"בשבוע הבא סבא מריו יגיע לבקר", אמרה אמא. הייתי בן 12, ידעתי מי זה סבא מריו, אבל לאחיי ואחיותיי הקטנים היה צריך להסביר קצת יותר. "סבא מריו גר בארגנטינה, בעצם באמריקה, בעצם בישראל", היא הוסיפה. "הוא נמצא בהרבה מקומות, הוא נוסע הרבה, ועכשיו הוא מגיע לישראל, לאיזה כנס, הוא יהיה כאן לכמה שעות. והוא ממש סבא שלכם, כן, כן, הוא אבא שלי. ולא בטוח שהוא יביא מתנות. אם הוא יזכור הוא יביא, בדרך כלל הוא מביא הרבה שוקולד".
ידעתי כבר אז שזה שוקולד מהדיוטי פרי, ברגע האחרון. ידעתי שסבא מריו הוא אדם עסוק, שהוא כלכלן, שהוא עבד עד לאחרונה בקרן המטבע הבינלאומית ושעכשיו הוא נגיד הבנק בארגנטינה. וידעתי מה זה "נגיד", כי עוד בגיל צעיר יותר אמרו לי שיש סיכוי שסבא מריו יהיה חתום על שטרות הכסף בישראל. ידעתי שהוא סבא קצת אחר. והוא לא זקן בכלל. אמא הסבירה שאנחנו קוראים לו "סבא מריו" ולא "סבא" כי ביום ההולדת 3 שלי הוא לא הסכים לתת לי את המתנה עד שאגיד "תודה, מריו", ולא "תודה, סבא", וכפשרה נולד "סבא מריו" — פשרה שניבאה את העתיד, כי הקשר בינינו היה ועודנו קשר של נכד וסבא, אבל גם קשר של עיתונאי שעוסק בכלכלה עם פרופ' מריו בלכר, מי שבמשך עשרות שנים היה בצמתים מעצבים של הכלכלה בעולם, כנגיד הארגנטינאי ובכיר בקרן המטבע, וליווה את קריסת ברית המועצות, את המשבר באסיה ואת משבר 2008 ועוד. בישראל הוא עלה לכותרות כמועמד פעמיים לתפקיד הנגיד, וגם פרסם מאמרים, שימש דירקטור באי.די.בי ולימד כלכלנים.
כבר אז, בגיל 12, עניין אותי לדבר איתו על כלכלה. זה חיבר בינינו. לא הבנתי הרבה, אבל ידעתי למשל שיש קפיטליסטים וקומוניסטים, וידעתי שסבא שייך לקבוצה הראשונה (עם השנים למדתי שהוא מעדיף את המונח ניאו־ליברליזם). לא הבנתי לעומק את העניין, כמובן, אבל ידעתי שהקפיטליסטים מאמינים שאין ארוחות חינם, ושהם לא מאוד מוטרדים מזה שיש עשירים ועניים. אז התכוננתי לביקור של סבא, וכשהוא הגיע הטחתי בו את השאלה שהכנתי מראש: "למה בעצם לא להיות קומוניסט? למה לא לנסות לחלק לכולם?".
התשובה של סבא היתה קצרה מאוד אז, והיא קצרה עד היום: "ניסו את זה, זה פחות עובד". השיח הפילוסופי בין הנכד לסבא נקטע באיבו. ויכוחים על מושג הטוב, על צדק, על חירות, על מושגים מופשטים בכלל, נראו לו לא רלבנטיים. זה היה השיעור האמיתי הראשון שלי בכלכלה, תחום דעת שבודק מה יעיל, ומנסה להתעלם מהעובדה — או מכחיש או מדחיק אותה — שקשה מאוד לדבר על "מה עובד" בלי לדבר על "מה ראוי".
גם היום אני מסתכל על זה כך: כלכלנים "אמיתיים" לא תומכים בשוק החופשי בגלל חירות הפרט או הדמוקרטיה, ולא מתנגדים לשוק מתוכנן מתוך שיקולי צדק ופערים חברתיים. הם תומכים ומתנגדים למנגנונים השונים מפני שדגם אחד עובד לדעתם באופן יעיל יותר מהאחרים. לא תשמעו מהם "מס זה שוד" וגם לא "הגז שייך לכולם", אלא "המס הזה לא יעיל", ו"אפשר לנסח מתווה גז רווחי יותר".
גם עכשיו, כשהצעתי לסבא מריו להתראיין, וכשאנחנו משוחחים למשל על הטלטלות בכלכלת ארגנטינה, נושא הקרוב ללבו, השפה שלו קונקרטית מאוד, פרקטית, ממוקדת ביעילות. אני בירושלים, הוא בבואנוס איירס, הזום מחבר בינינו, אנחנו מפטפטים בעברית (שאצלו מלווה במבטא הייחודי של יוצאי העיר קורדובה, כמו זה של פרופ' מנואל טרכטנברג ופרופ' ליאו ליידרמן). הוא מגדיר את כהונתו של חאבייר מיליי כנשיא ארגנטינה "הזדמנות זהב, שאם לא תנוצל יהיה קשה מאוד להציל את המדינה".
כאן הוא שב לסיפור שכבר שמעתי ממנו פעמים רבות: "הגעתי לדוקטורט באוניברסיטת שיקגו בסמסטר האחרון של מילטון פרידמן שם, טרם פרישתו לפנסיה. והוא אמר לנו: 'אין לי הרבה ידע חדש לתת לכם, אבל יש לי טיפים להצלחה בעולם הכלכלה. הטיפ הראשון הוא שאם יש לכם רעיון שאתם חושבים שהוא טוב — תגזימו איתו. אל תסייגו ותגידו 'במצבים מסוימים' או 'תחת הנחה מסוימת'. אני למשל אומר לאנשים שאני לא חושב שדרוש שלרופאים יהיה תואר ברפואה. כל מי שרוצה יטפל — והשוק לבד יגיד מי רופא טוב'".
פרידמן, אני מעיר הפעם, קרא לספר שלו "קפיטליזם וחירות" וקשר בין דמוקרטיה וחירות לשיטה הכלכלית שהוא מאמין בה. "נכון", סבא עונה. "בהחלט, גם מיליי מדבר כך, והמפלגה שלו נקראת 'קידום החופש'. הוא פופוליסט, אבל זה מה שארגנטינה צריכה כעת".
5 צפייה בגלריה
שלמה טייטלבאום עם סבו מריו בלכר במסיבת יום ההולדת 70 של הסב, תל אביב, אוגוסט 2018. "אם הייתי צריך לעשות דברים מחדש הייתי נוסע פחות ומתרכז יותר במשפחה"
איך פוליטיקה הורסת כלכלה
סבא מריו בן 76 היום, חי בבואנוס איירס, נוסע פחות, כבר לא לגמרי בריא, לא עובד ושואף לכתוב, בקצב שלו, אבל עדיין שולט בפרטים של כל נושא שעולה בשיחה — וכוחו הגדול נשאר בשרטוט התמונה הגדולה. למשל, כשאנחנו חושבים על ישראל בראי הנעשה בארגנטינה. אני מקריא לו ציוץ שכתבתי, שבו אני לא מבין איך ניתן לדבר בנשימה אחת על שתי המדינות, הרי התוצר לנפש בארגנטינה הוא רבע מזה של ישראל ולהם יש מחלת אינפלציה ודירוג אשראי נמוך. סבא מסכים עם הטענה, אבל לא בגלל הנתונים אלא מסיבות עמוקות יותר: "בישראל, גם עם המלחמה והקשיים והכאבים הנוכחיים, אין בעיה כרונית מבחינה פיסקאלית ואין בעיה של חוסר תחרותיות — הכלכלה הישראלית תחרותית מאוד, עם פריון גבוה וטכנולוגיה מתקדמת — ואילו חוסר התחרותיות הוא הבעיה המרכזית בארגנטינה".
ובכל זאת, יש בישראל ניצנים של ערגה למיליי ישראלי, סנטימנט גובר ברשתות החברתיות. זה לא נובע בהכרח מתמיכה במדיניות ליברטאנית קיצונית; לרוב זו איזו פנטזיה שמישהו יגיע ויעשה סדר. כדי להבין למה, וכדי להבין מה כן אפשר ללמוד מארגנטינה וגם ומהניסיון של פרופ' מריו בלכר, אני מבקש שסבא יעשה לי סדר.
מיליי הוא מרצה לכלכלה שרק לפני פחות מארבע שנים נכנס לפוליטיקה והגיע לבית הנבחרים. כעבור שנתיים, בנובמבר 2023, כבר נבחר לנשיא. הוא טיפוס אקסצנטרי, הסעיר את הציבור המקומי והפך את הפוליטיקה הארגנטינאית למרתקת גם לזרים (כשאמי חזרה מביקור אצל סבא מריו בארגנטינה קצת לפני הבחירות, היא שלטה בפרטי הפרטים של העמדות של מיליי ושל יריביו והפגינה ידע שהשתווה או עקף את הבקיאות שלה בפוליטיקה הישראלית). מיליי בוטה, נוטה להתבטאויות קיצוניות, והפופוליזם הזה עובד היטב. בין השאר הוא נבחר בזכות העובדה שתקף את השחיתות שאפיינה את הממשלים הקודמים והבטיח למגר את האינפלציה באמצעות ביטול הבנק המרכזי וקיצוצים דרמטיים בהוצאה הממשלתית.
בינתיים רק ההבטחה האחרונה יצאה לפועל; מיליי נכנס לתפקיד בעיצומה של אינפלציה דוהרת — בנובמבר, חודש הבחירות, עמדה על 12.8%, ובכל השנה הסתכמה ב־211%. מינואר הוא הצליח להוביל לירידה מתמשכת, כך שבנובמבר האחרון עליות המחירים הסתכמו ב־2.4%, השיעור הנמוך בכחמש שנים, וב־12 החודשים האחרונים הן היו "רק" 166%. זה בא עם מחיר: בשלושת הרבעונים הראשונים של מיליי בתפקיד המחירים עלו, האבטלה גברה והעוני טיפס ליותר מ־50% ממשקי הבית. אבל בהמשך האבטלה ירדה, יש אינדיקציות לצמצום העוני וכבר נרשמה צמיחה של 3.9% ברבעון השלישי של 2024. הדרך לייצוב הכלכלה ארוכה, אבל מיליי נהנה מתמיכה ציבורית רחבה בארצו וגם בשווקים בעולם — פרמיית הסיכון של המדינה ירדה.
"מיליי מחק את הגירעון והוריד את האינפלציה. הוא פיטר 34 אלף עובדים במגזר הציבורי, ביטל את המתווכים הפוליטיים, שהוא קרא להם סוחרי עוני, קיצץ משרדים מיותרים. הוא הדפיס יותר כסף מקודמיו אבל לא כדי לממן את הגירעון אלא בגלל העלייה בביקוש לכסף"
5 צפייה בגלריה
מיליי עם כרזה של עצמו בעצרת בחירות בעיר לה פלאטה, ספטמבר 2023. "הזדמנות זהב, שאם לא תנוצל יהיה קשה מאוד להציל את המדינה"
(צילום: AP)
איך בעצם ארגנטינה הגיעה למצב הנוכחי? בכל פעם שהיא במשבר מזכירים מחדש איך בעבר היא היתה אחת המדינות העשירות ביותר.
"לפני מלחמת העולם הראשונה היא היתה אחת מעשר הכלכלות הגדולות בעולם. אלא שב־75 השנה האחרונות היא נכנסה למחזוריות שבה פעם בשבע־תשע שנים המשק נקלע למשבר רציני ונהפך ללא־תחרותי. כל המשברים בארגנטינה דומים זה לזה: אינפלציה שמביאה לפיחות, פיחות שמביא לאינפלציה גבוהה יותר, ירידה גדולה בתוצר".
מדינות אחרות באזור יצאו מהמחזוריות הזאת.
"נכון, חוץ מונצואלה וארגנטינה כל המדינות האחרות באמריקה הלטינית הצליחו להתגבר על האינפלציה ב־15 השנה האחרונות. גם גל האינפלציה הנוכחי בארצות הברית אינו רציני, וגם בישראל זו לא בעיה רצינית בעשורים האחרונים. אבל לארגנטינה היה את חואן פרון, ששלט במדינה בשנים 1955-1946 (ושוב בשנות השבעים). הוא התלהב ממוסוליני ומהאידאולוגיות הפשיסטיות באירופה והצליח לעשות משהו שקלקל את הכלכלה לדורות קדימה: הוא הכניס את העבודה המאורגנת לתוך המפלגה שלו.
"האיגודים המקצועיים המשיכו לשלוט במפלגה גם אחריו ונכנסו גם לכל הפירמות, הגדולות והקטנות — לכל מפעל ולכל חנות יש איגוד מקצועי. אם יש לך 100 עובדים אתה חייב שבהנהלה יישב נציג שלהם במשרה מלאה, ואם יש לך יותר עובדים אז יהיו יותר נציגים. ואז לא רק שאתה משלם להם כסף והם לא עובדים, הם עובדים כל היום באיך להוציא ממך כסף. ומכיוון שכמעט בלתי אפשרי לפטר, אז אתה גם מראש לא מעסיק. ואם אתה כן מעסיק, אתה מעסיק בשחור. וזה הלך הרוח והמחשבה ששולטים בארגנטינה כל השנים".
למה זה כל כך פוגע בכלכלה?
"כי בעצם בלתי אפשרי לשפר את התחרותיות ולהילחם באינפלציה. אתה לא יכול לאזן את השכר הריאלי בגלל הלחץ של האיגודים המקצועיים (שתמיד יבקשו להעלות את השכר בהתאם לאינפלציה). ואז העלייה בשכר גוררת שוב אינפלציה וחוסר תחרותיות ביחס לעולם. ואז מה עושים? פיחות של הפסו מול הדולר. ופיחות במדינה פתוחה כמו ארגנטינה מייקר את היבוא ומעלה את המחירים, ואז שוב אינפלציה ושוב העלאות שכר וחוזר חלילה. בכל פעם זה יותר חמור, בהדרגה אתה מאבד את כושר התחרות בעוד ועוד תחומים, אפילו בחקלאות, שבה לארגנטינה יש יתרון יחסי. הכוח של איגודי העובדים גם פוגע בהשקעות זרות, כי מי רוצה להשקיע במדינה ששונאת את הסקטור הפרטי ולא שומרת על זכות הקניין?".
"הממשלות הקודמות הגדילו משמעותית את מספר העובדים במגזר הציבורי. היו בו 'עובדי ניוקי' רבים: יש בארגנטינה מסורת שהגיעה מאיטליה, שב־29 בכל חודש אוכלים ניוקי. העובדים האלה היו מגיעים למשרד רק ב־29, כדי לקבל את הצ'ק"
5 צפייה בגלריה
אוויטה וחואן פרון מנופפים לקהל ממרפסת משרדי הנשיא (קאסה רוסאדה) בבואנוס איירס, 1950. "הצליח לעשות משהו שקלקל את הכלכלה לדורות קדימה: הוא הכניס את העבודה המאורגנת לתוך המפלגה שלו"
(צילום: AP)
איך מצילים כלכלה בתוך שנה
זו בעיה שנטועה עמוק בהשקפת העולם בארגנטינה ולכן היא רק הלכה והשתרשה עם השנים במקום להיפתר. "לפני כמה זמן נפגשתי עם מושל בואנוס איירס, יהודי וכלכלן מרקסיסטי ששמו אקסל קיסילוף. הוא הסביר לי שאחרי שאדם משקיע בפירמה 'קרן ההשקעה כבר לא שייכת לו אלא לחברה, לעובדים, ללקוחות, לספקים'. שאלתי אותו: 'אז למה הוא משקיע?', והוא ענה: 'בשביל הדיבידנדים'. בעיניי זו תשובה לא סבירה, אנשים לא ישקיעו כסף בשביל דיבידנד אם הם מפסידים את הקרן כי 'ההשקעה שייכת לפירמה', אבל זה סוג המחשבה ששלט בארגנטינה, והצדיק את הכוח של ארגוני העובדים".
ומה מיליי עושה עכשיו?
"הוא אמר: 'אנחנו לא נצא מהמשברים בלי הגדלת התחרותיות, והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לעמוד על העקרונות של מבוא לכלכלה'. אם העובדה שיש יותר מדי כסף בשוק בעייתית, נפסיק להדפיס כסף למימון הגירעון — הוא הוריד את הגירעון ב־8%-9% תוצר, עד לאפס. והוא פיטר כ־34 אלף עובדים מהמגזר הציבורי, זה השאיר את האיגודים המקצועיים בהלם".
למה לפטר כל כך הרבה עובדים?
"כי השירות הציבורי נהפך למקור של כוח פוליטי של האיגודים המקצועיים, וכל עוד יש להם כוח כזה לא יהיה משק סביר. הממשלות הקודמות הגדילו משמעותית את מספר העובדים והיה נכון לפטר אותם גם בלי קשר לגירעון. עובדים רבים כונו 'עובדי ניוקי': בארגנטינה יש מסורת שהגיעה מאיטליה, שב־29 בכל חודש אוכלים ניוקי. העובדים האלה היו מגיעים למשרד רק ב־29, כדי לקבל את הצ'ק של השכר".
זה לא גרר מחאות נרחבות?
"חלק משמעותי היה ביטול של מתווכים פוליטיים, מנגנון של המפלגה הפרוניסטית שמעביר את התמיכות התקציביות לקהילות דרך מתווכים, ואלה מתנים אותן בהגעה להפגנות נגד הממשלה. ברגע שמיליי קיצץ שם, מספר המפגינים קטן, והוא גם השתמש ביד קשה נגדם" — כולל זרנוקי מים, גז מדמיע וכדורי גומי. "הקיצוץ של המתווכים האלה, שמיליי קרא להם סוחרי עוני, היה בסדר גודל של 1% תוצר. צריך להבין שמיליי עלה לשלטון גם בגלל השחיתות, שהיתה בארגנטינה תמיד אבל בשנים האחרונות הגיעה לרמה שלא תיאמן.היא נהפכה לתעשייה נפרדת, לא היה אפשר לעשות כלום בארגנטינה בלי אישורים ממשלתיים, וכל אישור ממשלתי דרש תשלום כפול, למדינה ולפקיד. זה ייקר את הייצור ופגע בכלכלה, והציבור איבד את הסבלנות".
מה עוד הוא עשה?
"קיצץ משרדים מיותרים שהיו קיימים רק כדי להעסיק אנשי מפלגה. בתהליך הזה נספו צדיקים עם רשעים, כי למשל משרד הקולנוע נסגר והיתה הרבה ביקורת על זה. היו גופים רבים ומשרד ממשלתי שעסקו בזכויות נשים, וגם את זה הוא הפחית משמעותית. הוא הוריד את הסובסידיות על מים, תחבורה, חשמל, וזה הביא אנשים לעוני. הוא אפילו הצליח לפגוע בפנסיות, מהלך שהיה קשה מאוד להעביר, אומרים שהוא הבטיח תפקידים דיפלומטיים לכמה מהתומכים בחוק".
אבל לא כל המהלכים שלו עברו.
"זה מוזר מאוד, אבל הוא לא הצליח להקטין את הסובסידיות לאוניברסיטאות הציבוריות. לא ברור איך הפרוניסטים הצליחו להכניס לאנשים לראש שחשוב שאוניברסיטה תהיה לגמרי בחינם".
זה די ברור, השכלה היא דרך לצמצום העוני.
"זה די ברור שזה לא הדבר הנכון שצריך לעשות. צריך לשפר את בתי הספר היסודיים. מי שלא הולך לאוניברסיטה זה לא כי אין לו כסף, אלא כי הוא לא קיבל את ההשכלה הנדרשת כדי להיכנס לאוניברסיטה. הם הכניסו לאנשים לראש שזו הוצאה פרוגרסיבית (שמגיעה יותר לחלשים), אבל היא רגרסיבית, כי החלשים והעניים לא יכולים להגיע לאוניברסיטה. אם הוא היה מצליח בזה, היה לו עודף של 1% תוצר".
ומה הוא עשה בצד המוניטרי?
"חשוב להבהיר שהוא לא הקטין את כמות הכסף. למעשה הוא הדפיס כסף יותר מממשלות קודמות, אלא שיש דרכים שונות להגדיל את כמות הכסף. הוא חסם את הגדלת האשראי הפרטי והציבורי ואת הגדלת הגירעון, אבל לא את העלייה בביקוש לכסף. היתה עלייה בביקוש והוא סיפק את הביקושים הללו. כך נמנעה אבטלה גדולה ומיתון מתמשך". מיליי בעצם עצר את הדפסת הכסף שיועדה למימון הממשלה, והפנה את הכלי הזה למענה לביקושים לפסו, שגברו בגלל התחזקות האמון במטבע וההשקעה המתרחבת בו.
מיליי גם סופג ביקורת, לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ, מכלכלנים ומומחים. "הגרדיאן" הבריטי למשל תקף אותו השבוע על המחיר החברתי של הרפורמה, על שהשוק לא באמת חופשי כי הוא עדיין מתערב במט"ח, ויש גם ביקורת על שלא הציג רפורמות מבניות לטווח הארוך. בלכר ממקד את הטענות שלו במקום אחר: "לגבי הביקורת שהוא לא הציג צעדים לטווח הארוך — מוקדם לשפוט. לי יש ביקורת על הצורה שבה הוא עושה את הדברים, הוא אומר דברים שנשיאים לא צריכים לומר. לגבי התוכן, יש הרבה ביקורת על המסים שהוטלו על הפנסיות, ויש ביקורת שאין לו רגישות חברתית, וזה נכון, המסים על הפנסיות הם רגרסיביים, הרבה עניים נפגעים. מצד אחר, בשנים קודמות שינו את הפנסיות באופן שיצר משקולת על התקציב. אבל חוסר הרגישות החברתית הוא כן נקודת סיכון שהוא צריך לשקול".
למה הניסיון הנוכחי לשקם את כלכלת ארגנטינה מצליח יותר מהניסיונות הקודמים?
"זו שאלה טובה. לאנשים כבר באמת היה קשה וניסו דרכים רבות אחרות. ומיליי אמר מראש מה שהוא מתכנן לעשות, הוא נבחר על זה — להבדיל מהנשיא קרלוס מנם, למשל — וגם היום יש לו תמיכה של 56%. ויש למיליי יתרון נוסף — הוא חושב איך לעשות את השינויים בצורה לא הפיכה. הוא מחוקק את הדברים כך שנוצרת חומה מסביב למדיניות הכלכלית".
והוא מצליח לעשות את זה כמי שרץ כמעט לבד, המפלגה שלו קטנה מאוד.
"נכון, יש לו בבית התחתון 18 נציגים מתוך 285 ובבית העליון רק 2 מ־72. הוא יצטרך להקים מפלגה כדי שבבחירות הבאות תהיה לו תמיכה גדולה יותר והוא יוכל לעגן עוד הרבה שינויים".
ואיך נדע אם זה באמת מצליח למשך זמן?
"צריך להראות לציבור שכלכלה ליברלית עובדת, וזה תלוי בהשקעות מבחוץ. הממשלה מתמקדת באנרגיה, כלומר גז ונפט, ובמכרות הנחושת והליתיום — לא יכול להיות שבצ'ילה מכניסים 40 מיליארד דולר בשנה רק מנחושת ואנחנו אפס, כשזו אותה הקרקע. וישנה החקלאות, גם תוצרת חקלאית וגם ייצור כלים לחקלאות וטכנולוגיות חקלאיות. אנחנו טובים בחקלאות, ואנחנו תחרותיים למרות מס של 30% על היצוא בתחום. אם מיליי יוריד את המס אפילו בחצי, התחום יגדל".
השמאל ופרון נהגו לדבר הרבה על תיעוש ואורבניזציה; אתה לא מזכיר לא תעשייה וגם לא הייטק.
"כן, יש כאן שינוי מחשבתי גדול. מבחינת השמאל הדרך לשגשוג היתה תיעוש, ומיליי שם אותו במקום הרביעי בסדר העדיפויות. לגבי הייטק, לארגנטינה ייקח הרבה שנים לסגור את הפער העצום בחינוך. לפני הרפורמות של מיליי היו רק 115 ימי לימודים בשנה, ובשאר הזמן יצאו להפגין. אי אפשר להזיז את המשק לתחומים האלו לפני שמכשירים את כוח העבודה".
"הייתי נגיד בארגנטינה רק כחצי שנה, בזמן משבר כלכלי חמור, והתפטרתי כי שר האוצר היה נגדי ולא הייתי מספיק קשור למערכות השלטון שם. אני מתחרט על זה, כולם אמרו לי לא להתפטר, ואני לא מבין את עצמי עד הסוף, אבל הספקתי לעשות את הדברים החשובים"
איך מתמחים בכלכלות של כולם
לא בכדי עלה שמו של קרלוס מנם, נשיא ארגנטינה ב־1999-1989; הוא הוביל את אחד הניסיונות הדרמטיים לתקן את הכלכלה, שגרם לאחד המשברים החמורים שידעה. סבא שלי ראה את זה מקרוב. "מנם צמח במפלגה הפרוניסטית, אלא שאחרי שעלה לשלטון הוא אמר: 'תודה לכל מי שהצביע בעדי, אבל אני לא מתכנן לעשות שום דבר מההבטחות שלי. אני אוריד מגבלות על סחר בינלאומי, אוריד פיקוח על מחירים, אקבע שער חליפין קבוע ואפריט חברות רבות במשק'. אבל הוא עשה כמה שגיאות חמורות, ובין השאר לא פתר את הבעיה הפיסקאלית המרכזית של הגידול בתקציב. הוא קבע שער חליפין גבוה מדי לפסו, שהיה בפועל שווה פחות, וזה יצר גירעונות גדולים שצמחו למשבר פיננסי. כדי לפתור אותו עשו פיחות בפסו, וזה היה כמו לשפוך נפט על מדורה. המשבר החמיר, ובסוף הממשלה נפלה".
ובזמן המשבר הזה הגעת לבנק המרכזי, ב־2001 מונית למשנה לנגיד וב־2002 לנגיד.
"זה היה משבר קיצוני יותר מהיום. קיבלנו עזרה בינלאומית ומנענו את הקריסה של הבנק המרכזי. התחיל להיות קצת יותר טוב, תוכנית ייצוב יצאה לדרך, אבל החוב הלאומי גדל משמעותית".
מה היתה ההצלחה הגדולה שלך אז?
"הצלחתי למנוע ריצה אל הבנקים ומנענו פיחות קיצוני. עזבתי אחרי זמן קצר יחסית, אבל חלק מהצעדים שלי השפיעו לטובה גם אחר כך".
הוא כיהן כנגיד רק כחצי שנה, ועזב "כי שר האוצר היה נגדי, ולא הייתי מספיק קשור למערכות השלטון שם. אני מתחרט על זה — כולם אמרו לי לא להתפטר, אבל החלטתי להתפטר. לא מבין את עצמי עד הסוף, אבל הספקתי לעשות את הדברים החשובים".
משם עבר לחיות בעיקר בלונדון, והשתלב בבנק המרכזי האנגלי. זו היתה רק עוד תחנה במסעו הבלתי פוסק של סבא מריו: הוא נולד בקורדובה, ארגנטינה, חזר בתשובה לבדו בגיל 14 ולא למד במוסדות דתיים (עד היום הוא חי כאדם דתי, אך חלק מהזמן לא חובש כיפה). הוא עלה לישראל לפני גיל 18, שירת בצבא ולמד כלכלה והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. בשנות השבעים המשיך לדוקטורט בשיקגו, ועזב עם סיום התואר: "זה עוד דבר שאני מתחרט עליו: היתה לי אפשרות להישאר עוד שנה ללמוד בשיקגו, אבל הייתי לחוץ לצאת לשוק העבודה". הוא עסק כשנה במחקר במקסיקו, לימד בבוסטון ובירושלים וב־1980 הצטרף לקרן המטבע ל־21 שנה, חי בקהילה דתית במרילנד, לימד בארצות הברית, באירופה ובישראל. בתחילת המאה הגיע כאמור לבנק המרכזי של ארגנטינה, אחר כך לזה של לונדון, ומשם המשיך למגזר הפרטי, עם הופעות גוברות בתקשורת בארגנטינה ובעולם.
בילדותי דיברו בבית על האפשרות שיהיה נגיד בנק ישראל, וב־2013 האפשרות הזאת נהפכה לממשית, בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו; הוא לא נבחר.
אתה מצטער שלא היית נגיד בישראל?
"לא התלהבתי להתמודד מול קרנית פלוג, כי היא היתה טובה וגם תלמידה שלי, וכשנתניהו שוב הציע אותי והפסדתי — בראייה לאחור זה יצא טוב, כי לא הייתי יכול לעמוד בדרישות התפקיד מסיבות בריאותיות. אין לי הרגשה שלילית בנוגע לסאגה הזו".
ואיך בעצם הגעת לקרן המטבע?
"אחרי שחזרתי משיקגו לימדתי באוניברסיטה העברית, אבל לא קיבלתי קביעות. המנטורים שלי, פרופ' מיכאל ברונו ופרופ' מיכה מיכאלי כעסו מאוד. גם אני לא שמחתי מזה, אבל גם זה יצא לטובה, כי כך הלכתי לקרן המטבע, לשנה, וכבר נשארתי שם".
ומה עשית שם?
"כמעט הכל. הייתי מנהל המחלקה של מחקרים פיסקאליים מיוחדים, הייתי במחלקה האירופית, במחלקת אסיה, הייתי ממונה על הודו, ועמדתי בראש משלחות למדינות רבות: מקסיקו, קולומביה, צ'ילה, ונצואלה, רוסיה, בלרוס, אלבניה, קרואטיה, ספרד וניו זילנד".
למה היה צריך לנסוע לכל המקומות הללו?
"היום אתה יכול לשבת כאן ולערוך סמינר בזום, אז זה לא היה כל כך פשוט. גם לא בכל המדינות היה ידע כלכלי מפותח כמו היום. רצינו לפגוש הרבה שחקנים כלכליים, אנשי עסקים, איגודים מקצועיים, כוחות ציבוריים, לפגוש את האופוזיציה, בעצם לשמוע כמה שיותר נקודות מבט שונות על מה שמתרחש. זה חשוב לשם ניתוח אובייקטיבי של המצב — אם קרן המטבע לא שולטת בעניינים אז אין לה אחר כך לגיטימציה לבוא עם תוכנית כלכלית למדינה".
אפשר ללמוד כלכלה של מדינה לעומק בזמן קצר?
"עם הזמן פיתחתי שיטה איך להפוך בתוך שבוע־שבועיים ל'מומחה' למדינה מסוימת. הייתי קורא את הדו"חות של הבנקים הבינלאומיים, הם אומרים את האמת כי הם שמים את הכסף שלהם שם, ומי שכותב את הדו"ח משחק במשרה שלו. אחר כך הייתי קורא ספר היסטוריה אחד על המדינה, אחרי שביררתי מה כדאי לקרוא. והדבר השלישי שהייתי עושה זה לדבר עם כמה עיתונאים במדינה שאליה הגעתי. זה היה נותן לי ידע התחלתי טוב, ומשם הייתי מתקדם".
בישראל לפעמים הפקידות הבכירה במשרד האוצר ובבנק ישראל מזינה את הקרן ב"המלצות" שנכנסות לדו"ח, ואז הפקידים אומרים "אתם רואים? אפילו הקרן אומרת". אצלנו למשל זה בולט בנושא של מועצה פיסקאלית שבנק ישראל מעוניין להקים.
"זה יכול לקרות בסוגיות ניטרליות ומקצועיות כגון מועצה פיסקאלית, אבל בדברים פוליטיים יותר זה מסוכן גם לפקידים במדינה וגם לפקידים בקרן. הקידום בארגונים האלו תלוי בשאלה מה חושבים עליך בממשלות שאתה עובד איתן — אם יחשבו שאתה עושה תרגילים יסלקו אותך".
כיום הקרן נוגעת במגוון נושאים, אנשיה כתבו למשל על מהלכי החקיקה של הממשלה הישראלית.
"בתקופה שלי לא נכנסו לכל הדברים הללו. הייתי בכמה משלחות בתקופות שבהן קרו דברים חמים מאוד בתוך המדינות, וההוראה של הבוסים שלי מלמעלה היתה לא להיכנס לזה. אז האשימו אותנו שלא אכפת לנו מחברה ופוליטיקה אלא רק מ'שיווי משקל כלכלי', היום מאשימים את הקרן שלא אכפת לה מיציבות כלכלית אלא מבעיות פוליטיות וחברתיות. אבל אני לא באמת יודע מה קורה שם היום. בסוף חשוב לזכור שהקרן מורכבת מפקידים, וכמו כל בן אדם אחר — כל אחד עושה מה שצריך בשביל להתקדם, התמריצים שם זהים למקומות עבודה אחרים. אף אחד, אני מעריך, לא ינסה לכתוב דו"ח שמבקר את המדיניות הכלכלית של סין. מפחדים מהם נורא".
לאיזו תקופה בקריירה שלך אתה הכי מתגעגע?
"לשנים של אחרי נפילת ברית המועצת והליווי של אירופה המזרחית במעבר לקפיטליזם. אני זוכר שהגעתי להדלקת נרות חנוכה בדומא של נשיא רוסיה בוריס ילצין, מאות אנשים באו לראות. השינוי הכלכלי שם היה פרויקט עולמי, לא היה תקדים לשינוי משמעותי כזה מכלכלה מתוכננת לכלכלת שוק".
איך באמת עושים שינוי כזה?
"חילקנו את זה לשניים: המעבר — והיעד. היינו קצת נאיביים, אנשי הקרן והמדינות המפותחות, חשבנו שאפשר לבוא מבחוץ, לשבת כמה שעות עם אנשים חשובים במדינה שאומרים לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע, נכתוב פרויקט וזה יעזור. המדינות לא נמצאות היום במקום שבו רצינו לראות אותן בטווח הארוך, בכולן יש סקטורים שאומנם לא נשלטים בידי הממשלה אלא בידי אולגרכים שקיבלו אותם כמעט בחינם וזה מרגיז, אבל היו גם הצלחות, ולא היו מהפכות נוספות".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
5 צפייה בגלריה
מפגינים מחוץ לבניין הקונגרס בבואנוס איירס סביב אישור הרפורמה הכלכלית, יוני 2024 (השלט קורא לנשיא "מחסל המולדת"). "מיליי השתמש נגדם ביד קשה", אומר בלכר. היא כללה זרנוקים, גז מדמיע וכדורי גומי
(צילומים: AP, AFP)
איך חושבים על קפיטליזם אחר
כילד פגשתי את סבא מריו לעתים רחוקות, בדרך כלל כשהגיע לישראל בענייני עבודה. הוא היה רחוק גיאוגרפית ועסוק מקצועית. כשנפח העבודה ירד, המפגשים התרבו. לפני כ־17 שנה, כשאנחנו הנכדים התבגרנו, סבא ייסד מסורת של נופש משפחתי, לרוב באירופה, לרוב בפסח. והקשרים התהדקו עוד יותר כשבסוף העשור הקודם הוא חי כאן שנתיים, כשהיה דירקטור באי.די.בי מטעמו של אדוארד אלשטיין — "לא הצלחנו להחזיק בחברה. זה היה כישלון מביך, והייתי חלק מזה, כך שעזבתי קצת מאוכזב. אבל אני לא מצטער שניסיתי להשתלב במערכת העסקית בארץ".
בשנים האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על כלכלה ועל מדיניות ציבורית, וגם אחרי עשרות שנות ניסיון ואינספור שיחות בינינו אני מגלה שוב ושוב שיש לו נקודת מבט מרעננת גם על סוגיות מאובקות. כך למשל הוא פרסם לפני כחמש שנים מאמר שקרא לחשוב על גבולות הגזרה של העצמאות של הבנקים המרכזיים ולהגדיר אותם היטב, כי "בעתות משבר התיאום חשוב יותר מהעצמאות, והעצמאות נשמרת בכך שאי אפשר לפטר את הנגיד", הוא מסביר ומוסיף: "קיבלתי על הראש על המאמר הזה, זו דעה לא פופולרית".
הפנאי גם איפשר לו לפתח תחביב חדש: הוא מלחין קטעי תפילה יהודיים, והוציא ארבעה אלבומים כאלה (חפשו בשירותי הסטרימינג Mario Blejer Project). וגם זה מחבר בינינו: במפגשים המשפחתיים, בחגים, בימי הולדת, בני המשפחה מתכנסים סביבו ושרים איתו.
מבחינת המשפחה וגם החברים, תמיד היית במצב נסיעה, בדרכים. איך החיים בלי זה?
"אהבתי לנסוע הרבה, לבקר במקומות חדשים, אבל אני קצת מצטער על זה — חייתי בתחושה שאני חייב להשתתף בכל הכנסים, שאם לא אשתתף באחד לא אוזמן לאחרים. זה היה שגוי, כמובן. אם הייתי צריך לעשות דברים מחדש הייתי נוסע פחות ומתרכז יותר במשפחה, אך האפשרות לעשות מחדש לא ניתנה לנו".
למדת בשיקגו, הבאת את בשורת כלכלת השוק למדינות הסובייטיות, אתה תומך במיליי. זו עדיין אותה תפיסה קפיטליסטית כל השנים? לא חל אצלך שינוי מאז השיחות שלנו בנושא כשהייתי ילד?
"היום הרבה יותר אכפת לי מהצד החברתי, משוויון כלכלי ושוויון הזדמנויות ואפשרויות התקדמות לכולם.אני תוהה אם זה שינוי שנולד מתוך מה שאני מאמין בו או מפרגמטיות, כי קשה מאוד להתנהל כשיש אי־שוויון קיצוני, אי אפשר לשמור על יציבות חברתית וכלכלית אם העושר מוחזק בידי מעטים ויותר מחצי מהאנשים עניים. והאי־שוויון גם מוביל לעליית הפופוליזם. ברחבי העולם יש כיום, למרות העלייה בהשקעות ובצריכה, תחושה של חוסר יציבות, של זעזוע גדול בפתח".
