הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 האלבום החדש של נונו "מה חוץ מזה" הוא יצירת מופת. הוא הביא אותי לדמעות יותר מפעם אחת, והקשבתי לו השבוע לפחות 20 פעם. מבחינתי, הוא מושלם. הוא אופרת פופ בועטת, שמספרת את החיים שלנו כאן, דרך עיניים של צעירה ישראלית, שבמובנים רבים מבינה את העולם הזה, את הרגע הזה בזמן, טוב יותר ממני ומכל אחד אחר. וכן, אני מתאר לעצמי שזה לא מה שציפיתם לקרוא כאן. אבל פורים, תזרמו איתי.
האלבום הוא כמו תרופה מרה מצופה סוכר. שכבה עבה של איפור על החיים האלה. אלבום פופ בקצב מסחרר. 14 שירים, 33 דקות. מה צריך יותר בעת הזו מקצב שיגרום לגוף שלנו לזוז ולנפש להשתחרר קצת. אז זהו, שממש דקות אחדות לתוך השיר הראשון - "פופסטאר" - ציפוי הסוכר נמס, נונו מסירה את האיפור, מתחילה לבעוט, ומזכירה לנו איפה אנחנו חיים, לאיזו מציאות הסתגלנו ולמה לעזאזל הסתגלנו אליה. זו בדיוק קריאת ההשכמה שהייתי צריך השבוע. זו קריאת השכמה שכל המדינה צריכה.
לכאורה, ״פופסטאר״ הוא שיר על מישהי שפרצה והצליחה, ועכשיו מתקשה להסתגל להצלחה. האלבום הראשון של נונו יצא באמצע 2022. הוא הצליח בענק, והפך אותה מיד לכוכבת. הופעות במועדונים הגדולים, אירוח בפודקאסטים הנחשבים ותחנות הרדיו, חוזה פרסום ועשרות אלפי עוקבים. הצלחה גדולה כל כך בגיל צעיר - היא היתה אז בת 23 וקצת - יכולה להיות מבלבלת מאוד, ומתישה. בוודאי כשזה מחייב אותך להיכנס לאיזה תלם שלא רצית להיכנס אליו. כי מרגע שנהייתה פופסטאר, התואר יישאר שלה ״רק בתנאי שתכי בברזל כל עוד הוא חם… רק בתנאי שיהיה לך להיט לפחות כל שנה… רק בתנאי שתייצרי תוכן גם אם הוא ללא תוכן״.
ואם נדמה לכם שזה הסיפור של נונו בלבד, אתם מפספסים דור שלם. פתחו את הרשתות. הן מוצפות ביוצרי תוכן שיוצרים תוכן ללא תוכן. 99% מהם מנסים נואשות לגעת בתהילה. לקטוף אותה. להפוך למשפיענים. לאסוף עשרות ומאות אלפי עוקבים. לקבל מוצרים בחינם. חוזי פרסום עם יצרנית מזון או יבואנית מוצרי חשמל. הם רוצים לפרוץ ולהצליח. בינתיים הם מייצרים תוכן. חלק מהם ימכרו לכם קורסים. של איפור. של השקעות. של רכישת דירה בתל אביב עם אפס הון עצמי. לא המצאתי את זה, זו דוגמה אמיתית. אחרים קוראים להחרים את שטראוס. או תלמה. או מי שזו לא תהיה. בואו נכין מילקי בעצמנו. בואו נבנה בית מבוץ. בואו נביא את המכה בקריפטו. בואו נעודד את משפחות החטופים. גם הן הפכו לסטוריז, לרילז, למבצעי מימון המונים בהדסטארט.
המטרה היא תשומת לב, המטבע הוא הלייק, התחרות בלתי אפשרית. יצא לכם פעם לראות ילד או בן נוער גולל את הפיד שלו בטלפון עם הבוהן? שמתם לב מה משך הצפייה הממוצע שלו או שלה בסרטון? התשובה היא קצת יותר משנייה. הם מקדישים קצת יותר משנייה לסרטון, עד שהם נתקעים על משהו שמעניין אותם. ואז זה יכול להימשך 10 או 15 או 30 שניות, ואז הם שוב יעברו הלאה. זה העולם שהם צורכים, זה העולם שבתוכו הם מנסים לבלוט.
2 אבל כל זה הוא רק הקדמה לטלטלה שעומדת לבוא בסוף השיר השלישי. הסצנה היא כזו: שתי צעירות נפגשות במסיבה אחרי שלא התראו הרבה זמן. הביטים דופקים חזק ברקע. אולי הן מחזיקות דרינקים ביד. קשה לראות, קשה לשמוע. הן מחליפות ביניהן משפטים ומילים שלא אומרים כלום.
"מה קורה, מלא זמן
מה הולך?
סבבה מה שלומך?
מגניב
מגניב. מגניב זה טוב.
מה חוץ מזה?
אני בטוב, כאילו, את יודעת
מה איתך"
נסו שנייה להיכנס איתי להלך הרוח הזה. אני בטוח שפגשתם בו מיליון פעמים בשנה וחצי האחרונות. זה לא בהכרח היה במסיבה רועשת. אולי פגשתם מישהו בפינת הרחוב מתחת לעבודה שלכם כשהייתם בדרך לקנות משהו לאכול. אולי נפגשתם עם אמא לילד מהגן בגינה השכונתית. אולי חבר מהמילואים. אולי סתם פגשתם מכר בתור במרפאה.
היי, מה הולך, סבבה, מה נשמע, מה שלומך, אחלה, מה חוץ מזה? המשפט האחד הזה - "מה חוץ מזה" - נתן לאלבום החדש של נונו את שמו. והמשפט הזה, שלוש מילים קצרות, נתקע איתי השבוע. מה חוץ מזה? זה משפט שאחריו מגיעה שתיקה ארוכה.שתיקה של התלבטות איך לענות והפנמה שוואלה, המצב די חרא. שתיקה של "די אני כבר לא יכול עם הצורך המתמיד הזה להבחין בין האישי ללאומי, שחררו אותי מזה". כל התשובות נכונות. מה חוץ מזה?
נונו כותבת: "מדמיינת עולם מישורי, אין פסגות... וגם אין תהומות". מילא אותי עצב עמוק לחשוב שהשאיפה של הדור הזה היא נורמליות. הוא ויתר על פסגות, כדי שלא יהיו תהומות
מה חוץ מזה באמת? כשהטור יתפרסם זה יהיה יומה ה־524 של המלחמה. לקח לי רגע לחשב את המספר, כי הוא כבר לא מופיע בכותרת של מרבית אתרי החדשות. 524 ימים. בעודי כותב את המילים האלה עוד לא ברור אם אנחנו חוזרים ללחימה עצימה, או שנמצאה הדרך להשיב את החטופים שעדיין בשבי, או שאנחנו לא פה ולא שם, במצב ביניים שאין לי מילים מתאימות לתאר אותו. סוג של שגרה עבור כולם, גיהינום מוחלט עבור מי שקרוביו ואהוביו עדיין שם.
3 אני מספיק ירושלמי כדי לזכור שבפורים הקודם, עוד היה עניין סביב קיום העדלאידע בעיר. זו היתה העדלאידע הראשונה בירושלים אחרי 42 שנה, ועלתה התלבטות – האם ראוי לשמוח עד כדי כך בזמן שעדיין ישנם 130 חטופים בשבי בעזה? חלק ממשפחות החטופים התנגדו ומחו. ראש העירייה משה ליאון לא נשאר אדיש. הוא היה נחוש לקיים את העדלאידע, אבל רצה לעשות את זה כמו שצריך. הוא נפגש עם נציגי המשפחות, ויחד הם יצרו אירוע שמצד אחד הזכיר את החטופים, ומצד שני קידם את הניסיון לחזור לשגרה. חלק מהמשפחות התנגדו גם אחרי הסיכום הזה, ובצד התהלוכה היתה מחאה קטנה.
והנה, חלפה שנה, ושוב פורים. 59 חטופים עדיין נמצאים בשבי, והעדלאידע חוזרת. גם השנה יובילו אותה משפחות חטופים, אבל במובן מסוים, השנה כבר עברנו הלאה. אין מחאות נגד קיום האירוע. התהלוכה עצמה בסימן אחדות. מיצג "הקו הצהוב" לתפילה לשחרור החטופים הוא חלק מהתהלוכה. הילדים יפגשו אחרי הקו הצהוב גם אריה מכונף ושואג שנעמד על רגליו האחוריות, סמלה של העיר, וגם את נסי המפלצת מלוך נס שבאה לבקר, וגם "סחרחרת ילדים על חיות קסומות מהגלויות של אנגלמאייר" ש"מסמלת את התקווה להחזרת החטופים לביתם" (כך באתר עיריית ירושלים). אחר כך יוכלו לנסוע לשוק, לאכול משהו טעים, אולי לקפוץ למוזיאון המדע.
4 בשבועות האחרונים, במסגרת סדרת כתבות שאני מצלם לכאן חדשות, יוצא לי לפגוש הרבה מאוד משפחות ישראליות. משפחות מעמד ביניים קלאסי. אנשים טובים שעובדים הרבה, רואים את הילדים ואחד את השני מעט, משרתים במילואים, משלמים מלא מלא מסים, ולא מבינים למה הם עושים הכל נכון אבל החיים עדיין כל כך קשים. השיחות איתם קשות. מצד אחד חלומות, מצד שני מציאות. אבל מעבר לזה, מעיני כולם ניבט איזה ייאוש, איזו השלמה. ככה זה המדינה הזו. יש מלחמה. מלחמה זה חרא. מלחמה זה יקר. כן, השיתו עלינו מלא מסים. כן אנחנו יודעים שהממשלה הזו עושקת אותנו ודואגת רק לעצמה ולמגזרים שלה בזמן שאנחנו נאנקים. כן, אנחנו יודעים שזה לא הוגן. מקסימום נכין איזה סרטון לטיקטוק. אולי הוא יתפוצץ ויהיה ויראלי. אולי נעשה לייק לסטורי של מישהו. בזה זה ייגמר. הערב מגיע, אנשים עייפים מאוד, ויש להם עוד מלא כביסה לעשות לפני שיגיע מחר. מה חוץ מזה?
המציאות הזו מחלחלת גם לעולם של נונו, צעירה בת 25 בלי ילדים, ולשירים שלה. רבים מהשירים באלבום מבטאים שאיפה, כמעט תחינה, לנורמליות. לעולם בלי אזעקות. בלי דרמות. בלי שיאים. לא לרע, וגם לא לטוב. "מדמיינת עולם מישורי / אין לאן לטפס כי פשוט לא צריך / אין פסגות מושלגות להסתכל על הנוף / וגם אין תהומות חשוכים", היא כותבת. הקשבתי למילים האלה שוב ושוב וממרום גילי נמלאתי עצב עמוק. עצב עמוק של הזדהות, ועצב עמוק על כך שהשאיפה של הדור הזה (היא לא הרבה יותר גדולה מבני הבכור) היא לנורמליות. שהיא מוכנה לוותר על הפסגות, רק כדי שלא יהיו תהומות חשוכים. עצב עמוק על כך שזו המציאות שאנחנו, בני הדור שמעליה, ובני הדור שמעליו, יצרנו עבורה.
1 צפייה בגלריה
מחאת משפחות חטופים בעדלאידע בירושלים, 2024. אני רוצה שבפורים הבא נחגוג עדלאידע רגילה, בלי שהזוועה והאימה יהפכו לפסקול הרקע של חיינו
(צילום: עמית שאבי)
5 יש לא מעט שיאים באלבום הזה. למשל, המנון מחאה ששמו "כפיים לגזורים" שאומר את זה כמו שזה: "חרא / אין ברירה כולנו באותה סירת חרא" - או שיר רך ומפרק ששמו "כואב לך", שבו אשה מנסה להגיע אל גבר סגור, כואב, הלום. זה שיר שמוציא ממני דמעות פעם אחר פעם. שיר שלא היה נכתב לפני 7 באוקטובר. מלחמת יום כיפור של הדור הזה הגיעה גם לעולם הפופ.
אבל השיר שנשארתי איתו יותר מכל הוא זה שנועל את האלבום. קוראים לו "מחדש". מיד אחרי שנונו מדמיינת עולם רגוע, נורמלי, מישורי, היא מתעוררת מהחלום הזה ומבינה שנגמר היום, ומחר יתחיל עוד אחד. ואז היא, וכולנו, נצטרך להתחיל מחדש.
"עוד פעם הכל מחדש
מחדש הכל
מהתחלה.
עוד פעם לבחור לעלות למגרש
אני כן יכולה
(נראה לי) כן יכולה"
חשבו על 524 הימים שעברנו מתחילת המלחמה. חשבו על הפצועים. על הלומי הקרב. על ניצולי הטבח. על המשפחות השכולות. על משפחות החטופים. על אלו ששבו מהשבי. על מי שקברו משפחות שלמות. חשבו על אנשי ונשות הטיפול. חשבו על המנהיגים המקומיים. על אנשים שעזבו הכל ורצו לסייע ומאז שוברים את הראש איך בונים את המדינה מחדש. הם קמים בכל יום, בוחרים לעלות שוב למגרש, ומתחילים מהתחלה. חשבו על אלי שרעבי, שחזר מהשבי, גילה שכל משפחתו נרצחה בידי המחבלים, ובכל זאת התייצב מול המצלמות של "עובדה", ונסע עד לצד השני של האוקיינוס כדי להיאבק להשבת מי שנותרו מאחור. מהישראלים המופלאים האלה בנויה המדינה הזו.
אם הם כן יכולים, גם אנחנו יכולים. האלבום החדש של נונו נתן סטירה מצלצלת לתנומה הקיומית ששקעתי בה בחודשים האחרונים. די. צריך להתעורר מזה. אני לא רוצה שילדיי ידמיינו בערגה עולם מישורי. אני רוצה שהם ידמיינו עתיד נפלא. עתיד שבו הם יוכלו להגיע לגבהים של אושר. עתיד שבו הם יידעו שיהיה מי שיעזור לחצות גם את החשוכים שבתהומות. אני רוצה את ישראל שנחטפה לנו ואבדה. אני רוצה שבפורים הבא נחגוג עדלאידע רגילה, בלי מייצגים צהובים ובלי מתנפחים של אנגלמאייר. בלי שננרמל את הלא נורמלי ובלי שנהפוך את האימה והזוועה לפסקול רקע של חיינו. אין ברירה. צריך להשיב את כל החטופים שנותרו. לקבור את החללים ולהתאבל עליהם. ואז לסיים את המלחמה הארורה, להחליף את הממשלה הזו, ולהתחיל מחדש, מההתחלה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
