השבעת טראמפ
הניצחון המוחלט
ינואר 2017: ברחובות וושינגטון יש הרבה יותר אנשים שיצאו להפגין נגד דונלד טראמפ מאנשים שבאו לראות אותו מושבע לנשיאות. אוכלוסיות שלמות בארצות הברית היו מזועזעות אז, חרדות ממה שיביא איתו הנשיא, נשבעות להתנגד למי שמעולם לא הסתיר את חלומו להיות הדיקטטור הגדול.
ינואר 2021: אם הייתם שואלים אלף אמריקאים אקראיים, רגע אחרי ההסתערות על הקפיטול ב־6 בינואר, איפה דונלד טראמפ יהיה בינואר 2025, רובם היו עונים "בכלא". כנראה אף אחד לא היה אומר "בבית הלבן".
ינואר 2025: טראמפ אפילו לא היה צריך לשקר לגבי גודל הקהל בהשבעה. הוא העביר אותה לתוך בניין הקונגרס, אל המקום שאותו תומכיו ניסו לשרוף לפני ארבע שנים. בחוץ כמעט שלא היו מפגינים, במחאות שלא ממש סוקרו.
ארצות הברית נכשלה בהענשת האיש שניסה לשרוף את הדמוקרטיה שלה, ועכשיו הוא חוזר להשלים את המשימה. הפעם הוא גם מגובה במיליארדרים ששולטים ברשתות החברתיות, בתקשורת "ליברלית" מסורסת, במפלגה דמוקרטית חלשה מאוד ובציבור נרחב שמעולם לא קרא ספר היסטוריה. כאילו אמריקה כולה נכנעה בפניו. ככה באמת נראה ניצחון מוחלט. // ציפי שמילוביץ, ניו יורק
ימי חופש לחיילים
נלחמים על העיקרון - על הגב הלא נכון
ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה השבוע בימי החופשה של החיילים. לכל אחד מגיעים 18 בשנה, אבל מאז פרוץ המלחמה רבים לא יכלו לנצל אותם. צה"ל מאפשר להעביר משנה לשנה רק חמישה ימי חופש, ובשל המלחמה הסכים שהחיילים יצברו עוד ארבעה, אבל המשמעות היא עדיין אובדן של תשעה ימי חופשה שמגיעים לחיילים. יותר ממגיעים, חייבים לתת להם אותם, ודאי לחיילים הקרביים.
וצה"ל מסתבך עם זה. "אנחנו לא רוצים ליצור קשר בין ימי חופשה לשכר", הסבירה נציגת הצבא בדיון בכנסת, רמ"ח פרט ושכר באכ"א. כלומר — אנחנו לא רוצים לשלם להם על ימי החופשה האבודים, כמו במקומות עבודה אזרחיים (כשעובד עוזב מקום עבודה הוא יכול לקבל כסף על ימי החופשה שלא ניצל). צה"ל מקפיד לא להתייחס לחיילים כאל עובדים, והם אינם נהנים מזכויות העובדים הבסיסיות ביותר. זה מובן, צבא אינו מקום עבודה, שירות חובה מצדיק כללים אחרים, והצרכים הביטחוניים של ישראל מחייבים הגבלות שונות. ובכל זאת, לפעמים אפשר למצוא פתרון בלי לוותר על העיקרון. לחיילים שבילו את השנה האחרונה בעזה ובלבנון מגיע את מינימום המאמץ הזה. שוויון בנטל אין, גיוס חובה אמיתי אין, אופק אמיתי להקלת העומס אין (המלחמה נמשכת, הממשלה מאריכה את השירות הסדיר ומגדילה את מספר ימי המילואים). מה הבעיה לאפשר להם לצבור עוד תשעה ימים מסכנים, או למצוא דרך לפצות אותם על הימים האלה בכסף? // שקד גרין
ארבל רוצה לשלם
מגיע להם כסף
שר הפנים משה ארבל מש"ס הודיע השבוע שיקדם הצעת חוק שתבטיח תשלום לחברי מועצות בעיריות ורשויות מקומיות על השתתפות בישיבות. המניע הפוליטי ברור: ש"ס היא מפלגה חזקה מאוד בשלטון המקומי (יו"ר ש"ס אריה דרעי טען בשבוע שעבר שהיא השנייה בגודלה שם מבחינת מספר הנציגים). אבל המשמעות גדולה יותר מהאינטרס הצר, וארבל מוביל כאן את מה שעשוי להיות אחד המהלכים החשובים שלו כשר פנים. חברי מועצה, שהם נציגי הציבור ברשויות המקומיות, נדרשים לשבת שעות רבות בכל שבוע בישיבות אינסופיות, והם עושים זאת בהתנדבות. זה מקשה מאוד על אנשים מוכשרים עם קריירה ומשפחה לפעול בזירה הזאת, ולקדם את טובת הקהילה שבה הם חיים. לעסקנים שמתפרנסים מעסקנותם הרבה יותר קל להשתלב שם, מה שמבטיח רמיסה של האינטרסים הציבוריים. גמול ראוי לחברי מועצות יכול להעלות את רמתם, לשפר את פעילותם, ולחזק את שכבת השלטון המקומי, שהוכיחה בשנים האחרונות שברבים מהמקרים היא מתפקדת טוב יותר מהשלטון המרכזי. כן, לפעמים צריך לשלם בשביל פוליטיקה יותר טובה. // שחר אילן
הקריפטו
שום כלל אינו חל
בימים שלפני השבעתו לנשיאות, דונלד טראמפ היה עסוק למדי בעולמות הקריפטו. מצד אחד הוא הבטיח הקלות לענף, מהצד האחר הוא השיק שני מטבעות Meme — בדיחות רשת שהופכות איכשהו לכסף, כי יש מספיק פראיירים — ובתוך פחות משבוע הרוויח מהם 20 מיליארד דולר. ניגוד עניינים זה חתיכת אנדרסטייטמנט. בישראל כנראה התקנאו, כי השבוע הוכרז על הקמת "ועדה ציבורית לגיבוש חזון ואסטרטגיה לאומית לתעשיית הקריפטו, הבלוקצ'יין והווב 3", בראשות מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר אריק פינטו. נשמע טוב, מכובד, ציבורי, עם מנכ"ל בנק — וכולם יסכימו שדרושה רגולציה בתחום. אלא שאז התברר שמי שהכריז על הוועדה הוא איגוד חברות הקריפטו, גוף שהאינטרס היחיד שלו הוא לדאוג לשחקנים בתחום, וכעת הוא רוצה גם להתוות את הרגולציה שתחול עליהם ותשפיע על הציבור כולו. מאיגוד ישראלי קיקיוני עד האדם החזק בעולם, מתברר שכאשר מדובר בקריפטו — ניגוד עניינים הוא נקודת המוצא. // גולן פרידנפלד
כשחוזרים לנשום לרגע, נזכרים בקשר בין נשימה לנשמה
"ייקח לנו רגע לנשום", אמרה מירב לשם גונן שעות אחדות אחרי שזכתה לחבק סוף סוף את בתה רומי אחרי ששבה מיותר מ־15 חודשים בשבי. כולם דיברו השבוע על נשימה, על חזרה לנשום, עם שובן של שלוש החטופות (וגם בסיקור בעולם על הצד השני של העסקה נכתב ש"עזה חוזרת לנשום").
הנשימה היא פעולה פיזיולוגית שלא באמת עוצרת לרגע, ושקופה לנו. אנחנו שואפים ונושפים כל הזמן. אבל כשיש מועקה גוברת, מיד אנחנו שמים לב לנשימה. כשקשה לנשום, אנחנו חושבים עליה. כשמחניק בחדר, אנחנו יוצאים החוצה לנשום קצת אוויר; כשמחניק בנפש, אנחנו מחפשים דרך אחרת להשיג את תחושת המרחב והחופש. אנחנו נושמים עמוק כדי להירגע, או עושים תרגילי שאיפה ונשיפה שונים, שלפעמים יכולים להוביל למצב מדיטטיבי של ממש, להשקיט הכל. בעצם שמה הנשימה כרוכה בנשמה. האוויר הוא לא רק צורך של הגוף. נתן זך כתב על הצורך ב"מקום שבו עוד אפשר לנשום", אצל אריק איינשטיין זה "הנשמה רוצה קצת מנוחה, לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה". כי עם כל היותה פעולה כל כך בסיסית, הנשימה היא פלאית. היא החיים, הבריאות, השפיות.
לכן לא פלא שכבר 15 חודשים ישראלים אומרים שהם לא נושמים, והשבוע דיברו על כך שסוף סוף אפשר לנשום לרגע. אומה שלמה נשמה לרווחה. והרגע הזה הזכיר שוב שאנחנו חיים כל הזמן במחנק איום ונורא, ונזכרים בכל פעם במחנק הממשי, מסכן החיים, במנהרות, ונושמים עמוק כדי לא להשתגע ולעבור עוד יום. במקום שבו אי אפשר לנשום. // דור סער־מן
