סמוטריץ'
וויסקי ב־6 מיליארד
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר בפני ועדת הכספים בספטמבר שהוא מוכן להתערב על בקבוק וויסקי שהגירעון בסוף 2024 לא יהיה גבוה מ־6.6% תוצר. כבר בנובמבר, כשהגירעון החזוי עלה ל־7.7%, סמוטריץ' נאלץ לתקן את תנאי ההתערבות. והשבוע, כשהתברר שבסופו של דבר השנה הסתיימה בגירעון של 6.9% — שהם 6 מיליארד שקל מעל הרף המזכה בוויסקי - הוא וראש הממשלה בנימין נתניהו הוציאו הודעה מלאה במחמאות עצמיות על ההישג, ללמדנו שמצב הרוח משתנה לא בזכות הנתונים עצמם, אלא בהתאם לציפיות שמציבים להם. לפני שלושה חודשים גירעון של 6.9% היה תרחיש בלהות, ואילו כיום אלה נוצות להתהדר בהן. מי זוכר שלפני 16 חודשים, ערב המלחמה, הגירעון המתוכנן ל־2024 היה 1% בלבד.
הזיגזג ביחס לרמת הגירעון הוא סימפטום לאופן שבו מתנהלת הממשלה. הרי כל עסקת חטופים שהיתה מושגת השבוע היתה מחלצת צהלות שמחה מהציבור, אפילו שהיה אפשר להשיג עסקאות טובות יותר כבר לפני חודשים רבים. הממשלה מנמיכה לנו את הציפיות עד כדי כך, שכאשר שהתרחיש הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת אינו מתממש, אנחנו חשים אסירי תודה. אולי על ההישג השלילי הזה מגיע לה בקבוק וויסקי. // שלמה טייטלבאום
בן זאב
שיעור בחינוך פיננסי
מנכ"ל הבורסה לניירות ערך איתי בן זאב מרבה לדבר על חשיבות החינוך הפיננסי וחשיבות הבורסה כמנוע צמיחה. מה לא עשה כדי לקרב את כספי הציבור לבורסה? מאימוץ ליגת העל בכדורגל ועד קמפיינים משעשעים עם עדי אשכנזי ויניב ביטון. רק דבר אחד חשוב הבורסה תחתיו שכחה לעשות כדי למשוך משקיעים: לתת דוגמה אישית.
פעילות הבורסה מוסדרת בחוק, ותפקידה לשמור על מסחר הוגן ולספק שירותי מסחר וסליקה תקינים. תחת המעטפת הזו היה מצופה מבן זאב, ההנהלה והדירקטוריון להתנהל באופן שמרני ולהקפיד יותר מכפי שמקפידה חברה ציבורית רגילה. אלא שמאז שהבורסה הנפיקה את מניותיה למסחר בזירה שהיא עצמה מנהלת, היא גילתה שנעים להשתכשך בבריכה של הגדולים. כיף לחלק אופציות למנהלים ולדירקטורים, סבבה להתפנק ב"תוכנית שימור", שבה מקבל המנכ"ל הלוואה של מיליונים, שתהפוך בהמשך למענק.
השיא הגיע בשבוע שעבר, כשדירקטוריון הבורסה החליט להוציא מקופתה 200 מיליון שקל כדי לקנות מניות של עצמה מקרן השקעות אוסטרלית, שהיא גם בעלת המניות הגדולה של הבורסה. לשם כך אף נטלה הבורסה הלוואה של 130 מיליון שקל ומחקה כמעט שני שלישים מיתרת הרווח הפנוי לחלוקה. ומה הנימוקים? לפי הבורסה, מדובר ב"הזדמנות עסקית" ובהפחתת "הסיכונים הכרוכים במימוש אפשרי של חלק גדול מאחזקותיה של הקרן". במילים אחרות, לא רצינו שהמניות ייפלו, כי גם לנו יש אופציות שנרצה לממש ברווח. ואין לנו צורך להסביר איך מניה שכבר זינקה בשנה האחרונה ב־100% ונסחרת במכפיל 40 היא הזדמנות עסקית.
הנהלת הבורסה היתה יכולה לחפש קונה לחבילת המניות, או לפחות להביא את העסקה לאישור בעלי המניות, בטח כשהאינטרס האישי של ההנהלה והדירקטורים בוהק למרחוק. היא לא עשתה זאת, המשקיעים הגיבו בהתאם, והמניה צנחה ב־6.3%. בן זאב, שרוצה לחנך את הציבור בפיננסים, קיבל שיעור אישי. הציבור יודע לתגמל, אבל גם להעניש את מי שנוגע בקופה לשימוש לא ראוי. // גלית חמי
עסקת החטופים
רק רשעים מתנגדים
ההתנגדות לעסקת החטופים של חברי מפלגות העליונות היהודית בהנהגת איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' היא לא רק מפגן של אכזריות קרת לב. היא קודם כל מפגן אישי מרהיב של צביעות וחילול השם והיהדות. ראשית, הטענה שהם דואגים לביטחון המדינה שהעסקה כה מסכנת אותה — ובכן, מדובר בשניים שתרומתם האישית לביטחון המדינה שואפת לאפס, אם לא למטה מזה. סמוטריץ' הוחזק בעבר בכלא, ואילו בן גביר הורשע בתמיכה בארגון טרור. ובשבתם כשרים מעשיהם והצהרותיהם מהווים סכנה לישראל בכל הקשור להפרות הדין הבינלאומי ולסכנות מעצר בחו"ל שנשקפות לחיילים, מפקדים ומדינאים. מעבר לכך, בעולם היהדות הם מייצגים מיעוט קנאי שדוחף למלחמה אינסופית כדי להגשים את חזון ארץ ישראל השלמה, להרחיב את ההתנחלויות לעזה ולבנון ולכונן את בית המקדש. אין בהם קמצוץ מההכרה בערכי החמלה היהודית כמו מוסר הנביאים, פדיון שבויים והמשמעות של הצלת נפש אחת בישראל.
בן גביר וסמוטריץ' מנופפים בשמות נופלים שתמכו בהם, וגם בתומכיהם מקרב משפחות החטופים, כדי להוסיף ממד פוליטי לאידאולוגיה המשיחית שמאחורי התנגדותם. אבל בשורה התחתונה כל מי שמתנגד לשחרור החטופים, רושם את עצמו באותיות שחורות בשורה הראשונה של הרשעים שקמו לעם ישראל לדורותיו. // משה גורלי
מגפת ההשמנה
חופש בחירה לחזקים בלבד
ועדת הבריאות חשפה השבוע נתונים מדאיגים על פערי השמנה וסוכרת בין אוכלוסייה מבוססת לענייה: 41% מהנשים ו־29% מהגברים בשכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות סובלים מהשמנת יתר לעומת 15% מהנשים ו־16% מהגברים בשכבות הגבוהות. הנתונים האלו מכאיבים במיוחד לנוכח העובדה שרק לפני שבועיים שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בחר לבטל סופית את מס הסוכר על משקאות ממותקים בטענה ש"מסים אינם הדרך" ושחופש הבחירה של הציבור חשוב.
נשים בצד את העובדה שמסים הם כלי לגיטימי לעידוד בריאות הציבור, כשמדובר באלכוהול, סיגריות או רכבים מזהמים. נניח גם לעובדה שחופש הבחירה של הציבור אינו מטריד את סמוטריץ', כשמדובר למשל בנישואים אזרחיים או חד־מיניים. הנימוק של שר האוצר לביטול המס מכעיס במיוחד כי חופש הבחירה של קניות בסופר הוא פריבילגיה של משפחות אמידות. משפחות מהמעמד הנמוך לא קונות משקאות ממותקים ומזון מעובד כי הם טעימים יותר, אלא כי הם זולים יותר.
אם סמוטריץ' היה באמת רוצה להגדיל את חופש הבחירה, הוא היה מלווה את ביטול המס בצעדים כגון הרחבת הסבסוד הממשלתי למוצרים בריאים או לפחות השקת תוכנית לחינוך הציבור. אבל כמו כוס קולה, הוא מעדיף לעשות הרבה רעש עם אפס ערכים. // שקד גרין
התקווה נעלמה מהלקסיקון שלנו. אולי עכשיו היא חוזר
בישראל של השנים האחרונות תקווה היתה מילה גסה. אירוני, כמובן, כשחושבים על ההמנון שלנו, ועל ההיסטוריה שלנו. הרי אלפי שנים של רדיפות, גלויות ופוגרומים גיבשו בנו מהות שכולה כמיהה למשהו אחר בעודנו שקועים באסון הנוכחי. פיתחנו תרבות שלמה שחיה על חלום למקום אחר וקיום אחר, שדבק במחשבה שיכול להיות יותר טוב, שיש תקומה גם למי שההיסטוריה בועטת בו שוב ושוב. כך נראתה היהדות, כך נולד הפרויקט הציוני.
ואז התקווה התממשה, ואז היא התחילה להישחק. במכות בהלה קטנה (ההמתנה החרדה לששת הימים, ההפתעה ביום כיפור), בתהליכי התפוררות מתמשכים (כלכליים, חברתיים), ולבסוף באסון 7 באוקטובר. מאז היו הבלחות תקווה קטנות, בעיקר לשובם של החטופים, וגם אלה הלכו ודעכו ככל שהזמן חלף וככל שהיה ברור שכוחות חזקים מאוד, בצמרת, פועלים כדי לחסל את התקווה הזאת, מאחורי הקלעים או בפרצוף של בני משפחות החטופים. התחלנו עם "ביחד ננצח", ולא נשאר מזה כלום, לא הביחד ולא המחשבה שיש כאן איזה ניצחון אפשרי בכלל, רק עוד הותר לפרסום. תקווה נהיתה רגש כמעט פרובוקטיבי, כמו לדבר על "שלום", עוד מילה שנמחקה לגמרי מהלקסיקון הישראלי.
ואולי עכשיו היא חוזרת. עם כל הבעיות, עם כל החורים. הסיכוי לחזרתם של חלק מהחטופים פתאום מפיח חיים, מעורר מחדש את התחושה שעוד אפשר לקוות לטוב ולא רק להתכונן לרע. // דור סער־מן
