איך נראות המשמרות שלך?
"48/24 — יממה בתחנה ויומיים בבית".
ואיך את ישנה בתחנה?
"אני משתדלת ללכת לישון ב־23:00, אבל אנחנו כל הזמן בהיכון. יש מנוחת צהריים ב־16:00-14:00 אבל בדרך כלל לא מצליחים באמת לנוח כי אין הפסקה בפעילות המבצעית. ישנים שם בחדרים של ארבעה, אבל אני הלוחמת היחידה אז יש לי חדר משלי, 'הסוויטה'".
ואיך מעירים אתכם כשיש אירוע?
"פעמון אלקטרוני חזק וכריזה על סוג ודרגת האירוע. יש לנו 60 שניות לנעול נעליים, לרוץ לכבאית להתמגן ולצאת מהתחנה, לכן אנחנו ישנים כבר חצי לבושים".
השינה בתחנה שונה מהשינה בבית?
"במשמרת הגוף שלי בכוננות גם בשינה, כל רעש קטן מעיר אותי. קרה לי ששמעתי את הפעמון בחלום, רצתי לכבאית וגיליתי שאני לבד, שאין אירוע".
קשה לחזור לישון אחרי אירוע?
"חד־משמעית. הגוף מלא אדרנלין. הרבה פעמים יושבים יחד ומפרקים את האירוע, או קונים גלידה בדרך חזרה, צוחקים ומורידים את המתח לפני שחוזרים לישון".
ב־7 באוקטובר היית במשמרת?
"הייתי אמורה להיות בבית, אבל מפקד התחנה ביקש שאגיע ב־6:30 לחפ"ק של הכיבוי במסיבת הנובה כדי להחליף את הצוות שעבד שם בלילה. כשיצאתי מהתחנה בנתיבות התחילו הטילים, והמפקד החזיר אותנו. התבצרנו בתחנה ושמענו ירי מסיבי לכיווננו. ביקשתי לצאת, כי אמא שלי ובת הזוג שלי היו לבד ודאגתי להן. כשעמדתי לצאת ראיתי קולגה, יבגני, שיצא גם הוא הביתה לכיוון אשקלון. ביקשתי לנסוע אחריו ברכב שלי, שלא אהיה לבד אם יהיה מטח. בהכוונה אלוהית המפקד בדיוק יצא וביקש ממני שוב לחזור, כי הוחלט לעבור למתכונת חירום, משמרות 24/24. אחרי שעה גילינו שיבגני (גלסקי) נרצח מירי מחבלים בנסיעה הביתה, קצת לפני צומת שדרות".
ניצלת ונשארת בתחנה, לעבוד?
"כן. לא היה לנו נשק והתחנה לא מוגנת, אז עברנו לממ"ד במפעל קרוב, ומשם יצאנו לאירועים תחת אש — מכבים שרפות ומחלצים אנשים והרוגים. זה היה היום הקשה בחיי. באותו הלילה ניסיתי לישון על מזרן בממ"ד אבל בקושי הצלחתי, כל הזמן חששתי שיגיעו אלינו מחבלים".
איך נראתה השינה שלך בהמשך?
"היה ירי ללא הפסקה על אשקלון אז אמא שלי ואני עברנו לישון אצל אחי ואשתו, וביקשתי מבת זוגי לחזור להוריה ברעננה. מצבי הנפשי היה לא טוב. שבועיים לא עבדתי, ואפילו חשבתי לעזוב את הכיבוי. המחשבות על כמות הפעמים שניצלתי מהמוות באותו היום השביתו אותי לגמרי. ובמשך חצי שנה סבלתי מנדודי שינה. הייתי מתעוררת כל חצי שעה בפאניקה, מסיוטים על מחבלים שבאים להרוג אותי או על קולות ירי. בלילות הייתי לבד עם המחשבות שצפו ועלו, ורק כשהייתי רואה אור יום הרגשתי הקלה. עברתי לישון בשעות היום, כי הרגשתי יותר בטוחה כשיש אנשים ערים סביבי שמאפשרים לי לשחרר את ההיכון שהייתי בו כל הזמן".
מה איפשר לך לחזור לעבוד?
"נעזרתי בפסיכולוג של מערך הכיבוי, חגי סידס, שמטפל במה שקשור לטראומות שחווים במסגרת העבודה. דיברתי איתו המון. גם הלוחמים שעבדו איתי לא ויתרו לי ועודדו אותי לחזור לעבודה. בהתחלה קיבלתי כדורים להרגעה ולשינה, אבל היום אני פחות זקוקה להם".
ואיך נראית השינה בעבודה מאז?
"שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה עברתי לעבוד בתחנת־בת במגן, ממש בין רעים לבארי. הייתי שם חצי שנה והיה לי קשה מאוד להירדם שם כי כל הזמן חשבתי על מה שאירע שם ב־7 באוקטובר. בכל רעש מחוץ לתחנה חשבתי שזה מחבלים. באותו הזמן הוצאתי רישיון לאקדח ואני ישנה איתו כשאני במשמרת".
איך את נרדמת?
"זה עדיין פרויקט. אני עושה שעה אינטנסיבית של קרוספיט לפני השינה כדי להתיש את עצמי, ואז מתקלחת, אוכלת משהו קטן ונשפכת במיטה. אני חייבת לראות איזו סדרת טלוויזיה במיטה עד שאני נרדמת, לרוב סביב 1:00. הטלוויזיה נשארת דלוקה, והפרקים ממשיכים לרוץ. בתחנה אין טלוויזיה בחדר אז אני רואה סרטונים בטלפון או משחקת 'Clash of Clans' עד שהעיניים שלי נעצמות. ואני עדיין חולמת על השבת ההיא, בכל תקופה יש סיטואציה אחרת שחוזרת אליי בחלומות ומעירה אותי. לפני כמה חודשים, למשל, זה היה חלום על החברה הכי טובה שלי ועוד חברה ממש טובה שנרצחו בדרכן הביתה מהנובה. חששתי שהסיוטים ירתיעו את הסובבים אותי, אבל שלי, בת הזוג שלי, למדה להכיל הכל, היא מרגיעה אותי, בלעדיה היה לי הרבה יותר קשה להתמודד".
ובתחנה?
"אני בן אדם שלא חושף את החולשות שלו, אבל בתחנה אנחנו כמו אחים, יודעים הכל זה על זה, ואני מרגישה נוח לפרוק ולדבר".
מה הסיפור עם המצעים של סמי הכבאי?
"שלי קנתה לי אותם לפני חצי שנה. בכל פעם היא מחדשת לי את המצעים בתחנה".
מה יש לך ליד המיטה?
"בושם Explorer של Mont Blanc, מפתחות, מחברת עבודה, סיגריה אלקטרונית, לדרמן שתמיד אצלי בכיס, וזלין לשפתיים, טלפון ומטען".
jonbloomphoto@gmail.com
