"העולם עובר קיטוב הולך וגובר בעשור האחרון עם עלייתם של כוחות קיצוניים שמעצבים מחדש את המפה הפוליטית. הרדיקליזציה הזאת נובעת מפגיעה בתחושת הכבוד של קבוצות שונות, ואפילו אובדנה", אומר פרופ' אריה קרוגלנסקי, פסיכולוג חברתי באוניברסיטת מרילנד ומהבולטים בעולם בתחום. "מהתחזקות הטרור במזרח התיכון ועד עליית הפופוליזם במערב — אי אפשר להבין תהליכים גלובליים בלי סוגיית הכבוד", מדגיש קרוגלנסקי, ממייסדי המכון הלאומי לחקר הטרור (START), שחוקר כבר יותר מ־30 שנה מה גורם לאנשים לאמץ אידאולוגיות קיצוניות וכיצד אפשר להשפיע עליהם למתן עמדות ולנטוש דרכי אלימות.
למה דווקא כבוד?
"כבוד הוא המוטיבציה החברתית החזקה ביותר. פסיכולוגים דיברו על כך במונחים שונים, למשל הצורך להשתייך, אבל כבוד הוא לא סתם צורך בהשתייכות — זה הצורך להיות מקובל. ברגע שילד נולד, הוא דורש תשומת לב: הוא צריך שייקחו אותו בחשבון, הוא רוצה להתבלט ולהיות מיוחד, מקנא בילדים אחרים שמקבלים יותר תשומת לב ומנסה להשתלט על דברים שמביאים לו כבוד, כמו צעצועים. הדפוס הזה נמשך עד המוות — האדם גם רוצה למות בכבוד, ולא להיות מושפל עד נשימתו האחרונה".
איך כבוד משפיע ברמה החברתית?
"קח לדוגמה את פוליטיקת הזהויות. הבסיס שלה הוא שהזהות היא המקור לכבוד. רכיבים בזהות שלי חשובים רק אם הם מביאים כבוד. לכן לרכיבים בזהות כמו מידת נעליים, צבע שיער או צבע עיניים אין שום חשיבות כי אין להם השפעה על כבודי. לעומת זאת אם אני אדם שחור, אשה או הומו — לזהות הזאת יש השלכות רצויות על הכבוד שלי. חברה שמזלזלת בזהות שלי היא חברה גזענית, שוביניסטית או הומופובית, וזה משפיע עליי. לכן אנשים נלחמים על הזהויות האלה, כמו בתנועת Black Lives Matter, בתנועה הפמיניסטית, במהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית, המהפכה הרוסית. כולן הונהגו בידי שכבות באוכלוסייה שזהותן היתה מושפלת ורצו להשיב את כבודן באמצעות הקמת תנועה חברתית".
אבל המאבקים הללו אינם רק על כבוד. כששוטרים הורגים שחורים חפים מפשע בגלל גזענות, כשנמנע מטרנסים טיפול רפואי או כשנשים מופלות במקום העבודה — כל אלה הם בראש ובראשונה מאבקים על זכות קיום ושוויון זכויות.
"כל תופעה חברתית נעוצה בנפש האדם, ובבסיסה עומדת השאיפה לכבוד. אנשים שחיים בתת־שוויון רוצים לא רק לשפר את חייהם, אלא גם שיכירו בהם כבעלי ערך שווה לאחרים".
איך הפגיעה בכבוד מיתרגמת לרדיקליזציה?
"מבחינה פסיכולוגית, הרדיקליזציה, ההקצנה, היא תוצאה של חוסר איזון בין הצרכים האנושיים הבסיסיים — פיזיים, ביולוגיים, חברתיים. כשאלה נמצאים באיזון, הם מרסנים זה את זה, ובני האדם מתנהגים באופן מתון שלא חורג מהנורמות. אבל ברגע שצורך מסוים הופך לדומיננטי, הריסון נחלש או נעלם, וההתנהגות האנושית נעשית קיצונית.
"לא תמיד מדובר בתכונה שלילית. כשמדען או אמן משליכים את יהבם על משימה, הם יכולים לוותר על צרכים ביולוגיים או חברתיים. ובפוליטיקה גם מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג היו רדיקליים, אבל הקיצוניות שלהם באה לידי ביטוי בדרכים בונות והומניות".
מתי רדיקליות נעשית בעייתית?
"כשאנשים מרגישים מאוד מושפלים מתעורר בהם הצורך להשיב את הכבוד בדרכים תוקפניות. התוקפנות היא אינסטינקט שהתפתח בתהליך אבולוציוני כדי להשתלט על דברים וכך להשיג כבוד. וככל שההשפלה כואבת יותר, כך האלימות גוברת — הרצון לתקוף, לנקום ולהשפיל את המשפיל — ואת זה קשה למגר באמצעים בלתי אלימים, כי המחשבות השולטות הן 'לנצח אותם בכל מחיר' ו'צריך למחוק את האויב מעל פני האדמה'".
אז כבוד הוא בסיס הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים?
"הציונות היתה מסע להשבת הכבוד היהודי. סוף סוף, אנחנו המושפלים, שסבלנו מפוגרומים, שהיינו חלשים והובלנו כצאן לטבח, קמנו לתחייה. הלאומנות הישראלית איפשרה לנו להקים מדינה ולהתקיים בכבוד כעם בין האומות. הבעיה היא שהפלסטינים בעלי הלאומנות הערבית גם סבלו מחוסר כבוד תחת השלטון האנגלי, ולפניו העותמני. גם כאן היתה שאיפה לכבוד ולקיום במסגרת מדינה עצמאית. הכל התנקז לאותו שטח קטן, ולכן המלחמה הזאת מתמדת, והחיכוך הנוראי הולך ומתגבר. המשמעות הפסיכולוגית של המלחמה היא שהכבוד יושג באמצעות מדינה פלסטינית או ישראלית בשטח הזה. כלומר הכבוד שלהם יבוא על חשבון הכבוד שלנו, או ההפך".
"הציונות היתה מסע להשבת הכבוד היהודי - אלה שסבלו מפוגרומים קמו לתחייה. הבעיה היא שגם הפלסטינים סבלו מחוסר כבוד. המשמעות היא שהכבוד יושג באמצעות מדינה פלסטינית או ישראלית באותו שטח. הכבוד שלהם על חשבון הכבוד שלנו, או ההפך"
4 צפייה בגלריה
טקס השבת החטופים אליה כהן, עומר שם טוב ועומר ונקרט בנוסייראת, עזה. בשבת. "הטקסים משרתים את תפיסת חמאס שלפיה הדרך לנצח את ישראל היא השפלת כבודה"
(צילום: AFP)
הקצנה אינה בלתי הפיכה
קרוגלנסקי נולד בשנת 1939 בלודז', פולין, שרד את השואה כילד בגטו ועלה עם משפחתו ב־1950 לישראל. הוא גדל בתל אביב ושירת כטכנאי בחיל האוויר. לאחר מכן הוא השלים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו ודוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). במשך 15 שנה לימד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עד שב־1984 שב לארצות הברית.
כיום הוא עומד בראש המעבדה החוקרת את המוטיבציה האנושית ואת השפעותיה על החשיבה, הרגשות וההתנהגות באוניברסיטת מרילנד. הוא פרסם חמישה ספרים (שניים מתוכם עם כותבים נוספים), וזכה בשורה של פרסים, שהאחרון שבהם הוענק לו לפני חודש — פרס על תרומה מדעית יוצאת דופן של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA).
בתחילת החודש התארח קרוגלנסקי בכנס של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שעסק בפסיכולוגיה של הקיטוב, והרצה על הדינמיקה הפסיכולוגית של קיצוניות. השנה רואים אור שלושה ספרים שהיה מעורב בכתיבתם, שעוסקים בחיפוש משמעות ובהקצנה: "המדריך הבינלאומי למשמעות ותחושת חשיבות בחיי האדם" ("The Routledge International Handbook of Human Significance and Mattering"), שאותו ערך, פורסם בינואר; "הפסיכולוגיה של הקיצוניות", שאותו כתב עם סופיה מוסקלנקו, יראה אור בסוף החודש; ו"מסע החיפוש אחר משמעות" ("The Quest for Significance"), שאותו כתב עם דן רביב, יתפרסם באפריל.
אתה טוען שהרדיקליזציה עלתה בשנים האחרונות. למה בעצם? מה השתנה?
"אנחנו חיים בעידן הרשתות החברתיות. הן יצרו מנגנונים שבהם אנשים מתחרים על רדיקליות, כי מי שמביע עמדה קיצונית יותר זוכה ליותר תשומת לב, הכרה וכבוד מקבוצת הייחוס שלו. כך נוצרת ספירלת הקצנה, שבה כל משתתף חש צורך להקצין עוד יותר כדי לשמור על מעמדו או לבדל את עצמו מאחרים.
"הרשתות לא רק מאפשרות לרעיונות רדיקליים להתפשט במהירות, אלא גם מתגמלות את מי שמשמיע עמדות קיצוניות יותר ויותר. הן גם מגבשות קבוצות סביב נושאים מסוימים, ויוצרות תיבות תהודה סגורות, שבתוכן הרטוריקה הקיצונית הופכת למדד ולמעמד".
אבל זה לא רק המדיה החברתית. הרי הרדיקליזציה קורית גם במקומות שבהם אין רשתות חברתיות, והיא החלה במקומות מסוימים במערב עוד לפני שהן השתלטו על העולם.
"בעשורים האחרונים התחוללו כמה משברים ענקיים: המשבר הכלכלי של 2008 ומגפת הקורונה, לצד מהפכות הגלובליזציה וההייטק, שגרמו למיליונים לאבד את עבודותיהם בלי יכולת להסתגל לשוק העבודה החדש ולהיקלט בו. זה גרם למיליוני אנשים לחוש מושפלים, שאין להם כבוד ושלחייהם אין משמעות או חשיבות.
"כך למשל, מחקרים בארצות הברית בדקו את תפיסת ההשתייכות למעמד הביניים. בשנות השבעים רוב האמריקאים, אפילו בני מעמד הפועלים, הזדהו עם מעמד הביניים. משמעות הביטוי היתה אז 'להיות אדם מן השורה', כזה שמבקר בכנסייה, ושולח את הילדים לקולג'. אך כבר מראשית שנות האלפיים, וביתר שאת אחרי 2010, שיעור האמריקאים שהזדהו כמעמד הביניים צנח דרמטית, כי רבים הרגישו שהם לא מסוגלים עוד לקיים את משפחותיהם בכבוד או להבטיח חינוך ראוי לילדיהם.
"תחושת ההשפלה הזו פותחת פתח רחב לתנועות פופוליסטיות. אנחנו רואים זאת ברחבי העולם — באיטליה, בצרפת, בהונגריה, בהודו. התנועות הפופוליסטיות האשימו את האליטות באחריות למצב ובמקביל הסיטו אש נגד גורמים חיצוניים, כגון פליטים ומהגרים, בטענה שהם משתלטים על המדינות. הזיהוי של אליטות וקבוצות מיעוטים בתור 'האויב' העניק משמעות מחודשת ותחושת כוח להמונים המושפלים. חשיבה דיכוטומית של שחור ולבן, לצד התחזקות הרגש הלאומי כתחליף למשמעות אישית, מסבירות היטב את המצב הפסיכולוגי השולט כיום".
החדשות הטובות הן שרדיקליזציה אינה מצב בלתי הפיך. ב־2009 עמד קרוגלנסקי בראש צוות חוקרים באוניברסיטת מרילנד שערך מחקר במימון המרכז לביטחון פנים של ארצות הברית כדי לסייע לממשל בטיפול בעצירים מוסלמים תומכי רעיון הג'יהאד העולמי. במסגרת המחקר פגשו החוקרים טרוריסטים בבתי כלא בפיליפינים ובסינגפור וניסו להבין כיצד אפשר לרכך את תפיסת עולמם.
"ברגע שאתה מאפשר בבתי סוהר התארגנות ותקשורת בין קבוצות, יכולה לקרות רדיקליזציה, ממש כמו ברשתות החברתיות", מסביר קרוגלנסקי. כך למשל, מחנה בוקה (Bucca), שהיה בית המעצר האמריקאי הגדול ביותר בעיראק, הצמיח מנהיגי דאעש — כי זו היתה חממה של טרוריסטים, שבה שלטה הרטוריקה המוסלמית הקיצונית, ואף אחד לא ניסה למתן אותה.
כדוגמה למקרה הפוך הוא מציג את ארגון הנמרים הטמיליים, שלחם נגד ממשלת סרי לנקה בשנים 1976־2009. הארגון שאף למדינה עצמאית לעם הטמילי, אך הובס בשדה הקרב לאחר שאלפי אנשים נהרגו. "כשהאופציה הצבאית נעלמה, הרדיקליזציה נעצרה. המדינה השקיעה בחינוך של העצירים, שלמדו מקצועות כמו אנגלית וסינהלית (שפת הרוב בסרי לנקה), וכך הם יכלו בהמשך להשתלב בחברה. אותם לוחמים עזים עברו תהליך מוצלח מאוד של דה־רדיקליזציה ונהפכו לאזרחים מן השורה.
"דרך שנייה להשיג דה־רדיקליזציה היא לנתק אנשים מהקבוצות. במחקר ראינו מקרה של 40 ניאו־נאצים בגרמניה, שהפכו למתונים דווקא לאחר ששהו בבית סוהר, כי הם היו מנותקים מהקבוצות שלהם. הם פגשו אנשים מן השורה, ובהם מהגרים טורקים, ויצרו איתם חברויות. זה איפשר להם להתרחק מהמילייה הקיצוני ולהתחבר למיינסטרים".
"כדי להפוך את פתרון הטרור של חמאס ללא אטרקטיבי בעיני הפלסטינים חייבים לסלק את הארגון מעזה. רק אז תהיה אפשרות לדה־רדיקליזציה בעזרת ויתורים רציניים מצד ישראל, כגון פינוי התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית בגבולות סבירים"
4 צפייה בגלריה
בית המעצר האמריקאי בוקה בעיראק, 2009. הפך לחממת טרוריסטים שהצמיחה מנהיגי דאעש, כי הרטוריקה המוסלמית הקיצונית שלטה בו, בלי שאף אחד ניסה למתן אותה
(צילום: AP)
"יש כעת הזדמנות לחולל שינוי"
איך אפשר להביא לדה־רדיקליזציה בין ישראל לפלסטינים?
"רק אחרי שיהיה ניצחון מוחלט על החמאס יהיה מקום לוויתורים, משום שכרגע הם מרגישים שהם השפילו אותנו ב־7 באוקטובר, ובאמת זו היתה השפלה מוחלטת של המדינה, הצבא, שירותי הביטחון והמוסד. לא היינו מסוגלים להגן על נשים וילדים, ואחרי 16 חודשים של מלחמה חמאס עדיין נשאר עם כוחו. זה נתן להם חיזוק מאוד משמעותי להמשיך בדרך הזאת".
אבל ניסיון העבר מלמד שרעיון אי אפשר למחוק. גם אם תסולק ההנהגה, תמיד יקומו פעילים חדשים.
"כשאני אומר 'להביס את חמאס' אני בראש ובראשונה מתכוון שצריך להפוך את הרעיון של מלחמה בישראל ללא אטרקטיבי. אי אפשר לסלק רעיון מהתודעה, אבל כן אפשר להפוך אותו ללא אטרקטיבי. לדוגמה, בימים הראשונים שדאעש פלש לסוריה, הצטרפו אליו בכל חודש כאלף מתנדבים. לאחר שהובס, כמות המתנדבים פחתה לכ־30 בחודש. זאת אומרת, הרעיון נותר קיים, אבל הפך לא אטרקטיבי.
"גם במצרים, רק אחרי שארגון הטרור אל־ג'מאעה אל־אסלאמיה הובס לחלוטין — מאגרי הנשק שלהם הושמדו וכל מנהיגיהם נכלאו — רק אז, הם 'גילו' שהקוראן למעשה מתנגד לאלימות. קודם לכן הם כלל לא ראו זאת.
"את רעיון התוקפנות בנוסח חמאס אפשר להפוך ללא אטרקטיבי אם הארגון יובס לחלוטין, כלומר יסולק מעזה כפי שערפאת סולק מלבנון. רק כשזה יקרה, תהיה אפשרות לדה־רדיקליזציה באופן יותר קונסטרוקטיבי ופשרני. הדבר יחייב ויתורים רציניים מצד ישראל, כגון פינוי התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית בגבולות סבירים, אבל אז תהיה לפחות אפשרות. כרגע חמאס נמצא במצב תעמולתי טוב, ואנחנו לא הצלחנו במשימה הזאת".
מופעי האימים בכל החזרת החטופים תורמים להסלמה הזאת.
"בהחלט. גם כאן המפתח הוא הכבוד. כשמחזירים את החטופים, שנראים מעונים, חלשים ואומללים, כל המדינה בוכה על כך. זאת השפלה עצומה, ומבחינת הפלסטינים זה מעודד אותם להמשיך בטרור. אתה רואה שמטקס לטקס ההתלהבות גוברת ועמה גוברים מטקס לטקס מעשי האלימות, וכל זה משודר בטלוויזיה. זה משרת את המסר שהדרך הנכונה לנצח במאבק היא השפלת הכבוד שלנו".
הטיעון הזה משרת את הימין הקיצוני בישראל. מבחינתם עסקת החטופים היא הודאה בהפסד שתעודד עוד חטיפות בעתיד, ולכן הם מתנגדים לה וחושבים שצריך להקריב את החטופים כדי שהדברים לא יקצינו.
"זו דילמה מוסרית קשה מאוד. כבני אדם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לנסות הכל כדי לשחרר את החטופים. עם זאת, הדבר הזה משרת אותם בגלל הרגישות שלנו לחיי אדם. אין כאן פתרון חד־משמעי, אנחנו לא יכולים לוותר על החטופים ולנסות לחסל את החמאס. זה נוגד את התדמית המוסרית שיש לנו על עצמנו, וזו אכן מכשלה".
4 צפייה בגלריה
מתפרעים מטפסים על הבית הלבן, וושינגטון, ארצות הברית, 2021. "הקיצוניות נותנת בהירות קוגניטיבית: יש אנחנו והם, ואנחנו צריכים להתגבר עליהם בכל מחיר"
(צילום: AP)
4 צפייה בגלריה
חברי הנמרים הטמיליים במחוז אמפלה, סרי לנקה, 1989. "המדינה השקיעה בחינוך העצירים, והם נהפכו לאזרחים מן השורה"
(צילום: AP)
אם כבר הזכרנו את הימין הקיצוני כאן, אתה חושב שההתחזקות שלו בשנים האחרונות נובעת מרצון של קבוצות כמו מזרחים, דתיים־לאומיים וחרדים לנקום בממסד הישראלי שהשפיל אותן בעבר?
"הכאב, התסכול וחוסר הכבוד של שכבות מסוימות באוכלוסייה מזינים פוליטיקאים שמעוניינים להתחזק על חשבונן, וזה מאוד ציני. הם מנצלים אנשים שחשים השפלה כואבת ומובילים אותם למקום רדיקלי וחסר עכבות, וזה מסוכן".
איך מתקנים את זה?
"זה אתגר מאוד גדול. שיקום כבוד של שכבות שלמות באוכלוסייה מצריך הירתמות של החברה כולה למשימה כדי לשלב אותן בממסד באופן נראה לעין. ובשביל זה צריך רצון פוליטי, שמאוד חסר כרגע. זה תהליך לא פשוט שלוקח הרבה זמן. אבל כשהשכבות האלה ירגישו שמטפלים בהן, נותנים להן מקום ליד השולחן ומתייחסים ברצינות לערכים שלהן, תרד המוטיבציה שלהן להשיג כבוד באמצעות דחיקת הפלסטינים".
ומה לגבי המשיחיים הגזענים? מאיר כהנא היה בעבר מוקצה מחמת מיאוס בישראל, וכיום איתמר בן גביר הוא קונצנזוס. כיצד אתה מסביר את הפיכתם למיינסטרים?
"זאת שאלה פסיכולוגית מעניינת. לא רק בישראל הרדיקליות פושה בכל. תראה את הממשל החדש בארצות הברית, את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFD), מפלגה ניאו־נאצית לכל דבר, שהפכה השבוע למפלגה השנייה בגודלה בבונדסטאג. גם באוסטריה, בצרפת ובאיטליה יש משיכה גדולה לקיצוניות.
"בקיצוניות יש שני אספקטים פסיכולוגיים מעניינים: היא נותנת בהירות קוגניטיבית — אנחנו והם; אין כאן שום בעיה, אנחנו צריכים להתגבר עליהם ולעשות כל שניתן כדי להביס אותם. אין כאן שום עמימות ולא ניואנסים. זו מהותה של קיצוניות. יש מטרה מסוימת ומתעלמים מכל השאר.
"דבר נוסף שהקיצוניות נותנת הוא דרך ישרה וברורה מאוד לכבוד. בניגוד למצב של ריבוי אפשרויות ודילמות שמשתק אותך, ברדיקליות אתה יודע בדיוק מה לעשות. אתה מקבל דרך ותרשים ברור לפעולה שתיתן לך כבוד ותעשה אותך גיבור חזק: לנצח את חמאס, להרוג את כולם. פשוט. כל הדברים האלה מזינים את הפופוליזם ואת התיאוריות הדיכוטומיות. אנחנו רואים את זה בארץ אבל גם בכל העולם".
אם הקיצוניות שולטת כיום בעזה ובישראל, יש בכלל סיכוי לדו־קיום?
"כרגע קיימות אצלנו ואצל הפלסטינים שתי נטיות פסיכולוגיות סותרות: מצד אחד השאיפה לנקם ולמחיצה מוחלטת של הצד השני, ומצד שני עייפות מההרג, ההרס וההשפלה, שהיו ועודן נחלתנו ונחלתם מהבחירה להשיג כבוד באמצעות כוח. יש כאן הזדמנות לנצל את העייפות ותחושת חוסר התוחלת כדי לתעל את השאיפות למשמעות וכבוד לכדי משא ומתן לשלום ולדו־קיום. אך תהליך כזה חייב לחול במקביל אצלנו ואצלם, כי גורל שתי האומות קשור בקשר בל ינותק. אחרת, קיצוניות בצד אחד תזין את הקיצוניות שבצד שכנגד, ושוב ניקלע בסחרור לאבדון".
