"נפער חור גדול בעולם עכשיו כשהוא לא עוד איתנו. אבל כמו שהוא היה אומר: 'תמקדו את המבט בדונאט ולא בחור'. זה יום יפה עם שמש זהובה ושמים כחולים לכל אורך הדרך". במילים אלו הסתיימה ההודעה הרשמית על מותו של דיוויד לינץ'. הבחירה לסיים את ההודעה בתחזית מזג האוויר עשויה להיראות משונה למי שלא מכיר את הבמאי והאמן רב הפעלים. אבל למעשה זו היתה מחווה לתחזיות שהוא העלה בעצמו ליוטיוב בשנים האחרונות, שאליהן הוסיף משפטי השראה כמו "אני מרכיב משקפי שמש כי ראיתי את העתיד, והוא בהיר מאוד".
היצירות של לינץ' ידועות כמשונות וסוריאליסטיות, מלאות בסצנות שנראות כאילו הן מתרחשות בתוך חלום, שמעודדות את הצופה לשאול שאלות, בלי לספק תשובות נחרצות. ההזרה היתה דרכו ללמד את הצופים לבחון מחדש את העולם שסביבם ואת הנחות היסוד המקובעות שלהם. כך הוא חשף זוועות שמתחוללות מאחורי חיוכים צחורים של משפחות "מושלמות", והראה כמה יופי וקסם יש בחריגויות שדחקנו לשולי החברה. והוא תמיד היה אנושי. גם ביצירות הכי אפלות ומזרות אימה שלו — ואף אחד לא ידע לעורר בצופה אימה עמוקה כמו לינץ' — הוא פיזר ניצוצות של אופטימיות, אחווה וחמלה.
האלמנטים הללו היו בולטים כבר ב"ראש מחק" (1977), סרטו הראשון באורך מלא של לינץ', על אדם שמתמודד עם הפחד מהורות ומהחיים עצמם. הנרי הגיבור רואה בתינוק שלו יצור מפלצתי, תובעני, בכייני וחולני, והאימה שחש כלפיו דוחפת אותו בהדרגה למעשים איומים. מצד אחד, התינוק של הנרי אכן לא אנושי, אלא יצור שנראה כמו זרעון מגודל. מצד שני, הוא עדיין תינוק שזקוק להורה וזכאי לאהבה. הנחמה לגיבור מגיעה בדמות אשה שחיה ברדיאטור שלו ושרה לו ש"בגן עדן הכל בסדר". אפשר לפרש אותה כייצוג של הלא מודע שלו, שמבטא את הרצון שלו להיות עם מישהי שלא תיכנס להיריון או את הדחף שלו לסיים את חייו. וההצגה שלה כספק חלום, ספק סיוט, רומזת שיש לנו יכולת לבחור איך נתמודד עם מציאות קשה — היא יכולה לתת לנו לגיטימציה לעשות דברים איומים או לחלץ מאיתנו תעצומות נפש שיסייעו לנו לצאת ממנה או לפחות להתנחם בתוכה.
גם ב"איש הפיל" (1980), שגיבורו ג'ון הוא אדם מעוות גוף ופנים שמוצג כפריק בקרקס, לינץ' מראה לנו בו־זמנית את תחתיות הרוע שאליהן האנושות מסוגלת להגיע, וגם את הדרך החוצה מהן, את התקווה בדמות אנשים טובים. ג'ון ניצל מקרקס נצלני ומגיע לזוג שפורש עליו את חסותו. האנשים סביבו מתפלאים מכך שהוא בכלל מסוגל לחשיבה מורכבת ופעולות תרבותיות כמו קריאה וניהול שיחה. אחרים לועגים לו ומשפילים אותו, ועד מהרה הוא נחטף מחדש לקרקס. בעודו מנסה להימלט הוא זועק לסובביו ולצופים: "אני לא חיה! אני בן אנוש! אני אדם!".
את ימיו האחרונים מעביר ג'ון בבית חולים עם הזוג שהגן עליו. הוא צורך ויוצר אמנות עד שהוא מת בשנתו, מחקה תמונה של ילד ישן בשלווה, ורואה בעיני רוחו את אמו. לינץ' מסביר לנו שהעזרה לזולת והיכולת לבטא את עצמנו באמנות מאפשרות לנו לשמור על צלם אנוש גם בסיטואציות הקשות ביותר.
לינץ' מודע לאפקט הקומי שיש בהצגת גברים סטרייטים שאומרים אחד לשני "אני אוהב אותך", למשל. אבל הגברים האלה אף פעם לא מוגחכים, אלא להפך. אלה הדמויות שאנחנו אוהבים ומריעים להן
היצירה המפורסמת והמשפיעה ביותר של לינץ' היא הסדרה "טווין פיקס" (1990), שיצר עם מארק פרוסט, ומתמקדת בעיירה קטנה וציורית, שבה מתגלה גופתה של לורה פאלמר, מלכת כיתה זהובת שיער. חקירת הרצח חושפת את הגיהינום שמתחת לפסטורליה: בחורינו הטובים הם בעצם גברים אלימים שמכים את נשותיהם ומסרסרים בקטינות, השכנים המנומסים מחוללים זוועות, והתא המשפחתי מתגלה כסכנה הכי גדולה לילדים.
את האנושיות והחמלה מתווך לנו לינץ' באמצעות הדמויות האקסצנטריות, אלה שכאילו מתבקש ללעוג להן, מאשה שמחבקת בול עץ, דרך מזכירה כאילו־מטומטמת ועד גיבור הסדרה עצמו, סוכן ה־FBI הנעבעך דייל קופר, שהוא ההפך הגמור מהגבריות המחוספסת שזכתה תמיד להאדרה על המסך.
ההעדפה של גבריות עדינה ורגישה היא תמה חוזרת ביצירות של לינץ' (למשל ב"סיפור פשוט"). הוא מודע לאפקט הקומי שיש בהצגת גברים סטרייטים שאומרים אחד לשני "אני אוהב אותך", למשל. אבל הגברים האלה אף פעם לא מוגחכים, אלא להפך. אלה הדמויות שאנחנו אוהבים ומריעים להן. "אני סרבן ואיש לוחמה במאבק נגד אלימות", אומר לשריף המקומי סוכן ה־FBI אלברט רוזנפילד, מי שעד לאותו רגע נתפס כעירוני הציני, שמתנשא על המקומיים. "אני מתגאה ביכולת לחטוף אגרוף ואחטוף עוד אחד בשמחה כי אני בוחר לחיות את חיי בחברת גנדי ו[מרטין לותר] קינג. אני דוחה לחלוטין נקמה, אגרסיביות ופעולות נגד. היסוד של גישה כזו הוא אהבה. אני אוהב אותך, שריף טרומן".
אפילו כשקופר מגלה מי רצח את לורה הוא מסוגל להביע כלפיו חמלה ולהדריך אותו "אל האור" ברגעי חייו האחרונים. קופר רואה את האדם, לא רק את המעשים המפלצתיים שעשה — כל עוד הוא מובא לצדק, לוקח אחריות על מעשיו ומשלם עליהם את המחיר. יש בו היכולת לראות את האנושי לצד המפלצתי, להבין שהם קשורים זה בזה, לטוב ולרע.
דווקא הבחירה של לינץ' ללכת למחוזות הסוריאליסטיים מחזקת את האמונה בעולם הממשי שלנו. הוא מראה לנו שאפילו כשקורה הבלתי נתפס, הרוח האנושית מחזירה אותנו לקרקע. לינץ' מעודד אותנו להישיר מבט אל האפלה הכבדה ביותר ולא לפחד. לא משנה במה ניתקל בחיינו — כל עוד יש אנשים טובים סביבנו, תהיה לנו תקווה.
