בשבוע הבא יעלה מופע האיחוד המדובר של "הכבש השישה עשר". זה לא מפתיע שאחד הפרויקטים המוזיקליים האהובים בתולדות המוזיקה הישראלית מצליח לעורר עניין כמעט 50 שנה. אבל העובדה שהוא היה סולד אאוט בתוך כמה שעות מעידה שיש רעב בציבור לנוסטלגיה חמימה. ולא רק לכבש ההוא: גם המופע של חבורת "זהו זה", שכולל מערכונים מהתוכנית לצד ביצועים לקלאסיקות ישראליות, עשה סולד אאוט והגיע עד קיסריה; עילי בוטנר ורועי בר נתן מריצים מופע מצליח, שבו הם מבצעים קאברים לקלאסיקות ישראליות; המחזמר "הפרח בגני" מחיה את מיטב שיריו של זוהר ארגוב; שלישיית שוקולד מנטה מסטיק מעלה מופע איחוד, לראשונה מאז התפרקה ב־1978; ואפילו צעירי תל אביב, כוכבי סדרת הלהיט מראשית הניינטיז "לא כולל שירות" (בעצמה תוכנית שהתבססה על עיבודים לשירים מוכרים), הכריזו על סיבוב הופעות איחוד.
אפשר להבין למה עסקי הנוסטלגיה פורחים בזמן המלחמה. כשהטילים רועמים, אף אמן בינלאומי לא ממהר לטוס לכאן. ועם הצניחה בתדמית של ישראל בעולם והקריאות לחרם, די ברור שגם אם מחר תוכרז הפסקת אש, ייקח הרבה זמן עד שמישהו במעמד של ברונו מארס יעז לנחות בארץ. כך שאת החלל של ההופעות הבינלאומיות צריכים למלא בהופעות יוצאות דופן שימשכו הרבה קהל — והפתרון המתבקש הוא קאמבק להרכב אהוב.
אבל מעבר לנסיבות המעשיות, יש גם צורך פסיכולוגי ממשי בנוסטלגיה בזמני משבר. אל מול המתח, החרדה וחוסר הוודאות של היומיום, השירים המוכרים והישנים מספקים לנו נחמה, ריגוש שכבר חווינו בעבר ושאנחנו יודעים בבטחה שנתחבר אליו גם הפעם, והתרפקות על תקופות שבהן היינו שמחים יותר, רגועים יותר. לא בכדי מופעים כגון "הכבש השישה עשר" ו"לא כולל שירות" מצליחים במיוחד. הם הרי מציעים לנו התרפקות על תכנים שצרכנו כשהיינו ילדים ונערים, בימים שבהם גם אם בחוץ השתוללה מלחמה, חשנו בטוחים יותר, תמימים יותר ומחוברים יותר לקולקטיב.
בכל משבר לאומי גדול יש חזרה לנוסטלגיה. כך למשל, בזמן סגרי הקורונה יצאו לאור אלבומים כמו "צו השעה", שהכיל קאברים רבים של מיטב אמני ישראל, משרית חדד, דרך רונה קינן ועד אסף אמדורסקי, ושעשועון הקריוקי "לא נפסיק לשיר" חזר למסך. במקור, השעשועון הזה עלה לאוויר ב־2002, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, לצד "שירה בשידור" ששודרה בערוץ הראשון. הוא גם הוליד מתוכו את "כוכב נולד", ריאליטי המוזיקה שהוא מפעל קאברים מפלצתי שמשגשג עד היום (תחת השם "הכוכב הבא"). בשנים ההן גם חזר הטרנד של ערבי שירה בציבור, ובדרניות כמו עינת שרוף הפכו לכוכבות.
לא במקרה הממשלה אובססיבית לסתימת פיות. כל מי שמייצר תוכן עדכני נחשב מסוכן, כי ההתעסקות בהווה מעודדת ראייה ביקורתית. עדיף לדחוף להמונים את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שיחזקו אצלם את תחושת הפטריוטיות
אבל הבריחה לנוסטלגיה צריכה להדליק נורת אזהרה — כי הערגה לעבר עלולה להוביל להתעלמות מההווה. למי יש כוח לחפור שוב ושוב באירועי היומיום, שמצריכים מאיתנו לכעוס או להיעצב ועלולים לדחוק אותנו לייאוש? וזה הרי מה שמציעים לנו שירי זיכרון, סרטים תיעודיים או מערכונים סאטיריים שמטפלים בהווה (על שירי מחאה אין מה לדבר, הם נדירים מדי). במקום תזכורת למצב עדיף לשקוע בנחמה שמספק לנו העבר, שבדיעבד תמיד נראה מצוין, בטח בהשוואה להווה. וזה בדיוק מה שרוצים האנשים שמנהלים את ההווה שלנו.
לא במקרה הממשלה הנוכחית אובססיבית לסתימת פיות — היא מנסה לסגור את התאגיד, להפריט את גלי צה"ל, לרסן את רשת 13 ולשלוט בקרנות הקולנוע — כל מי שמייצרים תוכן עדכני נחשבים מסוכנים, כי ההתעסקות בהווה מעודדת ראייה ביקורתית. מי צריך את זה כשאפשר לדחוף להמונים את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ולחזק אצלם את תחושת הפטריוטיות?
ובכל זאת, לא כל מי שמשתמש בנוסטלגיה בעת הנוכחית מציע בריחה והתרפקות. יש אמנים שמשתמשים בחיבור של העם למפעל החיים שלהם דווקא כדי להגיד באמצעותו משהו חדש ורלבנטי על המציאות שבה אנחנו חיים היום. "זהו זה", למשל, יכלה בקלות להחיות מערכונים אהובים ואייקוניים (שלא חסרים לה), ובמקום זה היא מתמקדת בסאטירה נושכת ועדכנית, שלא חוסכת ביקורת מדמויות כגון ישראל כ"ץ וינון מגל על תרומתן לפילוג ומהשחיתות במוסדות המדינה. גם בחירת הקאברים למופע מנסה להביע אמירה עכשווית. כך למשל, בחידוש לשיר "סתם" של טיפקס, הם לקחו את השורה "סתם, זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון", ושינו אותה ל"אנחנו כן במזרח התיכון" — אקט קטן שמצליח לנטוע משמעות עדכנית בטקסט שנכתב לפני 30 שנה על משבר אחר בחברה.
טריק דומה עושה גם יהודית רביץ באלבום החדש שלה, שמכיל ברובו ביצועים מחודשים לשירים שהקליטה או הלחינה עבור אחרים. חזרתה לשירים כגון "אני משם" ו"ילדות נשכחת" מעירה מחדש את הזהות הישראלית שרביץ עזרה לעצב במשך עשורים — צברית וארצישראלית, אבל לא שייכת למחנה אחד בלבד. היכולת שלה לשלב את סיפורה האישי בשיר "שם פרטי" (שיר חדש שכתב והלחין עבורה עיליי אשדות), ולהכניס לתוכו את המיתולוגיה המזרח־תיכונית של השיר "שמחה גדולה הלילה", מציבה את קיבוץ הגלויות הישראלי שהיא מייצגת כתופעה שעדיין קורית גם כיום, כשאנחנו מרגישים מפולגים ומנותקים יותר מתמיד בתוך החברה הישראלית. רביץ מספקת תזכורת לכך שהחזרה לעבר לא חייבת להיות בריחה מהווה, אלא להפך — היא משמשת אותה כדי להעביר ביקורת עליו, כדי להציע חלופה ממשית למצב האיום הנוכחי, שהאנשים שאחראים לו מציגים אותו כבלתי נמנע.
