הזוכה בעונה השביעית של ריאליטי הבישול "משחקי השף", שהסתיימה השבוע, הוא שחר תמיר, ישראלי שעזב לאיביזה וחזר במלחמה. אבל את פרק הגמר כבש דווקא טומאס יול, שף בריטי שעבר לגור בישראל בעקבות אהובתו הצברית, והגיע למקום השני. אחרי עונה שלמה של ראיונות באנגלית, שבה הפליג בסיפורים על אהבתו לישראלים בכלל ולמטבח המקומי בפרט, יול הכריז שמהיום יש לקרוא לו "טומאס יהודה". העובדה שאינו יהודי אינה רלוונטית — הוא נברא מחדש כישראלי.
יול אינו לבד. בעונה ה־11 של "מאסטר שף" שהסתיימה ביוני, זכתה נטלי מזרחי אמרל, שפית הודית שעברה לגור כאן לאחר שנישאה לישראלי. ובתחרות המוזיקלית "הכוכב הבא לאירוויזיון" שמשודרת בימים אלה, אחת המתמודדות המובילות היא ואלרי חמאתי הערבייה־ישראלית, מי שרק לפני שלוש שנים התמודדה באותה תחרות בדיוק וקטפה את המקום השני וכעת חזרה כדי להגשים את החלום שלה לייצג את ישראל באירוויזיון. המשותף לכולם הוא שהם מגדירים את עצמם ישראלים, אך אינם יהודים.
ההצלחה של מתמודדים לא־יהודים או לא־צברים בתוכניות ישראליות אינה חסרת תקדים: מפיראס חורי שזכה ב"פרויקט Y" עוד ב־2003, דרך רוז פוסטאנס שזכתה ב־2013 ב"אקס פקטור" ועד נוף עתאמנה אסמאעיל ומסימיליאנו די־מטאו שזכו בעונות קודמות של "מאסטר שף". אבל הזכיות האלה היו נקודתיות, היוצא מן הכלל שאינו מעיד עליו. הרוב המכריע של הזוכים היה ונותר צברים. והנה פתאום לא־יהודים הפכו לטרנד. ולא במקרה זה קורה דווקא במלחמה, בתקופה הכי שונאת זרים בתולדות המדינה.
בזמן שישראל מבודדת חברתית, תוכניות הריאליטי רוצות להזכיר לישראלים שיש להם שפע תכונות חיוביות ויכולת לגרום לעולם להתאהב בהם. על זה מדברים בריאיונות המתמודדים הלא־יהודים
"הכוכב הבא" היתה הריאליטי הראשון שהעז לחזור לשדר לאחר 7 באוקטובר, ובקשת 12 חטפו על הראש על הפנייה המוקדמת מדי לאסקפיזם. הדרך של "הכוכב הבא" להתמודד עם זה — כמו שאר התוכניות שעלו אחריה — היתה להפנות זרקור לסיפורים אישיים כואבים מהמלחמה, ולהציע למתמודדים גאולה באמצעות הבמה: ממילואימניקים שבאו לאודישנים משדה הקרב ועד קרובים או חברים של קורבנות המלחמה.
התפקיד של תוכניות הריאליטי בחלקה הראשון של המלחמה היה להראות את הפנים היפות של הישראלים, את הלב הרגיש של מי שנלחמים על חייהם. אבל ככל שהמלחמה התרחבה, הקשב של הישראלים נדד מעצב על הקורבנות לכעס על דעת הקהל העולמית, שנוטה במובהק לצד הפלסטיני. ובאקלים הזה של בידוד חברתי ממשפחת העמים, לתוכניות הריאליטי צץ תפקיד חדש: להזכיר לישראלים שיש בהם עוד מעבר למלחמה ולמצב, שיש להם שפע של תכונות חיוביות ובעיקר יש להם יכולת לגרום לעולם להתאהב בהם.
יול סיפר ב"משחקי השף" כי בישל בכל העולם, התוודע למטבחים רבים ושונים, אבל התאהב בישראליות, גם דרך בת זוגו וגם דרך העבודה שלו במסעדה הלונדונית של אסף גרניט. כבר באודישן שלו הוא הסביר באנגלית במבטא בריטי כי "כשאתה נוחת בישראל, אתה מרגיש משהו. אי אפשר להסביר את זה. זה אחד מהמקומות שבהם כולם דואגים אחד לשני, אפילו אנשים שלא ממש מכירים אחד את השני".
מזרחי אמרל סיפרה באודישן שלה ל"מאסטר שף" איך סבתו של בעלה אימצה אותה לחיקה, ובלי לדעת מילה באנגלית לימדה אותה את רזי הבישול המשפחתי. בריאיון למאקו היא סיפרה שהיא "מרגישה ישראלית בלי להיות ישראלית... הרבה אנשים אומרים לי: 'זה לא הבית שלך, למה את רוצה לגור כאן? את יכולה לגור בכל מקום אחר'. אני עונה: 'לא', אני בוחרת את המקום הזה... פיתחתי תחושת נוסטלגיה לישראל, כמו שמרגישים למקום שגדלים בו, זה מוזר. יצרתי קשר עם האנשים כאן, האנשים עושים את המקום".
ואם יול ומזרחי אמרל מסייעים לדימוי של הישראלים בעיני עצמם, הרי שלחמאתי יש תפקיד כפול: הצלחתה אמורה לשדר גם לעצמנו וגם לעולם שאנחנו לא גזענים בכלל, ולא שונאי ערבים בפרט. המחלוקת על עצם ההשתתפות של ישראל באירוויזיון והצנזורה שהוטלה על שילוב תכנים אקטואליים בשיר "הוריקן" הבהירו שזוכי "הכוכב הבא" הם לא סתם כוכבי פופ, אלא שגרירי הסברה לאומית מדרגה ראשונה. ואם בעונה הקודמת העדפנו זמרת שנראית ומשדרת חו"ל, עם אנגלית במבטא מושלם, שתשיר על הכאב של הישראלים (היהודים), הרי שעכשיו עלינו להעלות הילוך ולהוכיח שלמרות המלחמה אנחנו בעצם שוחרי שלום ודו־קיום. הנה תראו, אנחנו מוכנים לשלוח זמרת ערבייה לייצג אותנו באירוויזיון.
חמאתי ציינה בריאיון האודישן כי הגזענות והאלימות אינן מייצגות את עם ישראל, אלא רק את "המיעוט הרועש. הרוב הוא שקט והדעות שלו הן שפויות והגיוניות... כשאני ברשתות אני מרגישה שחרב העולם, שכולם גזענים והכל נורא, הכל חשוך. ואז אני עולה לבמה... והקהל פשוט צורח [מאהבה]... אני מבינה שהאמת הרבה יותר פשוטה וטובה".
כמי שמודעת לציפיות ממנה, חמאתי גם מקפידה לבצע בעיקר שירים בעברית שצבועים בזיכרון ואבל, לאחר שבעונה הקודמת היא התבלטה כמבצעת של פופ באנגלית. ואם זה לא מספיק, הרי שבשבוע שעבר היא ביצעה את "הוריקן" של עדן גולן עם דניאל וייס בשלב הדואטים של התוכנית ואפילו החזירה לו את מילותיו המקוריות שצונזרו: "ואני מבטיחה שלעולם לא עוד, אני עדיין רטובה מהגשם של אוקטובר".
יש חשיבות גדולה בהצגה אוהדת של לא־יהודים על המסכים שלנו, בעיקר בזמנים כאלה. והיא חיונית למי שרוצים להגביר את הפתיחות, הסובלנות וקבלת האחר בעם. הבעיה היא שהתפקיד של מתמודדים כמו חמאתי, יול ואמרל מזרחי הוא כפוי טובה. כלא־יהודים הם סובלים מאפליה ממסדית ומגזענות ברחוב וברשת, אבל כדי לקבל מקום של כבוד בפריים טיים הטלוויזיוני הם צריכים להגיד שכל אלו הם רעשי רקע, שבתכלס רוב הישראלים ממש עלא־כיפאק, ושאפילו הממשלה הגזענית שבחרנו אינה באמת מייצגת אותנו. במילים אחרות, אנחנו מוכנים לקבל את האחר רק אם האחר מוכן לקבל אותנו כמו שאנחנו, גם כשאנחנו יורקים לו בפרצוף.
