הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 הדו"ח הסופי של ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון מתפרס על פני 109 עמודים, וזה עוד רק החלק הלא מסווג. אבל תנו לי לתמצת לכם אותו לשורה אחת: בשנים הקרובות אתם הולכים לשלם יותר מסים, לקבל פחות שירותים חברתיים, לעשות יותר מילואים, והילדים שלכם ישרתו יותר זמן בסדיר. זו המשמעות של ההמלצה להוסיף לתקציב משרד הביטחון לא פחות מ־30 מיליארד שקל בשנה, נוסף על התוכנית הרב־שנתית שגם כך מגדילה את תקציב הביטחון.
יו"ר הוועדה, תא"ל (במיל') יעקב נגל, אומנם אמר במסיבת העיתונאים שבה הציג את הדו"ח שלדעתו אין סיבה להעלות מסים כי רוב הכסף יגיע מהגדלת הצמיחה, אבל זו אחיזת עיניים. כמו תמיד, אותם הישראלים יידרשו לשאת בכל הנטל, כלומר גם לשרת וגם לשלם. לא לחינם משרד הביטחון וצה"ל מיהרו להגיד שצריך לאמץ את הדו"ח הזה. לא לחינם הם מרוצים מכך שעיקר התוספת תינתן בשנתיים־שלוש הקרובות. הם בטוחים, די בצדק, שהם יצליחו להגדיל את התקציבים עוד יותר בהמשך. ההיסטוריה מראה שהם צודקים. בואו נפרק את זה.
המנהיגים שלנו מניחים שישראלים מעדיפים אקסטרה אקסטרה אקסטרה ביטחון לפני הכל, ומוכנים לשלם עליו ולא על דברים אחרים. האם זה נכון? מישהו בכלל שאל אותנו?
2 קודם כל, החלק הטוב: בניגוד לשתי הוועדות הקודמות שבחנו את תקציב הביטחון — אלה של ברודט (2007) ולוקר (2014) — ועדת נגל עבדה מהר. ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לה את המנדט באוגוסט, והיא הציגה את מסקנותיה בתוך ארבעה חודשים. והיא עבדה באי־ודאות גדולה — כשהיא יצאה לדרך נסראללה עוד היה בחיים ואסד עוד שלט בסוריה. לשרטט המלצות הנוגעות לתקציב הביטחון בתקופה כזו זה אתגר רציני, כי הרי בסוף התקציב הוא אמצעי, לא מטרה. הוא אמור לשרת את המערכת במתן מענה לאיומים הביטחוניים, וכשאלה משתנים מהר מאוד, קשה להבין מה יהיה המחיר של ההתמודדות איתם במשך עשור שלם. והם עמדו גם באתגר הזה.
אבל למהירות ולחוסר הוודאות יש מחירים, גם ביטחוני וגם כלכלי. אידאלית היה עדיף שהוועדה תתכנס רק אחרי המלחמה, כשתמונת המצב תתבהר. אבל לא היתה ברירה: מערכת הביטחון רצתה עוד כסף, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ', שטען בצדק שאי אפשר להמשיך לשפוך כסף בלי גבול על מערכת שהבקרה עליה חלקית, החליט שצריך מתווה מסודר למה עושים עם כל הדרישות התקציביות שלהם, והוביל להקמת הוועדה. אבל הוועדה הזאת מראש מושפעת מאוד מעמדות מערכת הביטחון, שמגדירה את הצרכים, ובזמן מלחמה היא מושפעת עוד יותר. היכולת שלה לנתח את האיומים המשתנים באופן עצמאי ושקול וקר רוח מוגבלת למדי.
לכן בכל הנוגע לתוכניות ההתעצמות של מערכת הביטחון, ההמלצות לא חדות במיוחד. ועדת נגל לא המליצה לחתוך יותר בתוכניות רכש שכבר לא רלבנטיות לנוכח האיומים המשתנים (חמאס הוא לא אותו חמאס, חזבאללה הוא לא אותו חזבאללה), ולא דחפה לקדם דווקא תוכניות אחרות. היא זרמה עם התוכניות הקיימות, בעדכונים קטנים. זה המחיר הביטחוני. המחיר הכלכלי הוא שאין בדו"ח אמירה ברורה ונוקבת שדורשת מהמערכת להתייעל, לפנות חלק מהמקורות הפנימיים לטובת הגדלת התקציב (שתי הוועדות הקודמות עשו זאת). אפילו נושא הפנסיה התקציבית (עניין פעוט של 11.6 מיליארד שקל רק בשנה הנוכחית) לא באמת טופל, כפי שהיה צריך. למעט בדעת מיעוט שצורפה לדו"ח, שהובילה החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי־בויאנג'ו, הוועדה כלל לא התייחסה לעניין.
בשורה התחתונה, הוועדה לא אתגרה את מערכת הביטחון, לא ברמת התפיסה ולא ברמת הכסף. מה שהיה הוא שיהיה, וקחו עוד 30 מיליארד שקל בשנה. זו הזדמנות שהוחמצה.
3 לפני כעשור מודי בר־און אירח אותי באיזו תוכנית רדיו לילית. זה היה זמן קצר אחרי צוק איתן, רשמית רק "מבצע", בפועל המלחמה היקרה ביותר שידענו עד אז. ובר־און רצה לדעת איך יכול להיות שלמשרד האוצר יש 9 מיליארד שקל לתת למשרד הביטחון כדי לכסות את עלויות המלחמה, אבל למטרות אחרות, המאבק בעוני למשל, אף פעם אין את הכסף הזה. תמיד היו לו שאלות טובות יותר מלכל עיתונאי אחר.
אני זוכר שמלמלתי לו משהו על זה שמדובר בהוצאות חד־פעמיות ולא קבועות, ועל כך שמכיוון שמדובר באמצע השנה ולא בסופה עדיין ניתן להסיט כסף מסעיפים אחרים כדי לכסות על עלויות המלחמה. כל מיני מלמולים כאלה בתקציבית. אבל בר־און התעקש להבין את המהות, לא את הטכניקה — למה לביטחון תמיד יש ולדברים אחרים תמיד אין?
רק כעת, כשקראתי את הדו"ח הסופי של ועדת נגל, הבנתי עד כמה השאלה שלו היתה עמוקה, ומוצדקת. קחו דוגמה: כשבתחילת ימי הממשלה הזאת נתניהו וסמוטריץ' הציגו את התוכנית שלהם לחינוך עד גיל 3, במשרד האוצר הזדעקו והסבירו שתוכנית אמיתית לחינוך בגילים האלה תעלה כ־20 מיליארד שקל בשנה. זה המון המון, ואין מאיפה להביא את הכסף הזה, בטח לא בבת אחת, ולכן בסופו של דבר התוכנית של נתניהו וסמוטריץ' נשארה הבטחה על הקרח, כפי שמרגישים היטב כל מי שיש להם ילדים בגילים האלה. והנה, לא חלפו אפילו שנתיים ממסיבת העיתונאים ההיא על החינוך, ומערכת הביטחון הולכת לקבל תוספת שנתית של 30 מיליארד שקל בשנה. איך יכול להיות שיש כסף כדי להוסיף לביטחון, אבל אין כסף כדי להוסיף לחינוך?
התשובה הטכנית היא שאין כסף. כדי להוסיף 30 מיליארד שקל בשנה למערכת הביטחון צריך להעלות מסים או לקצץ בשירותים (גם על זה נשלם, בחינוך פרטי ובריאות פרטית ותחבורה פרטית) או להאריך את הסדיר ואת המילואים או גם וגם וגם. התשובה המהותית היא שהמנהיגים שלנו חושבים שאלה סדרי העדיפויות הנכונים למדינת ישראל ב־2025, ואין סיכוי שהם ישתנו בשנים הקרובות. ההנחה היא שהישראלים מעדיפים אקסטרה אקסטרה אקסטרה ביטחון לפני הכל. עליו הם יהיו מוכנים לשלם.
האם זה נכון?
לא לחינם נתניהו ניסה להתמקד בקמפיין הבחירות שלו בחינוך עד גיל 3. אלה השנים הלחוצות והיקרות ביותר בחייה של משפחה. ההכנסות של ההורים עוד לא בשיאן, הם עדיין בונים קריירה ומנסים להתקדם; אם הם קנו דירה הם מרגישים היטב את עול המשכנתא, בוודאי כשהריבית כל כך גבוהה; הם עוד עושים מילואים; והם צריכים לטפל בילד או שניים או שלושה, ולממן את הטיפול בהם, עניין של לפחות 3,000 שקל בחודש לכל תינוק ופעוט, לפעמים 6,000, לפעמים יותר, משכנתא שנייה לכל דבר. ועכשיו גם המע"מ עולה ב־1%, החשבונות מתייקרים, ההכנסות נשחקות, כל החיים נהיים לחוצים ומסובכים יותר לכל אותן משפחות צעירות.
האם אנחנו בטוחים שהן רוצות שתקציב הביטחון יגדל ב־30 מיליארד שקל בשנה? אולי הן היו מעדיפות שהוא יגדל "רק" ב־10 מיליארד שקל בשנה, ושהמדינה תקצה את ה־20 הנותרים לחינוך חינם אמיתי מגיל 0? מישהו שאל אותן?
מובן שלא. אף אחד לא שאל אותן לגבי הגדלת תקציב הביטחון וגם לא לגבי ההשקעה בחינוך. כשהיינו בימי שגרה אף אחד לא דמיין להשקיע סכומים כאלה בחינוך לגיל הרך, וכשאנחנו בימי חירום אף אחד לא מדמיין להשקיע סכומים כאלה בחינוך לגיל הרך. מודי בר־און צדק — ההוקוס פוקוס הזה אפשרי בישראל אך ורק ביחס למערכת הביטחון. כל שאר הצרכים יכולים להיחנק.
4 אפילו אם אתם לא מסכימים איתי, וחושבים שצריך לתעדף את הביטחון הרבה מעבר לכל שאר הצרכים, אתם צריכים להיות סקפטיים לגבי המלצות ועדת נגל. הסתכלו רק על השנים הקרובות: ב־2025 תקציב הביטחון יסתכם ב־123 מיליארד שקל. זה כולל עוד תשלום של עלויות המלחמה הישירות — ימי מילואים, חימושים וכו'. אבל גם אחרי זה, ב־2026, התקציב יעמוד על 96 מיליארד. ב־2027 הוא יגדל ל־99, ב־2028 ל־100 מיליארד שקל. אני מוכן להתערב על כל ההון שלי בעולם שבשנים שלאחר מכן הוא יגדל מעבר להמלצות הוועדה (כי התוכנית הרב־שנתית של צה"ל תיגמר ובחתימה על אחת חדשה צה"ל ידרוש סכומים חדשים, ובכל מקרה כל המספרים הם לפני הצמדה לאינפלציה). וכשמדברים על 30 מיליארד שקל תוספת בכל שנה צריך לזכור שהם מעבר לתכנון המקורי, ומעבר לגידול המתוכנן בתקציב המדינה כולו.
הקסם היחידי שיכול להביא לכך שהכסף הזה לא יגיע מהגדלת מסים ומקיצוצים בשירותים לאזרחים הוא צמיחה משמעותית מאוד במשק. אם במקום 3% בשנה נצמח למשל ב־5% בשנה. הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לצמוח ככה במשך כמה שנים (ולא רק בצמיחה נקודתית של אחרי מלחמה) היא להכניס עוד המון אנשים חדשים לשוק העבודה, אנשים שהיום בוחרים שלא להשתתף בו. הם ישלמו מסים, וזה יעזור לכולנו. זו בעיה דחופה, ואם לא נפתור אותה נשלם על כך גם ברמת החיים שלנו, אבל גם ברמת הביטחון. ועדת נגל הסתפקה בעניין הזה במילים רפות וכלליות בלבד, והיתה צריכה להיות נוקבת בהרבה. בלי שילוב אוכלוסיות שלמות בשירות ובעבודה, מעמד הביניים ייחנק, הלכידות החברתית תישחק עוד יותר, זה ישפיע גם על המוטיבציה לשרת, והביטחון ייפגע. זו היתה צריכה להיות השורה העליונה והתחתונה של הדו"ח הזה, ולצערי היא לא.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
