הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בעבר אנחנו, הישראלים, היינו אלה שהפכו את הצורך להמצאה, את המחסור לפריצת דרך.
ב־1956 ישראל התחילה לבנות את המוביל הארצי. פרויקט מגלומני, על גבול המטורלל, לשינוע מים מצפון הארץ למרכז ולדרום. 130 ק"מ של מוביל, שכ־4,000 עובדים בנו במשך שמונה שנים. הם חפרו, חצבו, יצקו בטון, הניחו פלדה, התגברו על תוואי טופוגרפי מאתגר. זה עלה למדינה הצעירה כ־420 מיליון לירות — במונחים של היום יותר מ־6 מיליארד שקל. נשמע אולי מעט, רק קצת יותר מהכספים הקואליציוניים, אבל למדינה בת ה־4 שהיינו זה היה כ־8% מהתוצר, ובהשוואה להיום — זה יותר מהנתח של כל תקציב הביטחון.
הפרויקט הכמעט לא סביר הזה נולד מתוך צורך קיומי — אין לנו מספיק מים כדי לחיות במדבר הזה. 76 שנה אחר כך, ישראל היא אלופת העולם בשלל פרמטרים שקשורים למים: בהתפלת מים לשתייה (עד כדי כך שאנחנו בונים מתקן התפלה חדש שבעיקר ייצא מים לשכנה שלנו, ירדן); בהשבת מי קולחין לחקלאות; בהשקיה מדויקת (אין מוצר כמו הטפטפת כדי להמחיש עד כמה עמוקה היתה התפיסה ש"חבל על כל טיפה"); בהפחתת הפחת בצינורות; ובשינוע מים לאורכה ורוחבה של המדינה — בין השאר באמצעות המוביל הארצי. כשמחסור וצורך קיומי פוגשים חזון של מנהיגים ואנשים נחושים, חרוצים ומוכשרים ביותר, כך נראית התוצאה.
וזה בדיוק, אבל בדיוק, ההפך הגמור מהסיפור של ישראל עם הבינה המלאכותית כרגע. והמקרה של DeepSeek — חברת ה־AI הסינית שטלטלה השבוע את בורסות העולם ולא רק אותן — מבהיר זאת היטב, וצריך להבהיל אותנו מאוד.
הטלטלה שדיפסיק מחוללת בשווקים היא כלום לעומת הטלטלה שהיא צריכה לחולל אצלנו - ההבנה שזה מחיר החידלון, מחיר העסקנות, מחיר הבינוניות
2 דיפסיק, לפחות לפי מה שאנחנו יודעים כרגע, נולדה מתוך מחסור. האמריקאים כפו על סין מחסור בשבבים מתקדמים בניסיון לשמור על היתרון הטכנולוגי התחרותי שלהם. אבל הסינים לא פראיירים. הם הציבו לעצמם מטרה לעקוף את ארצות הברית, קודם בגודל הכלכלה ואחר כך במידת ההשפעה על הסדר העולמי, והם פועלים בנחישות להשיג אותה. כשארצות הברית יצרה מחסור בשבבים, הסינים ישבו וחשבו איך מתמודדים איתו. השבוע דיפסיק הציגה את הפתרון.
עד כה ההייטק הישראלי דבק בנרטיב שלפיו ישראל קטנה מדי מכדי ליצור מודל שפה גדול, כלומר את הבסיס שעליו עובדת הבינה המלאכותית. ולפי הנרטיב הזה, בדיוק כפי שחברות אמריקאיות יצרו את התשתית הטכנולוגית של הרשת המודרנית — מנוע החיפוש של גוגל, הרשתות החברתיות של מטא, תשתיות הענן של אמזון, מיקרוסופט וגוגל — כך יהיה גם במקרה של ה־AI: האמריקאים יניחו את התשתית, והישראלים יקימו חברות שרוכבות עליה. הם יעשו את מה שהם טובים בו, ואנחנו נעשה את מה שאנחנו טובים בו. והנה באו הסינים והוכיחו שזה לא נכון. שאפשר לייצר מודל שפה גדול בעלות נמוכה. שלמרות המחסור, ואולי בגללו, אפשר לפרוץ. הצורך הוא אבי ההמצאה והחדשנות.
זה היה יכול להיות הסיפור שלנו. אנחנו יודעים לעשות את זה, לא רק עם מים בשנות החמישים, גם עם טכנולוגיה.
ב־2011 ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג את החזון שלו לסייבר. מעל כל במה אפשרית — אבל ממש מעל כל במה אפשרית — הוא סיפר שזה היעד שלו, להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר. גם כאן הצורך (הביטחוני) היה אבי ההמצאה. אודה ולא אבוש — בזמן אמת לגלגנו עליו. האובססיה לדחוף את המילה סייבר בכל נאום נראתה ילדותית, וחלק מההבטחות נראות מגוחכות גם ממרחק הזמן. האם, למשל, באר שבע נהפכה לבירת הסייבר הישראלית?
אבל בגדול המהלך היה נכון. עשור וחצי אחרי, כיום ברור מה קורה כשראש הממשלה מחליט להתאבסס על משהו בקטע טוב: ישראל היא מהמובילות בעולם הסייבר. דו"ח מקיף של IISS, מכון בריטי מוביל לאסטרטגיה ומדיניות, מציב אותנו בחמישייה הפותחת (ללא דירוג פנימי) בתחום.
לעומת זאת, בבינה המלאכותית אנחנו רק מידרדרים. לפי אינדקס ה־AI הגלובלי של האתר הבריטי Tortoise, שבוחן את מידת ההשקעה והחדשנות בתחום במדינות שונות, ישראל צנחה מהמקום החמישי לתשיעי בתוך ארבע שנים (2024-2020); בדיוק באותן שנים סינגפור, הקטנה מאיתנו, זינקה מהמקום העשירי לשלישי ועקפה אפילו את בריטניה. במדד אחר, מדד אוקספורד שבוחן את מידת המוכנות הממשלתית לטכנולוגיה של בינה מלאכותית, צנחנו ממקום 20 ל־30 בתוך שלוש שנים (2023-2020).
איך זה קרה?
3 בנובמבר 2022, בסך הכל לפני שנתיים, כשחברת OpenAI שחררה את ChatGPT, ראש הממשלה היה צריך לכנס את כל השרים הרלבנטיים, את כל בכירי התעשייה, את כל המומחים מהאקדמיה, ולומר: "אנחנו צריכים להיות מובילים עולמיים של בינה מלאכותית. זה להיות או לחדול מבחינתנו. הממשלה בראשותי תקצה 10 מיליארד שקל לטובת העניין הזה, רק כשלב א'. חזרו אליי בתוך שנה עם התקדמות ותקבלו עוד 10 מיליארד שקל". אם זה היה קורה, אולי היינו היום במקום אחר. אולי. בפועל, התקציב הממשלתי להשקעה ב־AI מסתכם בקצת יותר ממיליארד שקל, שגם הם פרוסים על פני כמה שנים, ורק מחצית מהם בכלל נוצלו.
אבל זה לא רק הכסף, כפי שעולה מדו"ח מדכדך להפליא של מבקר המדינה שפורסם בנובמבר. כבר ב־2018, ארבע שנים לפני שצ'אט ג'יפיטי בא לאוויר העולם, פרופ' יצחק בן ישראל, מהחשובים שבמומחי המחשוב הישראלים, הציג את הצורך להשקיע בתחום, במסגרת דיון במועצה הלאומית למחקר ולפיתוח. הדו"ח שהוא הציג התגלגל להיות החלטת ממשלה, שהתגלגלה להחלטות ממשלה נוספות. הוקמו צוותי חשיבה ומיזמים לאומיים ומה שאתם לא רוצים. אבל הזמן חלף והעבודה הממשלתית נעשתה בעצלתיים, בזמן שהרכבת עזבה את התחנה.
אפשר להאשים את קוצר הרואי של פקידי האוצר. אפשר להאשים את הדנ"א הממשלתי, שמהירות היא לא הצד החזק שלו (מה כן הצד החזק שלו?). אפשר להאשים את המציאות — מאז 2018 ישראל התמודדה עם מגפה ומלחמה שלא ידענו כמותה. אם רוצים, אפשר גם להאשים את הרצפה, היא בטח עקומה. אבל את העולם זה לא מעניין; העולם שועט קדימה, ואנחנו מפגרים. זה הנזק של היעדר מנהיגות וחזון ומערכות שמתפקדות כמו שצריך.
זה עוד אחד מהמחירים שאנחנו משלמים על זה שישראל ירדה מהפסים. כי הנה עוד דברים שקרו מאז 2018: נתניהו הוביל את ישראל לסחרחרת של מערכות בחירות בלתי נגמרות, והממשלות נקלעו לשיתוק. בתחילת 2023 הוא הוציא לדרך את החקיקה המשפטית. משרדי הממשלה בקושי מתפקדים, ואנשיהם הטובים, בטח בעלי החזון, עוזבים. במקביל, שאריות הלכידות החברתית שעוד היו כאן התפוררו לחלוטין. בקרב חלק מהציבור ובוודאי הממשלה, אנשי הטכנולוגיה כבר לא סומנו כמי שיטיסו אותנו לעתיד מבטיח, אלא כאויב שעדיף שיקום וילך מפה. מי בכלל חושב על פריצות דרך טכנולוגיות כשברחובות הולכים מכות. מדינה במצב כזה לא יכולה להציג שום חזון, ובטח שלא לקדם אותו.
נכון, הכלכלה שלנו לא מתרסקת, אבל זה רק משום שהמגזר הפרטי חזק מספיק כדי למשוך קדימה. למשוך קדימה זה לא מספיק. אנחנו חיים בעידן גלובלי, ישראל היא חלק קטנטן מהמשחק, ואם אנחנו לא רצים קדימה, אנחנו הולכים לאחור. הטלטלה שדיפסיק מחוללת בשווקים היא כלום לעומת הטלטלה שהיא צריכה לחולל אצלנו — ההבנה שזה מחיר החידלון, מחיר העסקנות, מחיר הבינוניות. ישראל שהכרנו, זו של המוביל הארצי, איננה עוד.
4 מתי בפעם האחרונה היה כאן מנהיג שהציג חזון ברור עם תוכנית סדורה להשגתו? עזבו את הזירה המדינית והביטחונית — גם שם זה הרי לא קיים — בואו נסתכל על כלכלה. על טכנולוגיה, על AI. חזון הסייבר ההוא של נתניהו היה האחרון, לפני יותר מעשור. באופן מפתיע, בממשלה הנוכחית היחיד שהציג חזון ארוך טווח כלשהו היה שר החקלאות אבי דיכטר. הוא הוביל תוכנית ל־25 שנה, שתגדיל את התוצרת החקלאית שלנו בשליש, שכוללת השקעה במחקר ופיתוח, הרחבת הקרקעות הזמינות לחקלאות, הוזלת המים. יש שם עקרונות עם הכרה בחשיבות הביטחון התזונתי של המדינה, יש שם מחשבה, יעדים, פרטים, מספרים. דיכטר הציג את התוכנית לממשלה באוקטובר, רגע אחר כך הממשלה הזאת אישרה תקציב עם קיצוץ רחב בחקלאות (זה אחד המשרדים היחידים שספג קיצוץ משמעותי). וככל שמשרד הביטחון ימשיך לקבל תוספות של עשרות מיליארדי שקלים בכל שנה, כך הסיכוי שנראה את התוכנית יוצאת לפועל יקטן עוד יותר. ועם כל הכבוד לחזון של דיכטר ועם כל החשיבות של חקלאות, ישראל זקוקה למשהו משמעותי יותר. חקלאות היא לא באמת העתיד שאיתו נפרוץ.
אבל אין פה מנהיגים שיכולים להוביל חזון. כל הפוליטיקאים הבכירים שלנו — מנתניהו דרך דרעי וגולדקנופף ועד גנץ ולפיד — שבעים, מדושנים, מסודרים. אין להם שום מחסור שיהיה אבי המהפכה, שום צורך שיוליד המצאה. צריך דור חדש של מנהיגים רעבים.
חשבו אפילו על אריה דרעי. כשהוא נכנס לראשונה לממשלה, כשר הפנים של יצחק שמיר ב־1988, הוא היה בן 29. הוא רצה לטרוף את העולם. האידאולוגיה שלו רחוקה שנות אור משלי, אבל המצביעים שלו קיבלו מנהיג צעיר ונמרץ שבא לקדם את הערכים שלהם. הצעיר הזה נעלם מזמן. דרעי המבוגר רק דוחף כרטיסי מזון לנזקקים כדי לשמר את הבערות והעוני, מקדש את ההשתמטות כדי שהחרדים האשכנזים לא יתקעו אותו, משתמש בבצל כדי לזייף דמעות. וככה נראית כל ההנהגה שלנו.
לכן צריך מנהיגים חדשים. לא רק פוליטיקאים, גם פקידים. צעירים, נמרצים, רעבים, שיציגו לישראל חזון ברור ואת הדרך להשיג אותו, ואז יובילו אותנו לשם. כלכלת ישראל היא כלכלה מעולה — יש לה חולשות, אבל היא הוכיחה עמידות, יצירתיות ונחישות. התעשייה והאקדמיה הן מנועי צמיחה אדירים שישמחו לשתף פעולה עם הממשלה, כל ממשלה, כדי לדהור קדימה. הקרקע יציבה ונוחה, הסוסים מוכנים. הבו לנו את המנהיגים שירתמו אותם, במקום להשקיע אותנו בבוץ. כולנו יודעים שלא חסרים לנו מחסורים, עכשיו בואו נתרגם אותם למהפכות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
