"המשפחה שלי חיה במזרח ירושלים כבר 400 שנה. שליטים וממשלות באו והלכו, ואנחנו תמיד היינו כאן", אומר היזם מחמוד חוויס. "וכיום, מכיוון שלא ישראל ולא הרשות הפלסטינית מקבלות אותנו אליהן, אני מגדיר את עצמי ירושלמי. כשהיינו בכנס ג'ויטקס בדובאי, היו דוכן ישראלי ודוכן פלסטיני. שניהם לא הסכימו לעבוד איתי, אז הקמנו דוכן ירושלמי. זה פותר לי את הבעיה. כי מי שלא מקבל אותי — למה שאני אקבל אותו?".
מה זה אומר בתכלס?
"אני עובד מול שתי הרשויות ולא נגדן בתור ירושלמי. אני מחובר לישראלים, לפלסטינים וגם לירדנים. לא אכפת לי מה אומרים עליי ובאיזו קטגוריה מנסים לשים אותי. יש לי תעודת תושבות ישראלית, אבל אני לא אזרח. יש לי תעודת מעבר ירדנית ומסמכי מעבר ישראליים. הסטטוס הרשמי שלי הוא לא החלטה שלי — אני פשוט מסתגל למצב. דברים שאני יכול לשנות — אני משנה. אני מאמין בלהילחם. זה הדרייב שלי לעשות דברים. ועכשיו אני נלחם כדי להביא הצלחה למזרח ירושלים".
את ההצלחה שואף חוויס (51) להביא לחלק הזה של העיר באמצעות מרכז החדשנות והתעסוקה החלוצי Jinnovate, שהקים לפני כשבעה חודשים על בסיס מענק תקדימי של 10 מיליון שקל (בפריסה לחמש שנים) מרשות החדשנות לקידום יזמות בתחום הרפואה בחברה הערבית. את הפרויקט מובילה Techlinic, חברה שהקים חוויס לפני חמש שנים להשמה של מזרח ירושלמים בהייטק. בשבוע שעבר זכתה החברה בתקציב של כ־5 מיליון שקל (בפריסה לשנתיים) מהרשות, לשם הבאת שלוחות מקומיות של חברות הייטק מהמרכז.
המטרה היא אקזיט מזרח ירושלמי ראשון?
"אקזיט הוא רק כלי אחד, ואני לא רואה את זה קורה בחמש השנים הקרובות לפחות. המטרה העיקרית שלנו היא להעסיק יותר אנשים ממזרח ירושלים ולשלב אותם באקוסיסטם של ההייטק הישראלי. הצלחנו ליצור משהו מכלום, ואני מתמקד כרגע בלהביא את המים המזינים לצמחים שלי. אני מנסה לבנות תקווה באמצעות הכלכלה. העבודה עם ישראל תביא לכלכלה טובה יותר, להגדלת ההכנסה, לאנשים 'שבעים' שלא חושבים על אלימות כי אכפת להם מהעתיד ויש להם מוטיבציה".
כשהכיס מלא, האי־שקט החברתי פוחת?
"תקווה קיימת כשאתה ממלא את הכיס שלך. כשלאנשים יש משהו להגן עליו. כסף הוא כוח, וככל שלאנשים יהיה יותר ממנו, תהיה להם יותר מוטיבציה לעשות שינוי, לחשוב על העתיד שלהם. אם תקחי את האדם כאן בחנות למטה שמרוויח 5,000 שקל, תשפרי את העסק שלו והוא ירוויח 15 אלף שקל בחודש — זה ישנה את כל המוטיבציה שלו בחיים. הוא לא יסכן את הסכומים האלה כדי לצאת להפגנה מסוכנת. אם יש לו ילדים, הוא יחשוב עליהם. אם הוא רווק, הוא יחשוב על הסיכוי שלו להתחתן. ואם אין לו בית, הוא יחשוב על איך להשיג כזה".
אז הצלחת מרכז החדשנות היא התקווה לשלום בין העמים?
"אני לא מאמין בשלום, אני מאמין בעסקים ותעסוקה. הפסקתי עם התקווה לשלום בין ממשלות. רק אנשי עסקים יכולים להביא שינוי, לא פוליטיקאים. עכשיו יש לנו מרכז חדשנות, אחרי שבמשך 50 שנה לא היה לנו כלום, ויש לנו סטארט־אפים שמקבלים הכוונה, גישה לכספים, חיבור לאקדמיה ולמרכזי חדשנות אחרים, הפניות לוועידות בינלאומיות. זה יוצר שלום ברמה האנושית הבין־אישית בשטח. ברמה הזו אני יכול לראות אותך כבן אדם האינטלקטואל שאת, ולא כחיילת במחסום, ואת יכולה לראות אותי כאיש עסקים וחוקר, ולא כטרוריסט".
"בהייטק הישראלי יש הרבה סיפורי הצלחה, אז למה לא להיות מעורבים בזה וליהנות מזה? למה שלא נשלח את ילדינו לטכניון ולאוניברסיטה העברית במקום לאוניברסיטה בירדן? אנשים שילמדו בירדן ישמרו על התפיסות שאיתן באו מהבית, וזה לא יביא לשום שינוי חברתי"
4 צפייה בגלריה
תוכנית יזמות למנהיגים רפואיים במסגרת ג'ינובייט במרכז החדשנות של שיבא. "לא באתי מרקע של הייטק או בריאות, אני לא מבין בזה דבר. אבל הצלחתי"
(צילום: Jinnovate)
4 צפייה בגלריה
ליאון (שני מימין) לצד השר לענייני ירושלים מאיר פרוש בהשקת בניין איסטק, 2023. 10 מיליון שקל הושקעו בשיפוץ הבניין שנועד להיות "סיליקון ואדי"
בחיים, כמו בקראטה
אוכלוסיית מזרח ירושלים מונה כ־612 אלף איש ומהווה כ־62% מאוכלוסיית העיר כולה — מרביתם (כ־379 אלף איש) ערבים במעמד של תושבי ישראל, כלומר ללא אזרחות. לפי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מרבית ערביי מזרח ירושלים נעדרי השכלה תיכונית מלאה (73% מהגברים ו־67% מהנשים), ורק 11% מהם מועסקים בעבודות המצריכות השכלה גבוהה. רק כשליש מכלל התושבים מועסקים בתוך תחומי ישראל (לא כולל מזרח ירושלים)." המחסום העיקרי של המקומיים הוא שרבים מהם לא יודעים עברית", אומר חוויס. "נוסף על כך, לא בכל מקום מכירים בתארים ממוסדות אקדמיים פלסטיניים וישנה גם בעיה מהותית של נגישות תחבורתית".
חוויס מכיר היטב את מצוקות השכונה כמי שנולד וגדל בה, בן בכור למשפחה ובה שבעה ילדים. "אני גר בהר הזיתים ולפני 25 שנה עוד ראינו מהמרפסת את ים המלח, עד שבנו בתים שחוסמים את הנוף".
להוריו היתה השכלה תיכונית בלבד, ואביו עבד כנהג. אבל באקט חריג למקום ולמעמדם הכלכלי, הוריו החליטו לשלוח את כל ילדיהם לבתי ספר פרטיים ולא ממשלתיים. "זה שם אותנו על מסלול ההצלחה", אומר חוויס. "אני למדתי בבית ספר ששייך לכנסייה האנגליקנית, וזה אומר שלמדתי מקצועות באנגלית וברמה גבוהה, זה יוצר לך תפיסה מחשבתית אחרת ממה שמקובל באזור. גדלתי בבית מאוד ליברלי בהשוואה לבני הדודים שלי. יש לנו מנטליות של קבלת האחר, לעבוד עם האחר. אני לא מדבר רק על עבודה עם ישראלים, אלא גם עם אנשים מסילוואן, למשל. יש בכולנו סובלנות".
מאיפה הכסף לשלוח שבעה ילדים לבתי ספר פרטיים?
"לאבא שלי לא היה הרבה בחיים, אבל את כל כספו הוא שם על החינוך כדי להרוויח את הילדים שלו. זה הדבר שהכי עיצב אותי והשפיע עליי. הלימודים בבתי הספר הציבוריים היו בזבוז זמן מוחלט, זה לא חינוך אפילו".
דבר נוסף שעיצב את חייו של חוויס מגיל צעיר היה ההחלטה ללכת לחוג קראטה. "מגיל 13 עד 38 התאמנתי בקראטה", הוא מספר. "היתה לי חגורה שחורה דן 3, וב־1989 הייתי אחד המייסדים של איגוד הג'ודו והקראטה הפלסטיני. זה ענף שמאוד מתאים לי, כי אתה נלחם לבד. ואני לא אוהב להיות חלק מקבוצה, חלק מהעדר. אני אוהב לראות את העדר מלמעלה ולהזיז אותו לכיוון הנכון. אני Change Maker. ובחיים, כמו בקראטה, אתה לבד בזירה. זה דוחף אותך לממש את עצמך בתור אינדיבידואל. כשיש לך עיני נץ וחזון, כשאתה רואה איך דברים צריכים להיות — אתה רוצה לבנות את הדרך הזאת".
"בתקופתי ללמוד עברית נחשב שיתוף פעולה עם הכיבוש. היום אני חושב שזו טיפשות גמורה, כי אם הייתי לומד עברית מכיתה א' החיים שלי היו קלים יותר. לא היו לי אופציות כשגדלתי, ולכן אני עובד בבניית קהילות. כדי שיהיו לילדים שלי אופציות. זה הדרייב שלי"
4 צפייה בגלריה
חוויס בנעוריו מתאמן בקראטה. "זה ענף שמאוד מתאים לי, כי נלחמים בו לבד. ואני לא אוהב להיות חלק מהעדר. אני אוהב לכוון את העדר"
(צילום: מהאלבום המשפחתי, רפרודוקציה: אלכס קולומויסקי)
את דרכו המקצועית החל חוויס בלימודי אופטומטריה, "אבל לא עבדתי במקצוע אפילו יום אחד", הוא אומר. "עבדתי כמלצר במלון בירושלים, ואז כנהג מונית, עד שאבא חיבר אותי למועצה הבריטית בירושלים. התחלתי לעבוד איתם כנהג במשרה חלקית, וכבר בחודש הראשון לעבודה הם הפכו אותי למנהל פרויקטים שלהם — הכל בזכות אנגלית בריטית טובה שקיבלתי בבית ספר". חוויס עבד במועצה הבריטית בין השנים 1995–2001, ובמהלכן נשלח ללימודי תעודת ניהול עסקים באוניברסיטת מאסטריכט בהולנד במלגה ממשלתית בריטית.
התחנות הבאות בקריירה שלו היו תפקידי ניהול וייעוץ בעמותות וגופים בינלאומיים, ובהם: יועץ לימודים אקדמיים בעמותה Amideast, שמקדמת חינוך והכשרות מקצועיות במזרח התיכון; מנהל פרויקט חממות חקלאיות של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO); מנהל לוגיסטי בעמותה הרפואית MERLIN, שאחראי לשיפור הנגישות לטיפול רפואי בעזה ובגדה המערבית; ומומחה רכש בבנק העולמי. "ב־2014 פתחתי חברה לרכש ציוד לוגיסטי לרשות הפלסטינית ברמאללה, ומאז אני בסקטור הפרטי", הוא אומר.
מה גרם לך לרצות להרים את מזרח ירושלים?
"רוב חיי לא היה אכפת לי יותר מדי מהשכונה. נולדתי פה, אבל עבדתי ברמאללה, אז היה אכפת לי יותר מרמאללה, מהגדה המערבית ומעזה. ב־2019 התחלתי לעשות מחקרים עבור Belgian Technical Cooperation (ארגון סיוע בינלאומי של בלגיה, שכיום נקרא Enabel). בארגון רצו להשקיע כסף בחדשנות, וביקשו ממני להשוות בין מזרח ירושלים לרמאללה בתחום. אחרי כמה חודשי מחקר גיליתי שבעוד ברמאללה היו לפחות 16 חממות חדשנות, במזרח ירושלים לא היה שום דבר. מקומיים שרצו לעבוד בפיתוח ומחקר היו צריכים לנסוע כל יום לרמאללה, כמוני. אבל המשמעות של זה היא לעמוד בכל יום שעתיים־שלוש במחסומים, וזה פשוט לא הגיוני.
"בעקבות התובנות האלה ניסיתי לשכנע בעלי חברות הייטק ברמאללה לפתוח שלוחות במזרח ירושלים, ולא הצלחתי. אבל אני שונא להיכשל, אז באוגוסט 2021 החלטתי לפתוח בעצמי את טק־קליניק, חברה שמציעה שירותי תכנות במיקור־חוץ לחברות הייטק".
מה שאיפשר לחוויס לפתות חברות הייטק ישראליות לעבוד עמו היה הפרויקט EasTech, בניין ששופץ ב־10 מיליון שקל בתקציבים של עיריית ירושלים והמשרד לענייני ירושלים. איסטק הוקם כדי שיוקם בו מה שהעירייה מכנה "סיליקון ואדי", והוא מציע משרדים בחינם למפתחים שגרים במזרח ירושלים. "הבניין הזה היה נטוש מאז 1963, והגיעו אליו בעיקר סוחרי סמים", מספר חוויס. "אני הבאתי את הרעיון לשדרג אותו, ידעתי מי האנשים שיכולים לעזור בשיפוץ שלו והלכתי אליהם".
ב־2022 טק־קליניק קיבלה מענק ראשוני מרשות החדשנות של 280 אלף שקל לתוכנית הכשרה להייטק של נס טכנולוגיות לבוגרי לימודי הנדסה. "ההכשרות הן גם בפיתוח תוכנה ברמות שונות, אבל גם להקניית כישורים רכים", אומר חוויס. כיום פועלות באמצעות טק־קליניק שלוחות של חברת התוכנה החיפאית Bridgz וחברת טכנולוגיות הפרסום התל־אביבית Natural Intelligence. "אני לא אקטיביסט פוליטי, אלא פעיל קהילתי", אומר חוויס. "פשוט איש עסקים עם כישורי משא ומתן ושכנוע".
יש מספיק בעלי השכלה גבוהה במזרח ירושלים?
"בכל שנה כמה אלפי סטודנטים ערבים מסיימים לימודים במכללה האקדמית להנדסה עזריאלי, מכללת הדסה, אוניברסיטת ביר זית, אוניברסיטת חברון, ובוגרי האוניברסיטה הערבית־האמריקנית בג'נין. יש לנו השכלה גבוהה רחבה במזרח ירושלים. כך שבהחלט יש עם מה לעבוד".
ובכל זאת, היה קושי אחד משמעותי בפריצת המחסום שבין מזרח ירושלים להייטק הישראלי — חוויס לא ידע עברית. "התחלתי את החברה עם שותף מקומי שעבד בחברה ביוקנעם, כך שהעברית שלו היתה מעולה", הוא מספר. "אז בכל מפגש עם חברת הייטק או משקיע ישראלי הוא היה מדבר, ואני ישבתי בלי להבין כלום. הרגשתי כאילו אני אף אחד. אני ליד השולחן, אבל לא שם. אז החלטתי ללמוד עברית בעצמי".
העברית שלך מרשימה ממש. איך השגת אותה?
"בעזרת יוטיוב, שיחות עם חברים וגוגל טרנסלייט. הייתי כותב לעצמי משפטים באנגלית, משמיע לעצמי את התרגום ואז חוזר על מה ששמעתי. פתרתי דפי עבודה בעברית לילדים. באביב 2022 התחלתי ללמוד וכיום אני לא חושש לדבר. המבטא הזה שלי בעברית הוא בעצם מבטא של גוגל טרנסלייט".
איך זה ייתכן שבכל השנים שלך בירושלים לא נחשפת לעברית?
"כשעבדתי כמלצר לפני 30 שנה שמעתי עברית, גם קצת כנהג מונית, אבל לא ידעתי איך לדבר. ידעתי 'בסדר', 'מה שלומך' וכאלה, אבל לא ברמה מקצועית. בתקופתי ללמוד עברית נחשב שיתוף פעולה עם הכיבוש. היום אני חושב שזו טיפשות גמורה, כי אם הייתי לומד עברית מכיתה א' החיים שלי היו קלים יותר.
"אני גדלתי בקהילה בלי אופציות, ולכן בעבודה שלי היום אני בונה קהילות ונותן להן מקום לפעול ממנו. אני חושב על זה במונחים של אופציות שאני רוצה שיהיו לילדים שלי. זה הדרייב שלי לעשות דברים".
"מחמוד הוא חלוץ אמיתי"
אחרי שחוויס הקים מיזם להכשרת מתכנתים במזרח ירושלים, השלב הבא היה לעודד יזמים נוספים בשכונה. ב־2023 הוא גיבש קבוצה בהובלת טק־קליניק, ששיתפה פעולה עם מרכזי החדשנות של בתי החולים שערי צדק ושיבא (ARC) וקרן ההון סיכון תקווין מחיפה (שמשקיעה בחברות שלפחות אחד השותפים בה ערבי). הקבוצה ניגשה למכרז ממשלתי להקמת מרכזי חדשנות רפואית באזורי עדיפות א' וזכתה (אחת מתשעה זוכים). "אף אחד לא עשה דבר כזה מעולם במזרח ירושלים", אומר חוויס. "לא באתי מרקע של הייטק או בריאות, אני לא מבין בזה דבר. אבל הצלחנו".
מה גרם לך להיכנס פתאום למדיטק?
"במזרח ירושלים יש לנו הרבה רופאים ואחיות ושבעה בתי חולים, אבל אפס מרכזי חדשנות, אפס פעילות בתחום ואפס ניסויים קליניים מול חברות התרופות – שהם מקור הכנסה חשוב לבתי החולים. ראיתי שיש צורך, אז התייעצתי עם בכירים בשערי צדק ובשיבא והם אמרו שיוכלו לעזור בזה. חיברתי את כולם לקרן הון סיכון וזכינו".
"אני פעיל בסצנת ההייטק בירושלים זמן רב. המון פעמים ניסינו לעשות שיתופי פעולה כדי לקדם את ההייטק גם במזרח העיר, וזה לא עבד", אומר חנן ברנד, סמנכ"ל ומנהל חטיבת ההזנק ברשות החדשנות. "תמיד היה צעד קדימה צעד אחורה, ובכל פעם שקרו אירועים ביטחוניים הכל נעצר. אבל הפעם יש תקווה וסימנים טובים. קודם כל כי עיריית ירושלים העמידה מבנה ראוי להייטק בצד הזה של העיר, כי סוף סוף היא הבינה שיש הזדמנות פה. ושנית בגלל מחמוד, שיש המון המון תקווה סביבו".
מה יוצא דופן בו?
"הרבה פעמים מגיעים אלינו צעירים עם חלומות, ואז הם מתרסקים מהר מאוד על הקרקע של המציאות. אבל מחמוד לא צעיר, הוא מבין פוליטיקה ויודע ממה להיזהר בכל הצדדים, לכן הוא גם נמנע מלהיכנס לדיון הפוליטי שמקשה את היכולת לקדם משהו לתושבים. הוא גם באמת פטריוט אמיתי של המקום, ולכן מצליח לסחוף אחריו אנשים".
"מחמוד הוא חלוץ אמיתי", אומרת רננה עופרן, מנכ"לית מרכז החדשנות של שערי צדק. "הוא הגיע מתוך השטח, מגייס תקציבים וגם כנראה חוטף לא מעט בגלל מה שהוא עושה. בעבר ניסינו לייצר שיתופי פעולה עם בתי חולים במזרח ירושלים, אבל עד אליו הכל היה רק דיבורים. מחמוד הצליח להרים מערך שת"פ והתחיל לא מאפס אלא ממינוס שתיים בהשוואה למה שיש בסביבות העבודה שלנו. כי אין להם תשתית ואין להם ידע, כך שזה לוקח זמן. הם עובדים קשה, אבל יפה. ויש לו ענווה שלאחרים לא תמיד יש. הוא קורא הרבה, מתייעץ, מכיר מלא אנשים בתפקידי מפתח, ויש לו מלא מנטורים בישראל, מהחברה הערבית ומחו"ל. הוא לומד כמו יזם אמיתי, נכנס ומסתער.
"כך למשל, מחמוד הצליח להביא אותי לשיחה עם הצוות באל־מקאסד, בית החולים הגדול בשכונה והיחידי שעד כה לא היה לנו שום קשר אליו, כי ברגע שהם היו שומעים 'ישראל' — הם לא רצו כלום. מחמוד יודע להוביל שינוי ולהתניע פתיחות והם עובדים יפה".
ביוני הוקם מרכז החדשנות Jinnovate, ולדברי חוויס, כבר פועלים בו כמה מיזמים שונים בשלבים ראשוניים, שעובדים, בין השאר, על פענוח מבוסס AI לבדיקות אק"ג, מיטה חכמה למניעת פצעי לחץ, טכנולוגיית הצפנה למידע רפואי וטכנולוגיה לקיבוע שתלים.
מה היזמים מקבלים מכם?
"אלה אנשים עם רעיונות שלא היתה להם פלטפורמה לקדם אותם, לחלק מהם היו כישורים אבל לא היה רעיון. אז עשינו להם הכשרה לשפה העברית, סדנאות להקניית כישורים רכים ותודעה של מנהיגות, מנטורינג לגיבוש הרעיון שלהם וכו'. אנחנו גם עובדים על הגשת פטנטים, על גיוס השקעות וכד'.
"אנחנו במצב קצת מיוחד. בהייטק יש חממות, אקסלרטורים ומרכזי חדשנות — כולם עושים דברים שונים, אבל מכיוון שבירושלים אין לנו האקוסיסטם הזה אנחנו נדרשים לפעול כמו שלושתם".
"המלחמה היא לא הבעיה שלי. אכפת לי, אבל אני לא פועל מתוך רגש. אחרת הייתי הולך עם ישראלים שאומרים 'תתנתק מהצד הפלסטיני', או עם פלסטינים שאומרים 'אל תתעסק עם ישראלים'. ואז לא הייתי מגיע לשום מקום. אני מעדיף ללכת בדרך שלי"
4 צפייה בגלריה
מהומות בזמן מבצע שומר החומות במזרח ירושלים, 2021. "עוני הוא פצצה מתקתקת בכל מקום, וכשאנשים חסרי מעש, הם רק חושבים איך להילחם"
(צילום: AFP)
"אני לא ישראלי ולא פלסטיני"
הדבר הכי מפתיע בשיחה איתך הוא שמישהו שגדל בסביבה שמנוכרת לישראל, פתאום משתף פעולה עם הממסד הישראלי. זה לא טריוויאלי.
"אני רוצה לחבר את כל מזרח ירושלים לשותפות עם האקוסיסטם של ההייטק בישראל כי יש בו הרבה סיפורי הצלחה, אז למה לא להיות מעורבים בזה וליהנות מזה? למה שלא נשלח את הילדים שלנו לטכניון ולאוניברסיטה העברית במקום לאוניברסיטה בירדן או לכל מוסד שלא מוכר פה ויחייב השלמות? אנשים שילמדו בירדן ישמרו על התפיסה המחשבתית שאיתה הגיעו מהבית, וזה לא יביא לשום שינוי. כשאנחנו משתלבים במרחב אנחנו חזקים יותר. בשביל זה בנינו את מרכז החדשנות".
קשה להשתלב במרחב כשיש מלחמה.
"המלחמה שלי היא להביא השכלה למזרח ירושלים. בזה אני מתמקד. להביא אוכלוסייה שתגיע לרמת חיים טובה ולתודעה יזמית. אחד האנשים שמשתף איתי פעולה בהשמת עובדים ממזרח ירושלים הוא מתנחל מגוש עציון, חובש כיפה. אנחנו יושבים עם אנשים מרשות החדשנות באותו חדר — הוא במדים ממילואים בעזה, ואף פעם לא מדברים על הצד הפוליטי. אנחנו מודעים לאתגרים שיש לכל אחד, אז אני מנסה לא להביא פוליטיקה לעיסוק הזה כי זה רק יפגע בו.
"יותר מ־90% מהמנטורים שלנו ישראלים, אנחנו מקבלים כסף מרשות החדשנות. זו הפעם הראשונה שגוף רשמי כזה משקיע במזרח ירושלים. יש לי גם תמיכה אישית מראש העיר משה ליאון. הוא פגש את כל הסטארט־אפים שלנו. זה חשוב לו. הוא אחד שעושה, לא רק אומר. וכשאני צריך משהו, עיריית ירושלים תמיד שם בשבילי. אני מאמין שהם באמת רוצים לראות ירושלים אחת, עם אותה רמת חיים בכולה, ולא שמזרח ירושלים תהיה כמו פריפריה. הם רוצים לצמצם את הפער. אי אפשר להעלים אותו, אבל אפשר להקטין. מזרח ירושלים כבר לא מוזנחת".
אולי כבר לא מוזנחת, אבל מעשית עדיין לא לגמרי שייכת — לא לישראל ולא לרשות הפלסטינית.
"המזרח ירושלמים הוזנחו במשך שנים, ולא חיו בתודעה של שילוב — לא בישראל ולא ברשות הפלסטינית. המצב הפוליטי שלנו מונע מאיתנו לשגשג. יש לנו דרכון ירדני. אין לנו אזרחות ישראלית וגם לא פלסטינית. לפי החוק הבינלאומי זה המעמד של מזרח ירושלים. אז לצעירים ערבים ירושלמים יש בעיה עם הזהות שלהם. כשהם ממלאים טפסים לוויזה הם לא יודעים מה לכתוב. אנחנו חייבים לשים את בעיית הזהות שלנו על השולחן, אבל נוכל לעשות את זה רק כשיהיה לנו כוח ונהיה חזקים — וזה יקרה רק כשיהיה לנו כסף. כרגע אף אחד לא מקשיב לנו".
בעבר הרגשת הזדהות עם הרשות הפלסטינית. אתה כבר לא חש ככה?
"אם הרשות הפלסטינית רואה בי פלסטיני היא צריכה להראות את זה בתמיכה בפרויקטים ממשיים במזרח ירושלים. שבעתי מדיבורים, לכן זרקתי את הרגשות שלי לפח. אני לא משתמש בהם. אני שורד יפה בלעדיהם. רגשות הם בלתי נשלטים — למה שאמסור את עצמי למשהו בלתי נשלט? יש לי רגשות לילדים שלי, למשפחה הקרובה, לעובדים שלי, וזהו".
בציבור הפלסטיני בכלל, ובמזרח ירושלים בפרט, יש לא מעט עוינות כלפי ישראל. בסביבתך כועסים עליך על מה שאתה עושה?
"במשפחה שלי גאים בי וגם כל הקהילה פה. כשאני הולך למסגד להתפלל — אנשים לוחצים לי ידיים יותר מלאימאם. זה אומר שהם מכבדים אותי על מה שאני עושה. לאף אחד במזרח ירושלים לא היה אומץ לעבוד בגלוי עם ישויות ישראליות חוץ ממני. גם לי לא היה לי כזה אומץ לפני שהיה לי כסף. אני בא ממשפחה ענייה, ולאבא שלי בחיים לא היה האומץ להגיד את מה שאני אומר עכשיו".
מה עמדתך לגבי המלחמה?
"אני עומד לצד מי שמתו, ומצטער עליהם — גם בצד הישראלי וגם בעזה".
זה מסבך את הזהות שלך עוד יותר?
"אני לא ישראלי ולא פלסטיני, אני ירושלמי. זאת הזהות שלי. אני מגיב מהפוזיציה הזאת. אם הממשלות הישראלית והפלסטינית רוצות לריב — זה העניין שלהן. אני עובד עם העם הישראלי, אדם לאדם, ואנחנו מסתדרים מאוד טוב. אני גם מדבר רק בשמי ובשם מרכז החדשנות שלנו במזרח ירושלים, שאותו אני מייצג, לא בשם כל מזרח ירושלים".
ובכל זאת, זה נוגע באנשים שקרובים לך, אולי גם אנשים שאתה מכיר נפגעו.
"אני לא פועל מתוך רגש. אכפת לי, אבל זו לא המלחמה שלי ולא הבעיה שלי. האנשים שמגיבים רגשית הם הנורמלים. אבל אני אימנתי את עצמי להגיע למקום שאני נמצא בו. אם הייתי נותן לגישה הרגשית לנהל אותי, הייתי הולך עם ישראלים שאומרים 'תתנתק מהצד הפלסטיני ובוא לעבוד איתנו', או לפלסטינים שאומרים 'אל תתעסק עם הישראלים, אתה פלסטיני'. ואז לא הייתי מגיע לשום מקום. אני מעדיף ללכת בדרך שלי".
אתה מדבר על שלום של תעסוקה. אבל עכשיו בגלל המלחמה פועלים מהרשות הפלסטינית לא מגיעים לישראל מסיבות ביטחוניות.
"עוני הוא פצצה מתקתקת בכל מקום, וכשאנשים חסרי מעש, הם רק חושבים איך להילחם. אז ברור לי שעוצר היציאות ייצור התקוממות — גם נגד הרשות הפלסטינית וגם נגד ישראל. כי מרגע שאין לאנשים כסף, הם יאבדו מוטיבציה לחיים. לשם הסיטואציה לוקחת אותנו. אבל האילוצים הכלכליים יכפו על שני הצדדים לעבוד יחד, גם אם נגד רצונם. אז אני אומר: למה לא להפסיק עכשיו להילחם במקום לחכות שהשוק יכריח אותנו?".
איך אתה רואה את היום שאחרי בעזה?
"בשנות החמישים עזה היתה בירת החינוך של פלסטין, והיתה בה שכבה אינטלקטואלית. אלה העזתים שאני מכיר. אף אחד מאלה לא היית מוצאת בחמאס. אלה שסובלים במחנות הפליטים, אין להם מטרה בחיים, או מוטיבציה, לכן קל לחמאס לתפוס אותם. ועכשיו כשעזתים רבים איבדו את ביתם הבעיה הוכפלה. אבל אם יפן וגרמניה התאוששו אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, אז אפשר גם לאושש את עזה".
אתה מסתכל על הכל בצורה פרגמטית ותועלתנית, אבל כיס מלא הוא לא חזות הכל, אפילו לא ערובה לשקט ביטחוני. יש הרי גם מניעים רגשיים, פונדמנטליזם דתי, שאיפות לאומיות וכו'.
"יש את כל ה'אבל'ים האלה, ואני מכבד ומבין אותם. אבל אני פשוט מנסה לראות דברים מנעליו של האחר. אני לא אדם שבטי ולא חש שייכות לשום שבט. אני אינדיבידואל, ולכן אני מנסה לראות דברים מלמעלה. אני חש אמפתיה לאנשים שאני מחובר אליהם, אבל אני לא חלק מעדר, והשבטיות לא מנהלת אותי. בזה אני פרגמטי".
