1. החיים לא דומים לסרטים
טקס האוסקר ה־97 יתקיים בלילה שבין ראשון לשני, וכמו תמיד יערבב מגמות קולנועיות וחברתיות, ימשיך מסורות מבוססות וינער כמה עבשות, ויזכיר משהו על סרטים ועל החיים. כך למשל, גם השנה, כמו בשנה שעברה, הטקס ממחיש איך הגלובליזציה של הקולנוע גוברת על האמריקניזציה שלו: מתוך עשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שניים מועמדים גם בקטגוריית הסרט הזר, "אמיליה פרז" (צרפת) ו"אני עדיין כאן" (ברזיל). גם "יופי מסוכן" הוא הפקה צרפתית. "עד שיצא עשן לבן" הוא הפקה אנגלית, ומתרחש באיטליה. "אנורה" אמריקאי אבל דובר רוסית שוטפת.
יש במרקם הגלובלי הזה ביטוי ברור להשקפת עולמם של הבוחרים, והיא לא מתקיימת בוואקום. בדיוק באותו אופן, גם הסרטים עצמם הם ייצוג של תפיסות עולם. שניים מהאהובים עליי השנה, "אמיליה פרז" ו"עד שיצא עשן לבן", עוסקים במגדר, על היבטיו השונים — זהות, ביולוגיה, שינוי. "אמיליה פרז" עוסק בקשר בין התאמה מגדרית ובין חזרה למוטב, וקרלה סופיה גסקון שמובילה אותו היא השחקנית הטרנסית הראשונה שמועמדת לאוסקר. אפשר לנתח את מסריו לכאן ולכאן, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא סרט רדיקלי שמתעקש שמגדר אינו קבוע. יש לזה משמעות גדולה במדינה שבה הנשיא הוציא צו שקובע שיש רק שני מגדרים, והמפלגה המנצחת בבחירות רצה על קמפיין של שנאה לטרנסים, כאילו הם האיום המסוכן ביותר שאיתו אמריקה צריכה להתמודד. גם "עד שיצא עשן לבן" נוגע בסוגיה, וכמו "אמיליה פרז" עוסק בשאלות של השתנות ומשמעותה. למעשה, זה בדיוק גם הנושא של "יופי מסוכן" — האם שינוי חיצוני מביא לשינוי פנימי?
וכל התהליכים האלה כמובן פוגשים גם את העולם שבחוץ, את המבט מבחוץ. "עד שיצא עשן לבן", שעוסק בבחירת אפיפיור חדש, בפוליטיקה ובסוגיות הערכיות שכרוכות בתהליך, מתמודד באופן מפורש עם השאלה אם מה שאנחנו חושבים על אדם משתנה כשמגלים עליו משהו שלא ידענו. "אמיליה פרז", לעומת זאת, נאלץ להתמודד עם השאלה הזאת מחוץ למסך. בעוד עלילת סרט אחד, שמתרחש בוותיקן, עמדה במבחן הזה, הסרט האחר הדגים איך המציאות של הוליווד נכשלה בו.
עד לפני חודש "אמיליה פרז" היה הפייבוריט של עונת האוסקרים, וגסקון היתה המועמדת המובילה לקטוף את פרס השחקנית, נוסף על היותה מודל לחיקוי, אשה מעוררת השראה שגברה על שלל מכשולים ונהפכה לכוכבת. אבל אז נחשפו ציוצים איומים — גזעניים, נוטפי שנאה — שהיא פרסמה לפני כחמש שנים. המומנטום של הסרט, הסיכוי של השחקנית, ההשראה, החיקוי — בבת אחת הכל נמחק. "אמיליה פרז" קרס בטבלאות ההימורים, קמפיין האוסקר של גסקון נגנז, ונטפליקס, שמפיצה את הסרט באמריקה, ביקשה ממנה לא להגיע יותר לטקסי הפרסים.
"אמיליה פרז" הוא סרט כביר, ומישהו עשה לו פיגוע תקשורתי מתוזמן היטב שנועד להפוך את הוליווד כולה לטרנספובית, לקהילה שבן לילה הופכת שחקנית טרנסית מגיבורה לנבלית. אף אחד לא נתן לגסקון שום סיכוי לצאת מזה (והיא ממש ניסתה). בקיצור, העולם האמיתי נהג בדיוק הפוך מהעולם ש"אמיליה פרז" חותר אליו. הסרט מבהיר שאנשים יכולים להשתנות, אפילו לחזור בתשובה: גסקון מגלמת ראש קרטל שרצח וחטף עשרות אנשים, אבל אחרי שעברה ניתוח להתאמה מגדרית היא בוראת את עצמה מחדש כפילנתרופית שעושה הכל כדי לכפר על חטאי עברה, לבטא חרטה ולבקש מחילה. מה שאפשר להאמין על מאפיונר רוצח בסרט, אי אפשר להאמין על שחקנית במציאות. כנראה מבחינת הענף צדיקים או מתוודים או סתם דמויות עגולות שמתפתחות עם הזמן יש רק בסרטים.
הפרשנים סימנו את "אנורה", ואז את "הברוטליסט" ו"אמיליה פרז", ואז "אמיליה פרז" בוטל, ואז חזרו ל"אנורה", שלא לדבר על אלה שסימנו את "5 בספטמבר" ואת "מרשעת"
4 צפייה בגלריה
"אמיליה פרז". רק לדמויות בסרטים יכול להיות תיקון, במציאות לא
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
2. אף אחד לא יודע כלום
אחרי טלטלת "אמיליה פרז" פרשני הקולנוע נותרו במבוכה גדולה מהרגיל. בכלל, זה לא זמן טוב לפרשנים. אנחנו רואים את זה במלחמה בישראל, ראינו את זה במערכת הבחירות בארצות הברית; המון אנשים יושבים באולפני טלוויזיה ובמערכות העיתונים ומנסים להגיד מה יהיה. גם אני. אבל עונת הפרסים הנוכחית לא ממש מאפשרת לעשות זאת. אחרי פסטיבל קאן, בסוף מאי, כולם אמרו בבת אחת ש"אנורה" יזכה באוסקר. בנובמבר־דצמבר המניות של "אנורה" צנחו, ופתאום אותם פרשנים התחילו לדבר על "הברוטליסט" ו"אמיליה פרז" כזוכים ודאיים. היה פרשן אחד שבמשך חודשים הימר על "5 בספטמבר" (הסרט על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בסוף אפילו לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, רק לתסריט), וכמה היו משוכנעים ש"מרשעת" הולך לזכות. כש"אמיליה פרז" נפלט "הברוטליסט" עבר להוביל, ואז פתאום חזרו ל"אנורה", שזכה ברצף פרסים (בחירת המבקרים, גילדת הבמאים, גילדת השחקנים, פרסי הקולנוע העצמאי). אלה אנשי מקצוע מיומנים שאני עוקב אחריהם שנים, ובחלק מהמקרים סומך מאוד על הניתוחים שלהם ועל הגישה שלהם למקורות בהוליווד. אבל השנה הם אבודים. זוכרים איך בשנה שעברה היה קונצנזוס ברור ש"אופנהיימר" יזכה, ואף אחד לא חשב ש"ברבי" מאיים עליו? השנה, כאמור, אף אחד לא יודע כלום. ואל תאמינו למי שאומר לכם שהוא כן יודע. לא רק בקולנוע, אגב.
3. יצירות מופת לא זוכות באוסקר
בדיוק לפני שנה כתבתי כאן, לקראת האוסקר, ש"הפרס שאמור להצדיע למיטב של הקולנוע האמריקאי נהפך השנה סופית לאחיו הקטן של פסטיבל קאן"; בטקס הקרוב (שישודר בשידור חי ב־yes) אנחנו עשויים לראות את ההוכחה הסופית לכך. "יופי מסוכן", "אמיליה פרז" ו"אנורה" קטפו פרסים בקאן, ואם "אנורה" אכן יזכה בפרס המרכזי הוא יהיה הסרט השני בתולדות האוסקרים שזוכה גם בפרס דקל הזהב וגם באוסקר (הראשון היה "פרזיטים"). בעבר הפיצול היה ברור, בין הפרס האירופי שאוהב אמנותיות לפרס האמריקאי שמעדיף קומוניקטיביות. אמרו שגלובוס הזהב מנבא את האוסקר, אף אחד לא חשב שקאן יעשה זאת. למעשה, זכייה בדקל הזהב היתה הבטחה מפורשת שהסרט לא יזכה באוסקר, שהוא איכותי מדי עבור הטקס האמריקאי. "נהג מונית", "אפוקליפסה עכשיו", "ברטון פינק", "הפסנתר", "הפסנתרן", "ספרות זולה" — כל אלה זכו בקאן, קיבלו מעמד של יצירות מופת רבות־השפעה, ולא זכו באוסקר לסרט הטוב ביותר. אם עכשיו שוב יירשם סנכרון, חמש שנים אחרי "פרזיטים", זה אומר שאנחנו עדים בפירוש לצמצום הפער בין הטעם האירופי לטעם האמריקאי.
כי זה לא באמת קשור לקאן. יש סרטים כאלה — חד־פעמיים, סרטים לדורות, סרטים שעוד ידברו עליהם שנים קדימה. אלה לא זוכים באוסקר. "לורנס איש ערב", "הסנדק", "רשימת שינדלר" ו"טיטאניק", שפעם הגדירו אותם "סרטי אוסקר קלאסיים", הם בדיעבד היוצאים מהכלל. וכשמגיע סרט חד־פעמי — "אפוקליפסה עכשיו", "טאר" או "זה ייגמר בדם" — נראה שהאוסקר קטן עליהם. הם לא זקוקים לפרס כדי להיכנס לדברי הימים של הקולנוע.
וזו הסיבה ש"הברוטליסט" לא יזכה השנה בפרס הסרט הטוב ביותר. הוא יכול לזכות על הבימוי, הצילום, התפאורה, הפסקול, אבל לא בפרס המרכזי. הוא גדול מדי, הוא טוב מדי, הוא חשוב מדי, הוא יגרום לדורות של צופים צעירים לרצות להיות במאים ואמנים. זה 30 שנה שהאוסקרים לא יודעים להתמודד עם סרטים בסדר הגודל הזה. אם בסוף הוא כן יזכה, אז א. הידד, הסרט הטוב זכה! וב. חזרו לסעיף הקודם.
4. הכל פוליטיקה. ותזמון
כיוון שאף אחד לא יודע כלום, אני אעריך שלסרט הפלסטיני "אין ארץ אחרת" יש רק סיכוי מסוים לזכות; רבים מהמרים עליו, אבל אני חושב שהוא פוליטי מדי עבור מצביעי האוסקר, בדיוק כפי שקרה עם "חמש מצלמות שבורות" שתיעד את המאבק של תושבי בילעין והתמודד באוסקר 2013. "אין ארץ אחרת" הוא יצירה תיעודית מרשימה, אקטיביסטית, חרוצה, אישית ואפקטיבית, שמלווה את המאבק האזרחי הישראלי־פלסטיני נגד הריסת יישובי מסאפר יטא, וכדאי מאוד לצפות בה (אפשר, בתרגום לעברית ובאופן חוקי וחופשי, באתר שיחה מקומית).
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין לפני שנה, זכה שם ומאז לא מפסיק לקטוף פרסים. הוא נוגע ללב הקהל במאבק האנושי כל כך שהוא מתאר. כי אי אפשר לראות דחפורים שהורסים בתים ולראות נשים זועקות מכאב בלי שנתקומם; זו אנושיות בסיסית — בקונפליקט בין הדחפור לאדם, תמיד נהיה בצד של האדם. אבל אני לא יכול שלא לתהות אם הסרט היה זוכה באותה תהודה גם בלי המלחמה בעזה. יותר מזה: אני לא יכול שלא לתהות אם חלק ממצביעי האוסקר בעצם חושבים שהסרט מתרחש בעזה ומציג את פעילות צה"ל במלחמה הנוכחית. כך או כך, החיבוק לסרט הזה מאפשר לאנשי התעשייה לסמן שיש להם מצפון, וכרגע המצפון הזה הוא אנטי־ישראלי.
מנגד, ב"5 בספטמבר" וטבח הספורטאים שבו הטיימינג פגע. פתאום כבר לא לכולם נוח לסמן שטרור ג'יהאדיסטי זה דבר רע, לא כל שכן לחבק סרט שבו הישראלים הם הקורבנות. זו תחושת בטן בלבד, אבל נראה לי שאם בלי 7 באוקטובר והמלחמה הסרט הזה היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, ו"אין ארץ אחרת" היה עושה חיל רק בפסטיבלים דוקומנטריים.
4 צפייה בגלריה
"מרשעת". מי שאוהב קולנוע ולא אוהב מיוזיקלס — לא באמת אוהב קולנוע
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט/Giles Keyte)
5. It's time to play the music
"מרשעת", "אמיליה פרז", "אלמוני לחלוטין" — אם שרים בסרט, הוא יהיה מועמד לפרסים. לפני יותר מחצי מאה המיוזיקלס כבשו את האוסקר; זה התחיל עוד ב־1952 עם "אמריקאי בפריז" והמשיך בעשור הבא עם "סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה", "צלילי המוזיקה" ו"אוליבר". ואז שנות השישים נגמרו, הקולנוע השתנה, ובאה דממה. רק "שיקגו" זכה, ב־2003. אז סרטים מוזיקליים כבר לא זוכים, אבל הם תמיד יהיו מועמדים. למה? כי זהו קולנוע אמיתי — טהור, כמעט אבסטרקטי, כזה שהוא יותר צורה מתוכן, יותר מלודיה ממילים. או אם לנסח את זה בבוטות: מי שאוהב קולנוע ולא אוהב מיוזיקלס — לא באמת אוהב קולנוע.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
6. מוסד הנישואים לא מת
בשנה שעברה האוסקר על "אופנהיימר" הלך לכריסטופר נולאן ושותפתו להפקה, אמה תומאס, אשתו. בני הזוג ז'וסטין טרייה וארתור הררי לקחו את הפרס על התסריט של "אנטומיה של נפילה", וגרטה גרוויג ונואה באומבך היו מועמדים על התסריט של "ברבי". השנה זה נמשך: בריידי קורבט ומונה פאסטבולד מועמדים על התסריט של "הברוטליסט", שון בייקר וסמנתה קוואן מועמדים על "אנורה" שהפיקו יחד. בתעשייה שמאז הקמתה התבוססה ביחסים בעייתיים בין גברים לנשים, טוב לראות שפע של סרטים שנולדו משותפות יצירתית שוויונית. בשנה הנוכחית, לא רק סרטים על טרנסים או על מאבקים ליברליים או מאבקים על זכויות בכלל מקבלים משמעות חדשה; לפעמים פשוט משמח לראות סרטים שממחישים את כוחה של זוגיות פורה.
