוד. בהינתן היעדר הגבולות והבלמים של הקואליציה הנוכחית (ואולי של כל ממשלה בעתיד), ההצעה הזו למעשה מחסנת כל תועבה שתוכתר כ"חוק יסוד", באופן שהממשלה הנוכחית כבר ניסתה לעשות. זו תוצאה מסוכנת בדמוקרטיה השברירית והקרועה שלנו. ההסתייגות במתווה היא שחוקי יסוד הפוגעים בשוויון בבחירות יוכלו להיפסל ברוב גבוה של שלושה רבעים משופטי בית המשפט. לכאורה איזון, בפועל זה קרוב מאוד לחסינות מוחלטת, כי קשה יהיה למצוא רוב כזה של שופטים.
להסכמה בין לוין לסער אין תוקף משפטי, עד שתגובש ותוגש כהצעת חוק. ואם, כפי שראוי, תהיה זו הצעת חוק ממשלתית, היא תעבור לדיון בייעוץ המשפטי ויהיו סביבה קרבות בוועדת חוקה ולבסוף גם עתירה לבג"ץ. הנחמה היחידה היא שבינתיים הפועל היוצא היחיד של המתווה הוא בחירתו המיידית של עמית לנשיא בית המשפט העליון, ואילו יתר סעיפי המתווה ייחוקקו במועד מאוחר יותר.
