טקס האוסקר שנערך בשבוע שעבר היה מלא בשירים קולנועיים: אריאנה גרנדה וסינתיה אריבו, כוכבות "מרשעת", ביצעו מחרוזת מסרטי "הקוסם מארץ עוץ"; קווין לטיפה עשתה מחווה למפיק המנוח קווינסי ג'ונס; וריי, ליסה ודוג'ה קאט ביצעו מחווה לשירי ג'יימס בונד. אבל באופן יוצא דופן דווקא השירים שהתמודדו על פרס השיר המקורי הטוב ביותר באותו ערב לא בוצעו. זו רק הפעם הרביעית בהיסטוריה שבה דבר כזה קורה. ואולי זה לא מפתיע. אחרי הכל, מי יודע לזמזם את השירים מ"אמיליה פרז", "סינג סינג" או "גדוד 6888"? בשביל הקהל והרייטינג עדיף ללכת על בטוח ולבצע שוב את "Skyfall".
ההחלטה לדלג על שירי הנושא בטקס היא שיקוף של תופעה רחבה יותר: שירי הנושא לסרטים נעלמו מהנוף כמעט לגמרי. נסו להיזכר בשירי נושא לסרטים — לא שירי מיוזיקל כמו "מרשעת", או שירים שמבצעות דמויות בסרט, כגון "Shallow" של ליידי גאגא מ"כוכב נולד" — אלא שירים שהוקלטו במיוחד בשביל סרט עכשווי. הזכרון נודד אוטומטית לשנות השמונים והתשעים, שבהן כמה מלהיטי הענק היו שירי נושא: מ"Against All Odds" של פיל קולינס, דרך "Gangsta's Paradise" של קוליו ועד "My Heart Will Go On" של סלין דיון. אבל בעשור האחרון? אפשר לספור להיטים כאלה על יד אחת.
גם פרסי האוסקר משקפים את המגמה הזאת: 17 שירים מתוך כל המועמדים לפרס השיר המקורי הטוב ביותר בשנים 1990–1999 הגיעו לעשרת המקומות הראשונים במצעד הפזמונים האמריקאי (בילבורד) — לעומת חמישה בלבד בעשור האחרון (2015–2024).
שירי הנושא לסרטים הפכו לסטנדרט בסוף שנות השבעים, כשהקולנוע המסחרי נסק לגדולה. כשסרטים כמו "מלחמת הכוכבים" ו"רוקי" הפכו לתעשייה שלמה של המשכונים ומרצ'נדייז, גם הפסקולים שלהם — יצירות אמנות שעמדו בזכות עצמן — הפכו למנוע הכנסות חשוב, דרך להעמיק את ההשפעה התרבותית של הסרטים ולהאריך את חיי המדף שלהם.
בתחילת האייטיז, כשערוץ MTV הפך לקולו של דור, שירי הנושא זכו גם לקליפים עם דימויים מהסרטים. זה היה win־win — האמנים קיבלו חשיפה רחבה יותר בגלל הסרטים, והסרטים זכו לפרסומת חינם בזכות השידורים האינסופיים של הקליפים בטלוויזיה.
1 צפייה בגלריה
למאר ואייליש. תו תקן לסרטים ששואפים להיות חלק ממאבק חברתי
(צילומים: AP, Marius Becker)
המגמה הזאת שגשגה עד תחילת שנות האלפיים. באותן שנים MTV דעך, וההגמוניה של הקולנוע הלכה ונחלשה עם עלייתם של מכשירי ה־DVD, ובהמשך שירותי ה־VOD ושירותי הסטרימינג כמו נטפליקס. כל אלה צמצמו למינימום את הזמן שעובר מהרגע שסרט יורד מהאקרנים ועד שהוא זמין לצפייה ביתית, ויצרו מצב שבו אין צורך להשאיר את הסרט בתודעה באמצעים חיצוניים.
השימוש במוזיקה לסרטים השתנה בהתאם: במקום להשקיע בהפקה וקידום של שיר מקורי שיגלם את הדנ"א של הסרט, קל יותר לרכוש את השימוש בשיר מוכר, שכבר הוכיח את עצמו. וכך פסקולים החלו לתפקד בתור פלייליסטים של שירים מכל הזמנים שנועדו לייצג את הזמן והמקום שבו הסרט התרחש: מהפסקול של הסרט "ג'ונו" (2009), ששיקף טעם של מתבגרת היפסטרית, עם אמנים כמו סוניק יות' ומולדי פיצ'ס; דרך סדרת סרטי "דמדומים", שניסחה את האסתטיקה הגותית של סיפור אהבה ערפדי עם שירי פופ־פאנק ואימו של פאראמור ולינקין פארק; ועד "שומרי הגלקסיה", שהפסקול שלו מבטא געגועים לסבנטיז, ומופיע בסרט עצמו כקסטה שהגיבור ירש מאמו המנוחה.
לא בכדי הדוגמה האחרונה היא סרט של מארוול. חברת ההפקות שהשתלטה על תעשיית הקולנוע חתומה גם על זילות המוזיקה הנלווית לסרטים. מארוול ידועה בתהליך עבודה אינטנסיבי שמשפיע גם על איכות המוזיקה שמיוצרת לסרטיה: כדי לקצר תהליכים, היא משתמשת במהלך עריכת הסרטים ב"מוזיקה זמנית" ("Temp Music") — מוזיקה מפסקול של סרט קיים. כשהעבודה על הסרט מסתיימת, המלחין מתבקש לחקות את המוזיקה הקיימת בשינויים קלים (בעיקר מטעמי זכויות יוצרים), במקום ליצור מוזיקה מקורית משלו. התוצאה היא פסקולים גנריים, שאינם נחקקים בזיכרון הקולקטיבי כמו הפסקולים האייקוניים של "מלחמת הכוכבים", "לב אמיץ" או "מרכבות האש".
המלחין האגדי דני אלפמן, שהלחין לסרטים כגון "באטמן" ו"הסיוט שלפני חג המולד" וגם לסרטי מארוול, כגון "דוקטור סטריינג'" ו"הנוקמים: עידן אולטרון", מעיד כי "התפיסה המודרנית שאני שומע מסביבי היא שלא אמורים לשים לב למוזיקה בסרט". והתפיסה הזו, שמרדדת את חשיבות המוזיקה לסרטים, מחלחלת גם לרמת ההשקעה בבחירת שירי נושא.
למרות הכל, שירי הנושא לא נכחדו לגמרי. הדוגמה הבולטת ביותר היא סרטי ג'יימס בונד, שהפכו את שירי הנושא שלהם למוסד בפני עצמו עם דנ"א מזוהה ובאזז סביב זהות המבצעים הבאים עם כל הכרזה על המשכון. אם נשים אותם בצד, שני שירי הנושא הכי מצליחים בעשור האחרון היו "All The Stars" של קנדריק למאר וסיזה מ"פנתר שחור" ו־"What Was I Made For?" של בילי אייליש מ"ברבי". וגם זה אינו במקרה. כי שני הסרטים הללו התיימרו להיות הרבה יותר מיצירה קולנועית — הם שאפו להיות סמל של הצייטגייסט, חוד החנית התרבותי של מאבק חברתי: "פנתר שחור" היה חגיגה של עוצמה שחורה, שיצא בשיאו של מאבק Black Lives Matter. ככזה, הפסקול שלו השלים את התמונה עם חגיגת היפ־הופ, ז'אנר שמגלם את הזליגה של תרבות שחורה מהשוליים למיינסטרים; בדומה לכך, האוטופיה הפמיניסטית של "ברבי" יצאה לאקרנים רגע אחרי שארצות הברית הסיגה לאחור את הזכות של נשים על גופן, עם ביטול התקדים המשפטי שהתיר הפלות. ובעוד הפסקול שלו חגג עוצמה נשית עם כוכבות פופ כמו דואה ליפה וניקי מינאז', שיר הנושא של אייליש היטיב לשקף את המציאות העגומה שעמה מתמודדות נשים בשר ודם.
