"אצל חטופים שהיו לבד התופעות יהיו קשות פי מאה"
"אצל חטופים שהיו לבד התופעות יהיו קשות פי מאה"
לדברי הפסיכולוגית ענת קדר, עוצמת הפגיעות הנפשיות של החוזרים מהשבי תלויה בשאלה אם החטוף הוחזק בקבוצה או לבד. "שני מרכיבים מאוד חזקים של הפגיעות הם רגשי אשמה קשים וחרדות"
"יחסי התלות בין השבוי לשובה הם מרכיב שפחות נוטים להתייחס אליו. זה מרכיב שמקשה על השיקום". כך אומרת הפסיכולוגית החינוכית ענת קדר, הפעילה במיזם "בואו" להחזרת החטופים, בראיון לקראת חזרת הקבוצה השנייה של החטופים. "כשבוי, אתה מתרגל למצב שאיבדת את השליטה על החיים והקיום שלך תלוי בשובה, אתה צריך לפתח סוג של יחסים ומניפולציות שלא יפגעו בך יותר שינסו לטפל בך יפה יותר, שצריך להשתחרר מהן. קשה מאוד לעמוד מול רגשות הבושה מהמצב. מבן אדם מתפקד הפכת לתלוי לחלוטין בכל דבר בשובה. זו עמדה נפשית מאוד קשה ומאוד משפילה. זה מייצר סוגים של רגשות אשם, של בושה ושל הקטנת ערך עצמי".
לדבריה, "אלה שפגעו בהם פיסית או מינית, נשארות אצלם טראומות קשות מאוד. סוג של שבר נפשי שקשה מאוד לאחות בגלל התחושה שלא הצלחתי להגן על עצמי. למרות שהם נחטפו מהבתים שלהם, יש המון בושה ואשמה. יש פגיעה מהותית בערך העצמי. אצל בנות צעירות שנפגעות מינית, זה מפרק את הנפש ולוקח שנים להשתחרר. המון פעמים הן פוגעות בעצמן לאורך שנים. יש קושי מאוד גדול לייצר יחסים מתמשכים. יש הרבה שנאה עצמית, המון חשדנות ואי אמון בבני אדם. אלה חוויות מאוד מפרקות".
למה אנחנו יכולים לצפות הפעם?
"אותו דבר כמו בעסקה הראשונה אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות. עוצמת התופעות תלויה מאוד בשאלה אם החטוף היה לבד מול השובה או שהיה ביחד עם שבויים אחרים. אצל מי שהיה לבד, התופעות יהיו קשות פי מאה. עוד תופעה היא חרדות בלתי נגמרות. חטופים רבים מתארים שבלילות אחרי השחרור הם עוברים סיוטים, כאילו אף פעם לא יוצאים לגמרי מהשבי. "אנשים יחזרו שונים. אצל אנשים שמחים ועליזים, הסיכוי שיחזרו כאלה קטן מאוד. אנשים שהיו חזקים קודם אי אפשר לדעת מי נשבר ומי לא. יש אחוז די גבוה שיכול להישבר במצבים האלה". היא מציינת שיש שורדי נובה שעדיין חיים את ההתקפה מדי יום ואצל החטופים המתקפה היתה רק הפתיח".
ומבחינה פיסית?
"הרבה פעמים הם צריכים להילחם כדי לנשום, עוברים סבל שלא יתואר והרעבה קשה. אני חוששת שהתוצאה הפיסית תהיה דומה לניצולים שנמצאו במחנות ההשמדה אחרי מלחמת העולם השנייה. כל מערכות הגוף נפגעות.
המיזם שקדר משתייכת אליו עוסק בהשפעות של טראומת החטופים על החברה הישראלית מתוך הנחה ש"כל עוד החטופים נמצאים בשבי – כולנו משלמים על כך מחיר נפשי ומוסרי בלתי נתפס".
לדבריה, בפסיכולוגיה החברתית ידוע שככל שיותר אנשים צופים במעשה פשע, פחות יעשו משהו כי כל אחד יניח שמישהו אחר יעשה. "זה הופך אותנו לסוג של שותפים לפשע. עולה השאלה עם איזה ערכים אנחנו רוצים לזהות את עצמנו? עם אלה שמפקירים אנשים? עם כאלה שמוכנים מוסרית להגיד לילדים שזה בסדר להפקיר אנשים?יש פגיעה קשה בעולם הערכים שלנו כשאנחנו לא עושים כלום כדי לשנות כי אחר כך אתה צריך לתת דין וחשבון לילדים שלך מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע".
לדברי קדר, במובנים האלה הפכנו לחברה פחות טובה. במלחמת העולה השנייה היו פולנים ואוקראינים שהסגירו יהודים, בניגוד לשוודים ולדנים שהבריחו אותם. "זו היתה בחירה ערכית שעשו הדנים ובחירה ערכית שעשו הפולנים, וזה בדיוק איפה שאנחנו עומדים".
היא מספרת על הקשיים בהפצת המסר של המיזם. "ניסינו להיכנס למוסדות ונתקלנו בהרבה התנגדויות. שירותים פסיכולוגיים סירבו כי זה לא פוליטיקלי קורקט. בחינוך הממלכתי יש הרבה מאוד זהירות איך מדברים עם הילדים. אבל בחינוך הממלכתי דתי אין בעיה. מותר לדבר על הכל".
