"משפחות החטופים ביקשו, וכל מה שהן מבקשות אני עושה, כל עוד זה מועיל", אומר יוסי שקד, שישן כבר יומיים במאהל מחאת משפחות החטופים ליד הקריה בתל אביב. שקד (67), שבימים כתיקונם גר ביישוב נופית שליד טבעון, נמצא כאן ממוצאי שבת, ובשני בערב, כשאני פוגש אותו, הוא מבטיח להישאר במאהל לילה שלישי. "אני גאה להיות זה שהקים את האוהל הראשון", הוא אומר ומצביע על אוהל כחול, בולט על רקע האוהלים האפורים שמסביב. "במוצאי שבת שאלתי את המארגנים איפה מקימים את האוהלים, וכשראיתי שהדברים לא ממש ברורים התיישבתי על הדשא והקמתי את האוהל מול הקריה. מישהי שראתה אותי הקימה אוהל לידי ואז החשש נפרץ ואנשים נוספים הקימו אוהלים".
מישהו ניסה למנוע מכם להקים את האוהלים כאן?
"לא. אבל ראית שאנשים באו מוכנים, עם חשש מסוים להתעמת עם היס"מניקים".
זו לא הפעם הראשונה שמטה משפחות החטופים הקים מתחם אוהלים כדי לקדם את שחרורם, אך עושה רושם שהיוזמה הנוכחית זוכה ליותר הצלחה מקודמותיה, אחרי שבתחילת השבוע הצטרפו אל חלוצי המאהל מפגינים נוספים. עם זאת, מעטים מהם שיכנו את עצמם באוהלים פרטיים שהביאו מהבית (כפי שעשו רוב המפגינים שנטו את אוהליהם בשדרות רוטשילד במחאה החברתית ב־2011), אלא נכנסו היישר לתוך אוהלים אחידים שנקנו מאותו יצרן והוקמו מבעוד מועד. ועדיין, רובם היו ריקים ביום שני בערב.
כשאני יושב עם אורית שקד (66), פנסיונרית של רפא"ל, ושואל אותה מה מביא אותה למקום, היא נחרצת: "בתור אמא וסבתא, המחשבות שלי הן שאם ילד שלי ייחטף, המדינה תציל אותו. איך אפשר לא להציל אנשים שאתה יודע שחייהם בסכנה? עינב צנגאוקר ביקשה שנגיע, אז אנחנו פה".
אתם כבר שלושה ימים גרים ברחוב. זה לא קל גם לבני 20.
"אמרנו לכל החברים שלנו שאם הם רוצים לפגוש אותנו — אנחנו כאן. חלק כבר באו לבקר, אפילו הבת והנכדים".
את חושבת שהמחאה הזאת אפקטיבית?
"השאלה היחידה היא אם היא תסחוף עוד אנשים. זאת המטרה: שעוד אנשים יבינו שהם לא יכולים לשבת בבית ושהם חייבים רגע לעצור את החיים שלהם כדי שנוכל להמשיך לחיות פה. רוב האנשים שאני מכירה, 90% מהם, חושבים שאני צודקת. אם כולם היו פה, ותל אביב כולה היתה נחסמת, זה היה משנה".
אז למה זה לא קורה?
"כי אנשים עייפים ומיואשים. אני מסתכלת על עצמי כסבתא שחמישה מבני משפחתה יצאו לצבא. עד 7 באוקטובר עבדתי במשרה מלאה ואז הכל התערער, כך שאני מבינה שאנשים מנסים להחזיר שפיות לחיים שלהם. המשמעות של ההגעה לכאן היא עוד טלטלה עבורם".
אופק ניר: "אני בתקופת בגרויות והודעתי בבית הספר שבינתיים אני מגויס למען החטופים. אין משמעות לציונים אם מפסידים את הערכים של המדינה. בגרויות אפשר להשלים, אבל אם לא נתעורר, תיעלם לנו המדינה"
מי שלא שוקע לתהומות הייאוש הוא אופק ניר (16) מבת חפר, שהגיע לקריה ביום שני בבוקר כדי לדרבן בני נוער נוספים להתגייס למאבק להשבת החטופים. "אני בתקופת בגרויות והודעתי בבית הספר שבינתיים אני מגויס למען החטופים", הוא מצהיר. "את ההשלמות שצריך לעשות אעשה. בית הספר מעודד אותי לפעולה ומתחשב בי. החשיבות הלאומית היא מעבר לציונים. אני בתקופת בגרויות, ואני מוכן להקריב אותן לטובת השבת החטופים. לתפיסתי אין משמעות ללמידה ולציונים אם מפסידים את הערכים של המדינה. בגרויות אפשר להשלים, אבל אם לא נתעורר, תיעלם לנו המדינה. את זה אי אפשר להשלים".
אני לא רואה פה הרבה בני נוער. למה לדעתך אין מאה אלף בני נוער על הכביש כאן?
"הקמתי ארגון שנקרא 'נוער למען החטופים'. יש בו כ־50 חברים. אנחנו מגיעים יחד להפגנות מדי שבת. היום יש פה חמישה מאיתנו, ומחר יגיעו עוד עשרה. כל אחד מהם מביא חברים. כרגע זה עדיין לא תופס, אבל אני חושב שלבני נוער יש פוטנציאל מאוד גדול כי רובם משוכנעים שחייבים להחזיר את החטופים. מעבר לכך, השהייה באוהלים מאוד קורצת לבני נוער בגלל שהם רוצים להיות כמו ב־2011".
מאיה גרוס פישמן (40), הייטקיסטית וזמרת מתל אביב, אומנם לא ישנה במאהל אבל כעת היא פה עם בנה בן ה־8 שמחופש לספיידרמן. הוא נראה מרוצה מאוד כי הוא משחק בטלפון הנייד של אמו בעוד תשומת לבה נתונה למעט המפגינים שמנסים לחסום את דרך בגין, אך במעין הסכם ג'נטלמני עם המשטרה מאפשרים למכוניות לעבור לידם באיטיות.
"אני משתדלת להיות כמה שיותר פעילה. כמעט כל יום אני מנסה להגיע לכמה שעות אחרי העבודה. היה לי אחר צהריים משותף עם בני ואמרתי לו, 'תקשיב, יש משהו מיוחד שלא ראית אף פעם ולא עשית: יש אוהלים על הכביש במקום שלפעמים אנחנו הולכים להפגין בו. וזה מאוד חשוב לי להיות שם'. אז הוא אמר שבסדר, אם יהיה כיף. מבחינתי זה מאוד נוח כי הוא חווה את החוויה של אוהל בתוך הרחוב ואני כאן".
גרוס פישמן משוכנעת שזמן ליקוק הפצעים חלף ושהגיעה העת לצאת לפעולה. "אני מחפשת את הזעם. את הרגע שנפסיק לומר כמה עצוב לנו ונתחיל לכעוס, נצא לרחובות. ואני עדיין לא מבינה למה כל העם לא מתגייס, איך לא כולם פה?", היא שואלת בתסכול.
ד"ר שירלי אורן: "השתתפתי בקליטת החטופים בוולפסון בפעימה הראשונה וכשראיתי אותם טולטלתי מהיסוד. אני יודעת מה עבר עליהם, והם נצרבו לי בתודעה. מאז אני מנסה לעשות כמה שיותר"
ד"ר שירלי אורן (54), ראומטולוגית בבית החולים וולפסון, הרגישה שהיא חייבת להגיע למאהל בעקבות היכרותה האישית עם כמה מהחטופים שחזרו משבי חמאס. "השתתפתי בקליטת החטופים בוולפסון בפעימה הראשונה, וכשראיתי אותם טולטלתי מהיסוד. אני יודעת מה עבר עליהם, והם נצרבו לי חזק בתודעה. מאז אני מנסה לעשות כמה שיותר".
אז למה הציבור לא עוצר את המדינה כמו בהפיכה המשטרית?
"העם עייף ומותש. אנשים איבדו תקווה. מחאות אף פעם לא מחזיקות הרבה זמן. נוסף על כך, מנהלים נגדנו מאבק תודעתי. אחרת אי אפשר להסביר כיצד ישראלים מאפשרים למפלצות מחמאס להמשיך להחזיק בחטופים".
אחת הדמויות האופטימיות ביותר במאהל היא לי הופמן אגיב (37), אקטיביסטית ב"בונות אלטרנטיבה", שישנה כאן במוצאי שבת. "אני מאמינה בדוגמה אישית. לכן ישנתי כאן. והלילה עבר בסדר".
לא חששתם מאלימות של פעילי ימין?
"היינו מאוד מאורגנים. חלק מהחבר'ה נשארו לשמור בלילה וחילקנו בינינו משמרות. הרגשתי בטוחה, והאוהל היה סגור".
תוכלי להסביר מדוע דווקא מאהל?
"הרעיון הוא ליצור המשכיות ולצבור כוח שיהיה זמין לפעולה בכל רגע. חייבים ליצור אחיזה בשטח מסביב לכל השערים של הקריה. יש לנו אוהלים נוספים כדי שניתן יהיה לקלוט בהם אנשים נוספים, רק שיגיעו. אנחנו קוראות לכולם להצטרף. צריך להישאר כאן בזמן שבתוך הקריה מתנהלים דיונים שעוסקים בחיי בני אדם. השהות פה יוצרת תחושת שייכות והבנה שלא הגענו רגע להפגנה ומיד חזרנו הביתה וזנחנו את הנושא. צריך שהציבור ידבר ברגליים ויראה למקבלי ההחלטות שאנחנו נחושים, ושאנחנו פה 24/7. רק לחץ רציף, כשכל הקריה מוקפת באוהלים ואי אפשר יהיה לזוז, יגרום לזעזוע במדינת ישראל".
לעת עתה, נכון לאמצע השבוע, חזונה של הופמן אגיב מתקשה להמריא.
