יום שבת, 7 באוקטובר 2023: "שמעתי את דני קושמרו מדבר עם ילדה, היא סיפרה בלחש שחטפו את אבא שלה. הלכתי למחסן והוצאתי את המדים אחרי שש שנים שלא נגעתי בהם".
יום שני, 8 בינואר 2024: "אני שוכב במסוק עם כדור ושומע מישהו שואל 'לאן?', ומישהו אחר עונה: 'שבע דקות לברזילי, יותר מזה הם לא ישרדו'".
יום חמישי, 4 ביולי 2024: "בצהריים אני מקבל טלפון: 'אני לא יודעת איך להגיד לך את זה'. איתי גלאה, אחד מעובדי החברה, שערב לפני עוד ישב פה ועבד עד מאוחר כדי לגמור דברים לפני המילואים, נהרג מפגיעת רקטה של חזבאללה".
יום רביעי, 18 בדצמבר 2024: "אמרתי לאשתי: 'תקשיבי, זה מטורף. היינו מילימטר מזה שאת אלמנה שמציינת עכשיו שנה על הקבר שלי, ובמקום זה עשינו אקזיט".
ככה נראו 15 החודשים החולפים של איתמר בן חמו (49). טיסה מניו יורק לישראל לביקור אצל המשפחה בארץ בחגים, אסון לאומי נורא, התנדבות למילואים כרב־סרן בצנחנים וכניסה לעזה, פציעה קשה ושיקום ממושך, פרידה מחבר וקולגה, ואז עסקה מרגשת שבה מכר את החברה שלו, Rivery, תמורת 100 מיליון דולר. והכל היה כרוך בהכל, האישי והעסקי והלאומי. עכשיו, רגע אחרי האקזיט, הוא מדבר בגילוי לב על האסונות, ההצלחות ותחושות השליחות השונות השלובות זו בזו.
"אומרים שאתה נכנס למנהרה... פתאום אתה מרגיש שאיבה מטורפת, צמרמורת, שקט, ושלווה. המשפחה עוברת לי בראש כמו בסרט. אבל אז התעוררתי, והחלטתי שאני לא נרדם יותר. נשאר ער, לא משנה מה"
3 צפייה בגלריה
בן חמו עם הוריו דוד ורותי בסיני, סוף שנות השבעים. "כשאמא נפטרה אבא נשאר עם ארבעה ילדים. כשהוא שמע על האקזיט שלנו הוא בכה, והלך לבית העלמין להגיד לאמא תודה"
רקע קצר: אמא, אבא, ניו יורק
"נולדתי בשכונה ג' בבאר שבע. אבי דוד, יליד מרוקו, היה כבאי, ואמי רותי, ילידת עיראק, עבדה במשרד החינוך והיתה בדרך לדוקטורט בספרות אפילו שלא סיימה תיכון. כשהייתי בן 11 היא נפטרה מסרטן, בת 37. אבא תמיד אמר: 'היא היתה מגיעה להיות מנכ"לית משרד החינוך, והכל נגדע'. הוא נשאר עם ארבעה ילדים, בני 18, 14, 11 — ושנה וחצי. הוא המשיך לעבוד, ונעזר באמא של אמא שגרה קרוב אלינו, וכולנו ג'ינגלנו. יש לי תמונה של אבא בראש מחזיק את אחותי התינוקת ביד אחת וביד השנייה שוטף כלים. ככה הוא היה, גם כשאמא היתה בחיים הוא היה מבשל, והוא רצה שתלמד, והיא התייחסה אליו כמי שנושא אותה על כפיים, מלאת אהבה והערכה. לא משנה איזה מנכ"ל בעל שם עולמי אני אפגוש — אבא שלי יישאר המודל שלי. וכשהוא שמע על האקזיט שלנו הוא בכה, והלך לבית העלמין להגיד לאמא תודה".
בן חמו למד פיזיקה בתיכון, התגייס לגדוד 101 של הצנחנים, היה קצין ברצועת הביטחון, איבד חברים והתלבט לגבי המשך דרכו. "היה עליי לחץ גדול להישאר בצבא, אבל החלטתי שלא, היתה לי עוד אחות קטנה בבית, רציתי להיות עם אבא, עם המשפחה". הוא השתחרר, למד הנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן־גוריון בנגב והתחיל לעבוד בתחום הדאטה, בחברת גילון למידע עסקי ובחברת ההימורים 888. "אחרי שנתיים שם, ב־2007, הקמתי עם שותפים את Vision.bi (שעוסקת בהנדסה של מסדי נתונים). ניהלתי את החברה, מהר מאוד הגענו לכמות לקוחות משמעותית, ב־2020 היא נמכרה תמורת עשרות מיליוני דולרים, ובמקביל כבר הייתי חלק מההקמה של ריברי".
ריברי, שבן חמו מנהל ושייסד עם אביב נוי ואלון רזניק, מציעה לחברות פלטפורמה לניהול, בנייה ואוטומציה של דאטה — "מכל המקורות, בילינג, פייננס, מרקטינג, המערכת שלנו אוספת את כל המידע באפס זמן ומציעה לחברה מודלים של ניתוח הנתונים ואינטגרציה בין כל המקורות. אנחנו מספקים לה את המידע מעובד".
בן חמו, אשתו פורת וארבעת ילדיהם (כיום בני 21 עד 7) עברו לניו ג'רזי כבר ב־2017, במסגרת הג'וב הקודם שלו ששלח אותו לעבוד בניו יורק. "ואז הגדולה חזרה ארצה להתגייס והיתה חיילת בודדה. היא רצתה לצאת לקצונה והבטחנו לה שאם היא תצא — אנחנו חוזרים. אבל לא יכולתי, מבחינת העסק. ריברי התחילה לצמוח מאוד, חצי מהעובדים אמריקאים, רוב הלקוחות בארצות הברית. אז ב־2022 אשתי והילדים חזרו, וסיכמנו שאני נשאר בניו יורק כל 2023, המשפחה באה בקיץ ואני מגיע לישראל בחגים".
מלחמה: כל מי שיכול הולך
לכן בחגי תשרי 2023 הוא היה בארץ. "ב־7 באוקטובר ב־7 בבוקר אשתי מעירה אותי, אומרת 'קורה משהו מטורף'. אני מקשיב לחדשות ומבין שהתחילה מלחמה. כל אחד מאיתנו הרגיש שעוד רגע נכנסים אליו הביתה. אבא שלי אמר לי: 'איתמר, תראה מה זה, 20 הרוגים'. אמרתי לו: 'אבא, זה עומד להיות מאות לפחות'".
ומהבוקר כבר ברור לך שאתה מתגייס?
"עשינו המון שנים מילואים בעזה, רוב המילואים היו על הגדר, בעופרת יצוקה הייתי סמג"ד, קמב"ץ חטיבה. אני מכיר את האזור, את הקירבה. כששמעתי את קושמרו מדבר עם הילדה שסיפרה בלחש שחטפו את אבא שלה, הלכתי למחסן והוצאתי את המדים אחרי שש שנים שלא נגעתי בהם. אשתי שאלה: 'מה אתה עושה?'. אמרתי: 'כל מי שיודע להילחם חייב לצאת'".
אתה יורד דרומה ו...?
"הגענו לעוטף בסביבות 13:00, הגדס"ר ירד לעזור בקיבוצים, אמרו לי: 'הסמח"ט בחו"ל, תבנה את החפ"ק', אספנו אנשים מהגדוד ויצאנו למלחמה. בהתחלה היינו בג'נין, בלטה, שכם, ואז נכנסנו לעזה. התפקיד שלנו היה ליצור קו הגנה לחיילים שלנו, לאספקה ופינוי נפגעים, ולהוביל את הבדיקה של כל המנהרות בגזרה, כשהחלום שלנו היה להגיע לחטופים. היינו סביב ציר נצרים, בין ריכוזי אוכלוסיות, ועם היתקלויות יומיומיות. בחטיבה שלנו היו מאות נפגעים".
לא פחדת?
"לא חשבתי אפילו על אפשרות שאיפגע, אני אדם אופטימי, אבל היו לנו כמה אירועים קשים, חבר'ה שעלו על מטען חצי דקה ממני, ואז אתה מתחיל להבין שזה יכול לפגוע בך".
3 צפייה בגלריה
עם בנו הצעיר יונתן בתל השומר, בינואר. "בהתחלה חלמתי על מה שקרה, עכשיו אני מתעורר מדאגות אחרות, של יזם. אבל אני עדיין בטיפול"
פציעה: ככה נראה הסוף
זה קרה ב־8 בינואר. "קיבלנו קריאה על חייל שנפגע קל ויצאנו עם שני האמרים להוציא אותו. אתה נוסע דרוך בציר המרכזי של עזה, מצד אחד הכוח שלנו, מצד אחר זייתון, שכונה קשה שצה"ל עוד לא פעל בה. פתאום מאיזה פיר שיוצא מאיזה בית מחבלים יורים אר.פי.ג'י ומפעילים מטען על הכוח שהיינו אמורים לחבור אליו. נוצר הדף גדול, אנחנו מנסים להבין מה קורה ולחבור לכוח, אני והסמח"ט הולכים קדימה, ואז, באחת הסמטאות, אני נפגע מכדור של קלאצ' קצת מתחת ללב, הוא עבר את כל הגוף ונשאר תקוע באפוד מאחורה. כדור של 7.62 מ"מ זה חור גדול".
אחר כך בן חמו יגלה שהסרעפת, הטחול, אחת הכליות והמעי הגס שלו נפגעו בפציעה שהוגדרה קשה ("גם עמוד השדרה היה קרוב"). בזמן אמת הוא פשוט מאבד המון דם "והכל שורף בצורה מטורפת, תחת אש שנמשכת כל הזמן, ואני רואה את יונתי הסמח"ט מתקדם וחוטף חמישה כדורים (הוא השתקם מאז)", ורואה את החברים מחלצים אותו עצמו. "אחד מהאנשים שאספתי לכוח בתחילת המלחמה היה ציון גדעוני, אחיו של ליאל שנהרג בצוק איתן בקרב שבו נהרג הדר גולדין. לא רציתי להכניס אותו לעזה, הוא אח שכול ואני מכיר את המשפחה. אבל הוא נכנס, והוא ויוסי שהיו איתי ברכב הם אלה שמשכו אותי מתוך האש, העבירו אותי מאחורי קיר והצילו לי את החיים. מכיוון שעשינו את זה כמעט כל יום, כולם היו מיומנים בחילוץ, לקחו אותנו למנחת שהקמנו בלב עזה, העלו אותנו למסוק, נתנו מנות דם".
מה אתה זוכר מהרגעים האלה?
"שאני שומע מישהו במסוק שואל 'לאן?', ומישהו אחר עונה: 'שבע דקות לברזילי, יותר מזה הם לא ישרדו'".
ראית את הסוף?
"אומרים שאתה נכנס למנהרה... פתאום אתה מרגיש שאיבה מטורפת, צמרמורת, שקט, ושלווה. המשפחה עוברת לי בראש כמו בסרט. אני רואה את אשתי, ואז ילד אחרי ילד, את הבנות עומר ועמית, ואז אילון נתקע לי שם, ואני אומר לעצמי בראש 'זוז, אילון, אני רוצה לראות גם את יונתן'. ואז התעוררתי, עדיין בשטח, והחלטתי שאני לא נרדם יותר, אמרתי לעצמי 'אני לא נרדם!'. חשבתי על זה כמו על סטארט־אפ: הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כיזם זה לשרוד כל הזמן. ככה זה סטארט־אפ — הישרדות, הישרדות, הישרדות, אקזיט. ממש אמרתי לעצמי: 'אני עכשיו כמו הסטארט־אפ שלי. חייב שהוא ישרוד, לא משנה מה. אני נשאר ער, ואחר כך יהיה בסדר'. וזה מה שניסיתי לעשות, להישאר ער".
הוא נשאר ער כל הדרך לבית החולים, "שם הכניסו אותי לסי.טי ולניתוח והצמידו לי טלפון, 'תגיד לאיזה מספר להתקשר'. את הנייד של אשתי אני לא זוכר, הוא חדש, אבל הטלפון של אבא שלי לא השתנה 30 שנה, אותו אני זוכר. הם חייגו ואני לוקח אוויר, יודע שאני צריך להיות רגוע, ואומר לו: 'נפצעתי, אני בברזילי בדרך לניתוח, בואו לפה'. הוא אסף את האחיות שלי, אחת מהן בכתה כאילו הכל נגמר והוא אמר לה 'תירגעי, הוא נשמע בסדר, בטח קיבל שריטה'. זה גם מה שהוא שידר לאשתי, כשאחרי הניתוח אמרו 'קשה אבל יציב' היא אמרה: 'איך זה יכול להיות? חשבנו שהוא פצוע קל'".
"אתה מפחד שאם תרפה הכל יתמוטט. ואתה רואה שיש קשיים, שהביטחון של חלק מהעובדים והמנהלים והקרנות מתערער. וכבר היה להן תירוץ טוב למשקיעים שלהן, 'חבר'ה, מה לעשות, המנכ"ל מת'"
שיקום: העבודה הרימה אותי
בן חמו היה מאושפז עד סוף מרץ. קרובים, חברים, קולגות ואנשי הקהילה שלו עטפו אותו כל הזמן הזה. "כשהייתי בניתוח בברזילי אבי אייל מקרן אנטרי קפיטל ישב עם המשפחה שלי, כשרק הביאו אותי לתל השומר והורידו אותי מהאמבולנס כבר חיכה לי שם ניר אדלר מקרן סטייט אוף מיינד, שניהם מהמשקיעים הראשונים שלנו. הקהילה במודיעין (שבה חיה המשפחה) עזרה לנו מאוד. אנשים שהיו איתי בסדיר, במילואים, חברים מהיסודי ומהתיכון, כל מערכות היחסים שהיו על אש קטנה קמו לתחייה, חזרתי לקשר עם אנשים אחרי 20 שנה. זה נתן לי הרבה מאוד כוח. התמיכה מהמשפחה ומכל האנשים האלה גרמה לי לרצות לחזור לחיים".
גם העבודה — בשלב הזה כבר היו לו כ־80 עובדים ו־450 לקוחות — גרמה לו לחזור לחיים. "ידעתי שזו הישרדות שלי ושל הסטארט־אפ שלי, ושאני צריך לנהל את שני האירועים האלה במקביל".
מה זה אומר?
"מהרגע שהתעוררתי שיחות בווטסאפ ובסלאק, ואחרי שבועיים וחצי כבר פגישות בורד מהמיטה במחלקת שיקום. לאט לאט חזרתי לכמה שעות במשרד, ואחרי שלושה חודשים כבר הייתי בעבודה מלאה. זה היה מפחיד, זה התחיל עם Fake it till you make it, אבל נאלצתי לחזור כמה שיותר מהר, וזה נתן לי קפיצת מדרגה נפשית גדולה".
למה היית חייב את זה? היו מסתדרים בלעדיך עוד כמה שבועות או חודשים.
"אתה מפחד שאם תרפה הכל יתמוטט. ובשלב כזה של החברה המנכ"ל הוא זה שמרים קרן ורץ לנגוח, הוא הכל. כשהפונקציה הזאת נעלמת פתאום נוצרים המון פערים, לא משנה כמה כולם יתאמצו. אתה פותח את הווטסאפ והסלאק ורואה שיש קשיים. גם הביטחון של חלק מהעובדים מתערער. אחד מראשי הצוות בא לבקר אותי בבית החולים עם עוגיות, ואמר: 'ריברי חברה טובה, אל תוותר עליה'. שאלתי: 'למה אתה אומר את זה?', והוא ענה: 'אם לא תחזור...'. אמרתי לו שאין לו מה לדאוג. והרי מה יש לנו בסוף כסטארט־אפ? רק את האמונה בבלתי אפשרי. כשאנשים פחות מאמינים אתה מרגיש שזה זולג לך בין האצבעות, אתה מפחד לאבד הכל. זה נכון לגבי העובדים, כולל מנהלים בחו"ל שלא הבינו עד הסוף מה קורה פה, וזה נכון גם לגבי המשקיעים, שלא בטוח שבשבוע הראשון הם ראו את הדברים נגמרים באקזיט. כבר היה להם תירוץ טוב לאלה ששמו את הכסף: 'חבר'ה, מה לעשות, המנכ"ל מת'".
בן חמו מודה ש"היה לי מזל גדול", אבל מסרב להשתמש במילה "נס" ("אי אפשר להגיד נסים על כל מה שקרה פה") ולא מוכן לערב בעניין את אלוהים ("כשהבת שלי אמרה שאנחנו צריכים להתחיל לשמור שבת, אמרתי לה שאני לא מוכן שיקחו התחייבויות על חשבון החיים שלי"). הוא חזר לשחק כדורגל, וממשיך בטיפול הפסיכולוגי שהתחיל בזמן השיקום. "בבית החולים היו לי חלומות על מה שקרה, הייתי מתעורר מהם. היום כמנכ"ל ויזם אני מתעורר מדאגות אחרות, אבל אני עדיין בטיפול. זה לא משהו שצריך להתבייש בו, מלחמה היא דבר קשה, אתה רואה אנשים נפגעים, מתים, מחזות שלא אמורים לראות, וטיפול הוא חשוב".
והוא גם עסוק בסיוע לשיקום של אחרים. "משרד הביטחון עושה עבודת קודש עם הנפגעים, אבל התפקיד שלנו כבכירים בהייטק הוא לסייע לנפגעים לשקם את עצמם באמצעות עבודה. חייבים לראות איך מחזירים את האנשים האלה למעגל החיים, שחלק מרכזי בו, העבודה, זה מה שהכי עזר לי. ואלה אנשים בני 20 ומשהו, יש להם עוד 50 שנה של עבודה".
אתה בעצם שני הצדדים של הסיפור הזה.
"כן, אני מייצג את שתי הקבוצות. אני יכול לשמש דוגמה לכמה חשוב לחזור לחיים, ואני גם פֶּה למי שנפצעו ועוברים שיקום. אפשר להיכנס למרה שחורה, אבל זה הצד השני, שלנו כאנשי הייטק — יש לנו חובה לקלוט אותם, לעזור להם, לעשות עבורם הכל. חשוב לתת להם את ההזדמנות הזאת".
3 צפייה בגלריה
עם איתי גלאה במפגש מקרי בכניסה לעזה, נובמבר 2023. "אמרתי לו: 'ריברי מתפוצצת, אבל היא לא שלמה עד שאתה לא בא. אנחנו מסיימים את המלחמה ואתה מצטרף לחברה'"
איתי: תחושה של חנק
את איתי גלאה בן חמו בעצם הכיר כבר בחברה הקודמת שלו, ויז'ן.בי.איי, שנים אחורה. "הוא היה שם חלק מהצוות שאחר כך ייסד את ריברי, אבל עזב לפני ההקמה. בנובמבר פגשתי אותו לגמרי במקרה בכניסה לעזה. אמרתי לו: 'בוא אלינו. ריברי מתפוצצת, אבל היא לא תהיה שלמה עד שאתה לא בא. אנחנו מסיימים את המלחמה ואתה מצטרף לחברה. איזה תפקיד אתה רוצה?'".
רס"ן גלאה סיים את המילואים באפריל, והצטרף לריברי במאי כמפתח מומחה. "והוא נכנס מיד לעניינים. אחרי חודשיים, ב־3 ביולי, ראיתי אותו בלילה יושב ועובד במשרד. שאלתי: 'יש באג קריטי?', והוא אמר: 'לא. הקפיצו אותי למילואים בצפון, אני חייב לסיים פה כמה דברים'. חיבקתי אותו ואמרתי: 'אין עליך בעולם'".
זו היתה פגישתם האחרונה. "למחרת בצהריים אני מקבל טלפון מגיסתו, שגם היא עובדת בחברה. היא אומרת לי: 'אני לא יודעת איך להגיד לך את זה — איתי נהרג'".
ואיך הרגשת באותו הרגע? מה עבר לך בראש?
"לא קלטתי עד שניתקתי את השיחה. וגם אז פעלתי כמו מכונה, עדכנתי את מנהלת ה־HR, את הצוות המייסד, אנשים שעבדו איתו בוויז'ן, ובתוך 15 דקות כינסנו פגישת חברה דחופה כדי לעדכן את כולם. כמנכ"ל אתה מי שמודיע ומכניס את כולם לתחושה של חנק. רק לאחר מכן נפל לי האסימון. ובלוויה היה קשה מאוד, ספדתי לו וסיפרתי את הסיפור שלנו".
גלאה (38) הותיר אחריו אשה הרה ושני ילדים. "אחרי הלוויה דיברנו בינונו המייסדים, ובתיאום עם הבורד הכפלנו את המניות של איתי בחברה, עבור אשתו וילדיו. עכשיו גם החברה שקנתה אותנו, Boomi, מוסיפה למשפחה כמה עשרות אלפי דולרים".
איך זה קרה?
"בדרך לעסקה המנכ"ל שלהם סטיב לקס שאל אותי באיזשהו יום: 'איך אתה? איך העובדים? אנחנו עוקבים אחרי החדשות ודואגים לכם. אני מקווה שאף אחד מעובדי החברה לא נפגע'. אמרתי לו: 'סטיב, אני אגיד לך משהו שאולי יפיל את העסקה — אין אחד בישראל שלא נפגע, נרצח או נחטף לו מישהו'. וסיפרתי לו על איתי. הוא החליט על המענק ברגע שסיפרתי לו. הקנייה של ריברי נכונה לנו ולהם מבחינה מקצועית, אבל לנוכח הגישה האנושית שלו אמרתי לסטיב: 'העסקה הזאת תיסגר לא משנה מה — בגלל מה שעשית עכשיו'".
למה?
"כי הבנתי שיש שם תרבות שמתאימה לערכים שאני מאמין בהם. כי בסוף כשקונים חברה ישראלית, וזו פעם ראשונה שהם קונים חברה לא אמריקאית, אתה צריך להבין מה זה ישראלים. הם חייבים לראות שאנחנו בונים פה משהו גדול, ושההייטק הישראלי עמיד במצבים קשים, גם כשזו מלחמה שבה כל אחד מכיר מישהו שנהרג או נפצע. בימים שבהם אתה לא רץ להגיד בכל מקום שאתה חברה ישראלית, אתה שואל את עצמך אם זה מפחיד חברות זרות שעובד נהרג, שהמנכ"ל נפצע. אלה לא אנשים שחווים את מה שאנחנו חיים פה בישראל, הם מוטי ביזנס, ועולה השאלה כמה רחוק ללכת עם השיקוף של המציאות. אבל שיתפתי, כי לא ראיתי דרך אחרת. וכשראיתי את התגובה למה שקרה לאיתי הבנתי שיש פה הזדהות אמיתית עם האתגר והכאב שלנו".
אקזיט: שיקום גם לשוק
האקזיט הגיע כחמש שנים לאחר הקמת ריברי, אחרי שגייסה כ־48 מיליון דולר בשלושה סבבים ולאחר שהתבססה כבר אצל לקוחות מגוונים, מסודהסטרים דרך פאפאיה גלובל ועד לגו, אן.בי.סי ויוניברסל. "הדגש על דאטה הופך חברות למוצלחות יותר, ובנינו למאות ארגונים ולרוב חברות הטק בישראל את מערכות ארגון הדאטה שסייעו להם להצליח. זה שוק שכל הזמן גדל — דאטה אינטגריישן זה שוק של 30 ביליון דולר היום — והמוצר שלנו קל מאוד לשימוש, בתוך חצי יום יודעים איך לעבוד איתו". בומי, החברה האמריקאית הקונה, שמתמחה בחיבור מערכות עסקיות שונות של חברה, ובן חמו אומר ש"אנחנו משלימים להם משהו לא נורמלי, כניסה לתחום שלנו היתה יעד אסטרטגי שלהם, ואנחנו יכולים לשרת את 23 אלף הלקוחות שכבר יש להם".
מתי העסקה נולדה?
"הם פנו אלינו בסוף אוגוסט, גישושים ראשונים, בתחילת אוקטובר כבר היתה הצעה ראשונה, התחלנו מו"מ, בדיקת נאותות — וכשזה קורה זה קורה מהר".
ולמה למכור ולא להמשיך לצמוח לבד?
"כי בעסקה כזאת אני מדלג על ארבעה־חמישה שלבים שהיו נדרשים לי בצמיחה עצמאית, ומגיע ישר לשוק הגדול בארצות הברית".
כמה התרגשת מהאקזיט הזה ובזמן הזה?
"כבר מכרתי את ויז'ן, והאקזיט הנוכחי בהיבט של הכסף לא מעניין אותי כמו ההזדמנות שיש פה לעובדים, לארגון ולחברה. היה החזר טוב למשקיעים שלנו, הצלחנו יפה, יהיה מיזוג מדהים. אבל זה סיפור יותר רחב — זה לא האקזיט הגדול במדינת ישראל, אבל זו חברה אמריקאית שבאה ופותחת פה פעילות, זו עדות לעמידות של הטק הישראלי. וגם זה התפקיד שלנו היום, להחזיר לכאן את המשאבים שכל כך חסרו בשנה וחצי האחרונות. זה מראה ליזמים שיש תקווה. אנחנו רוצים לראות חזרה של משקיעים זרים, שיקום האמון של חברות אמריקאיות בשוק הישראלי. חברה אמריקאית שנכנסת לשוק כאן בזמן מלחמה זו אולי סנונית שמבשרת שהאמון בהייטק המקומי חוזר. ובאופן אישי, כמי שמגיע בכל שבת לכיכר החטופים, מה שבאמת יאפשר לי לשמוח מהאקזיט זהם שהם יחזרו. זה השיקום שהמדינה הזאת צריכה. היא תחזור לעצמה רק כשהם יחזרו".
ואתה אישית גם סוגר שנה שהתחילה בפציעה ונגמרת במכירה.
"ב־8 בינואר אני על סף מוות, בסוף דצמבר אני מגיע לשיא מטורף. רוב הזמן אני לא חושב על זה, כי אני בעשייה — בעשייה אתה לא חושב 'איך התחלתי את השנה ואיך סיימתי'. אבל אחרי שחתמתי פתאום אמרתי לאשתי: 'תקשיבי, זה מטורף. היינו מילימטר מזה שאת אלמנה שמציינת עכשיו שנה על הקבר שלי, ובמקום זה עשינו אקזיט'".
