"אנשים תמיד התפדחו לומר שהם אוהבים את השירים של אמנים כגון טוטו, כריסטופר קרוס או אמברוזיה", אומר גארט פרייס (45), במאי הסרט הדוקומנטרי "יאכט רוק" ("Yacht Rock: a Dockumentary"), שעלה לאחרונה ב־HBO. "אבל בשנים האחרונות הרבה אנשים נכנסו למוזיקה הזו בקטע אירוני, ואתה יודע — כשאתה צולל לתוכה אתה מבין שהיא ממש מורכבת ויפה, כי הנגנים שמבצעים אותה הם ברמה עולמית. אתה פשוט מרגיש את החום ואת האהבה בוקעים מהשירים. זו הסיבה שהם מחזיקים מעמד ושאנשים מגלים אותם מחדש. כיום זה ממש סבבה להודות שאתה פשוט אוהב יאכט רוק".
"יאכט רוק" הוא הגדרה חצי־קומית שהוטבעה בדיעבד, בתחילת המילניום, על סצנה ששגשגה בלוס אנג'לס בסוף שנות השבעים והשמונים: נגנים מקצועיים לעילא, לבנים ברובם, שהתחנכו על ג'אז ו־Fאנק שחורים, ועל הבסיס הזה יצרו שירי פופ־רוק גדולים מהחיים, מלודיים מאוד, מופקים לשלמות וסכריניים במידה, מהסוג ששומעים בהיסח הדעת בחנויות ובמעליות. תחשבו על שירים כמו "אפריקה" של טוטו, "Best That You Can Do" מהסרט "ארתור" או כל אחד מהשירים של סטילי דן. זה ז'אנר שמלא בשירים שכולם מכירים היטב, פשוט לא זוכרים איך קראו לבחור הלבנבן ההוא ששר אותם.
"יאכט רוק הוא יותר כלי שימושי מאשר מוזיקה", אומר בסרט המוזיקאי קווסטלאב ("הרוטס"). "תמיד שומעים את השירים האלו כשעושים קניות, כשמחכים בתור לרופא השיניים ובמקרה שלי גם כשהייתי נשלח למשרד המנהל בבית הספר. המוזיקה הזאת תמיד נמצאת שם — כשצריכים אותה וכשלא צריכים אותה".
("אפריקה" של טוטו. "המונח 'יאכט רוק' העליב חלק מהאמנים, כי יש לו קונוטציות של לבנים עשירים, אף שהם בכלל שאבו השראה ממקורות שחורים", אומר פרייס)
("השיר של ארתור" של כריסטופר קרוס. שירים שכולם מכירים היטב, פשוט לא זוכרים איך קראו לבחור הלבנבן ההוא ששר אותם)
הבדיחה חלפה, הטרנד נשאר
בתחילת שנות האלפיים הגיעו להוליווד שני היפסטרים צעירים עם חלום להשתלב בתעשיית הבידור. כשהם הכירו זה את זה במקרה, הם גילו שהם חולקים פרט ביוגרפי שנראה להם חשוב: שניהם היו ממישיגן. המוצא המשותף חיבר בין ג'יי די רייזנר וסטיב יואי, וגם שגרת היומיום: הם חיו על תקציב מצומצם, התמודדו עם הודעות דחייה ממפיקים ורשתות, וטיפחו תחביב משונה: רכישת תקליטים ישנים בדולר מארגז המציאות. בקטע אירוני, כמובן.
מלבד המחיר, התקליטים נבחרו בגלל העטיפות. כמעט תמיד היו עליהן תמונות של גברים לבנים מזוקנים עם תסרוקות מאלט שהיה נראה שהתאמצו כדי להיראות נטולי מאמץ. בלי שום סיבה מיוחדת, מדי פעם הם צולמו על סירות. זה מה שגרם לרייזנר לכנות את סוג המוזיקה הזאת "רוק יאכטות". ההגדרה הזו גם התאימה לז'אנר שהיה חלקלק, מפואר ובומבסטי.
בעוד רייזנר ויואי זיהו את השירים, לא היה להם מושג מי ביצע אותם. אבל כשהם הסתכלו על רשימת הקרדיטים בגב העטיפות הם גילו להפתעתם ששמותיהם של אותם האמנים חוזרים בתקליטים השונים: כך למשל מייקל מקדונלד שר בדובי בראדרס, אבל גם עם קני לוגינס, סטילי דן, טוטו וכריסטופר קרוס; דיוויד פייץ' ניגן בטוטו, אבל גם עם בוז סקאז ועם מייקל ג'קסון; כל ארבעת חברי אמברוזיה ניגנו גם באלבום הראשון של אלן פרסונס פרוג'קט, וכן הלאה.
העובדה שאותם שמות הופיעו שוב ושוב בכל התקליטים גרמה לרייזנר להגות רעיון לסדרה מוקומנטרית (פרודיה על דוקומנטרי), שתעסוק במאבקי הכוח האבסורדיים והמומצאים של אותם אמנים בשנות השבעים. ההצעה התקבלה לפסטיבל סרטים קצרים בלוס אנג'לס ב־2005, 12 פרקים של 5–9 דקות הופקו, ורגע לפני שיוטיוב עלתה לאוויר הפכה הסדרה "יאכט רוק" לסנסציה ויראלית של היפסטרים. משם הדרך להפוך למונח מיינסטרימי לא־אירוני היתה קצרה.
בזמן שחלף מאז היאכט רוק חדר עמוק לתרבות הפופולרית — ובשיא הרצינות. הוא מוזכר באינספור סרטים, סדרות טלוויזיה ודיווחי חדשות. ברדיו הלווייני סיריוס XM יש ערוצים שמשדרים רק יאכט רוק, ותחנות רדיו רגילות מקדישות לסגנון שעות קבועות. טיקטוקרים ויוטיוברים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים ומקבלים מיליוני צפיות, ובכל שירות סטרימינג תוכלו למצוא אינספור פלייליסטים שמוקדשים לז'אנר. להקות של חקיינים שמבצעות את השירים הנושנים בתחפושות או בכובעי ימאים ממלאות גם היום אולמות בכל ארצות הברית וזוכות להצלחה כלכלית גדולה. גם אם אתם לא יודעים את זה — וכמעט שלא משנה לאילו תחנות רדיו אתם מקשיבים או היכן אתם נמצאים על פני כדור הארץ — אתם שומעים הרבה מאוד יאכט רוק.
שילוח: "זה לא היה מגניב להודות שאתה אוהב רוק רך. זו מוזיקה מאוד כנה, רגשנית, שמחבקת את הזווית של הלוזר הבכיין, וקל להסתלבט עליה"
(סדרת הרשת "יאכט רוק". פרודיה היפסטרית הגדירה בדיעבד ז'אנר והפנתה אליו את הזרקור שמעולם לא קיבל)
מתביישים להודות שאוהבים
בשנת 2022 הבמאי גארט פרייס חיפש רעיון לפרויקט חדש. באותה תקופה סרט הדוקו שביים ל־HBO עשה הרבה רעש — זה היה "וודסטוק 99: שלום, אהבה וזעם" על הפסטיבל המחודש שהפך לאנרכיה של המון זועם ואלים, כולל תקיפות מיניות המוניות ואובדן חיי אדם. "התייחסתי לסרט כמו לסוס טרויאני, מכיוון שהשתמשתי בסיפור של הפסטיבל כדי לבחון את התרבות החברתית והפוליטית באמריקה של סוף שנות התשעים, וזה סרט אפל למדי בגלל כל הדברים שקרו שם. אחרי שסיימנו לעבוד עליו ידעתי שאם אעשה עוד סרט על מוזיקה, הוא יהיה על משהו הרבה יותר קליל".
ערב אחד הוא ישב בבר עם ידידתו הטרייה מדיסון קרוס, בתו של כריסטופר קרוס (הזמר של "Best That You Can Do"). קרוס הבת היא במקרה גם החברה הכי טובה של הבת של מייקל מקדונלד, סולן הדובי בראדרס. "ובמהלך השיחה היא פשוט הציעה לי לעשות סרט על האבות שלהן", הוא מספר.
ידעת בכלל מה זה יאכט רוק?
"הכרתי את המושג מסדרת הרשת ההיא. חשבתי שהמוזיקה הזאת היא סוג של בדיחה קיטשית, אבל גם שיהיה מעניין לדבר עם האמנים שעשו אותה, ולשמוע מהם מה הם חושבים על המונח הזה, ולשם שינוי לתת להם להגדיר בעצמם את סוג המוזיקה שהם עשו".
בשלב הראשון פרייס הושיב לריאיון משותף את קרוס ואת מקדונלד בלי לדעת אם באמת יהיה אפשר ליצור סרט שלם על הנושא. "הם רצו לדבר על התקופה ההיא ועל המוזיקה. היה ברור שהם נלהבים מאוד", הוא מספר. "אני זוכר שחשבתי לעצמי שבעצם די דילגו עליהם במשך כל השנים ואף אחד לא התעניין בסוג המוזיקה שהם עשו בזמנו. אנשים התעניינו יותר בלהקות כמו פליטווד מק והאיגלז, ודי שכחו אותם אף שהשירים שהם כתבו היו בפסגת מצעדי הפזמונים, שמעו אותם המון ברדיו והם גרפו המון פרסי גראמי, ובהמשך גם השפיעו מאוד על ההיפ־הופ. עד היום מסמפלים יאכט רוק בלי סוף".
כשפניתם לאמנים ואמרתם להם שאתם עושים סרט על יאכט רוק, איך הם הגיבו למונח?
"כולם הגיבו באופן שונה. מייקל למשל חושב שזה מונח היסטרי, בעוד כריסטופר תמיד היה קצת אלרגי אליו. כי המונח הזה מאוד שנוי במחלוקת. אבל מכיוון שהבנות שלהם כבר דיברו איתי הם לא יכלו לומר לא, ואז הבינו שאני נותן להם פלטפורמה שבאמצעותה הם יוכלו לדבר בעצמם על מה שהם עשו באותה תקופה".
ויתר האמנים בסרט?
"אחרי שמייקל וכריסטופר היו בעניין, נוצר אפקט של כדור שלג וכל השאר פשוט אמרו 'אוקיי, נעשה את זה'. כל החבר'ה האלה הם חברים עד היום, מה שהפך את זה להרבה יותר פשוט".
מה מעליב אותם במונח יאכט רוק?
"יש לו קונוטציה של מוזיקה של יאפים עשירים ולבנים, בעוד הם עצמם קיבלו את ההשראה שלהם ממקורות שחורים — אר נ' בי, ג'אז, גוספל וסול".
הם מרגישים לא מוערכים?
"במידה מסוימת. אף אחד מהם לא ראה את הסרט עד לפני שבועיים, וכולם היו די לחוצים לפני ההקרנה, אבל אחרי שהסרט נגמר כולם חיבקו אותי והיו מאוד נרגשים. הרבה אנשים ניגשים לסרט מתוך מחשבה שהוא יסתלבט על המוזיקה הזאת, אבל אחת התגובות שאני מקבל הכי הרבה מאז שהוא יצא היא: 'לא נעים לי להודות בזה, אבל אני אוהב את הסרט וגם ממש נהנה מהמוזיקה'. בדיוק כמו שקרה לי".
ולא רק גארט נפל שדוד. "הבן שלי בן 13", הוא מספר. "עד לפני שבוע עניין לו את התחת על מה בכלל עבדתי בשנתיים האחרונות, אבל מאז שהסרט יצא הוא פתאום רואה את כל הטיקטוקרים שהוא הכי אוהב משתמשים בשירים האלה, ועכשיו הוא חושב שאני האיש הכי מגניב בעולם".
פרייס: "יאכט רוק נוצר בידי נגני אולפן, שלא היו רגילים להיות בקידמת הבמה. לכן כש־MTV הגיעה, והמראה החיצוני הפך חשוב, אנשי היאכט רוק נשארו מאחור"
1 צפייה בגלריה
שילוח (מימין) ופרייס. "אנשים ניגשים לסרט מתוך מחשבה שהוא יסתלבט על המוזיקה הזאת, ואז הם מתאהבים בה כמוני", אומר פרייס
הווידיאו הרג את כוכבי הרדיו
"נכנסתי לסרט עם נקודת מבט אירונית, אבל בזמן העבודה פשוט התאהבתי באנשים ובז'אנר כולו", אומר עורך הסרט הישראלי אבנר שילוח (41). "גארט אמר לי בשלב מוקדם בעבודה שאפילו שהמונח הוא סוג של בדיחה, הוא לא רוצה להתייחס למוזיקה הזאת באופן מגחיך, פשוט כי היא נהדרת. הבדיחה היתה בעצם רק דרך להיכנס לעניין, אבל מרגע שנכנסנו אליו רצינו להתייחס אליה עם יראת כבוד. המטרה לא היתה לרדת עליה אלא ליהנות ממנה".
למה אנשים היו נבוכים להודות שהם אוהבים יאכט רוק?
"כי זה לא היה מגניב להודות שאתה אוהב רוק רך. זו מוזיקה מאוד כנה, רגשנית. כמו שאחד המרואיינים שלנו בסרט אומר 'זו מוזיקה שמחבקת את הזווית של הלוזר הבכיין', וזה משהו שמאוד קל להסתלבט עליו. לאנשים קשה לפעמים עם הכנות הזאת".
ואכן, לצד הנגינה הווירטואוזית, הצלילים המלודיים, ההפקה המוקפדת והמילים שנמנעות מכל אמירה שעשויה לעורר תחושת מתח, קברניטי היאכט רוק פרצו דרך בעוד תחום: הם לא היססו להפגין רגשות, שלא לומר רגשנות. בניגוד לזכרי האלפא נוטפי הסקס־אפיל של הרוקנ'רול ששמרו על חספוס גברי גם כששרו על לבם השבור, מייקל מקדונלד, ג'ון אוטס, דריל הול ואחרים לא היססו להתבכיין. "זו מוזיקה של גברים שלא חוששים לחשוף את החולשות שלהם ואת הפגיעות שלהם. זה ז'אנר שבו הגברים עונדים את ליבם על השרוול שלהם", מתפייט פרייס בחיוך, "אני לא חושב שזה משהו שמישהו עשה לפניהם".
עוד נושא שהסרט מפתח הוא הקשר העמוק שבין יאכט רוק למוזיקה שחורה. "בתקופה שבה המוזיקה הזאת יצאה, היתה סגרגציה משמעותית בין תחנות רדיו 'לבנות' לתחנות רדיו 'שחורות', ומעניין שהמוזיקה הזאת עם השורשים השחורים שלה נוגנה המון בתחנות 'שחורות', שלמאזיניהן לא היה מושג שהם מקשיבים לאמנים לבנים. הם גילו זאת רק בחנות התקליטים, כשהגיעו כדי לקנות את מה ששמעו ברדיו".
"מאוחר יותר, בשנות התשעים, אמנים שחורים התחילו לסמפל קטעים משירי יאכט רוק ולהשתמש בהם בשירים שלהם", מסביר שילוח. "וזה לא מפתיע כי ההורים שלהם היו שומעים את השירים האלה בבית כשהם היו ילדים".
בסרט אתם טוענים שעליית MTV חיסלה את הז'אנר עד אמצע שנות השמונים. בסרט רואים שלכוכבים הכי גדולים שלו אין הכריזמה והסקסאפיל שאופייניים לכוכבים כמו מיק ג'אגר או פרינס או אפילו מייקל ג'קסון. זאת הסיבה שהז'אנר מת כשהתחיל עידן הקליפים?
"מה שמעניין בז'אנר הזה הוא שהוא נוצר בידי אנשים שהיו בעצם נגני אולפן, מהטובים ביותר אי פעם", אומר פרייס. "הם בילו באולפן ימים ולילות ולא היו רגילים להיות בקידמת הבמה. אפילו מקדונלד, שהיה הסולן של הדובי בראדרס, הסתתר כל הזמן מאחורי הפסנתר שלו. לכן קרה פה הסיפור הקלאסי על איך הווידיאו הרג את כוכב הרדיו. האנשים האלה עשו מוזיקה שאמורים להקשיב לה, לא לצפות בה. וכש־MTV הגיעה המוזיקאים שהצליחו בה היו אלה ששיווקו טוב את המראה שלהם לצד האמנות שלהם. אנשי היאכט רוק פשוט לא היו בפוזיציה הזאת והם נשארו מאחור".
("I Keep Forgettin'" של מייקל מקדונלד, שהתפרסם מחדש כשהראפר וורן ג'י השתמש בדגימה ממנו ללהיטו "Regulate". "בהיפ־הופ מסמפלים יאכט רוק בלי סוף", אומר פרייס)
ברכה בצורת קללה עסיסית
לקראת סוף הריאיון אנחנו מגיעים לנוכח הנפקד הגדול של הסרט, סולן סטילי דן דונלד פייגן. הלהקה שפייגן הנהיג יצרה צלילים ששילבו בין ג'אז, רוק ופופ, והיא מתוארת בסרט כזו שהמציאה את הצליל הייחודי של הז'אנר. "פנינו אליו די בהתחלה ולא קיבלנו תשובה, אלא רק 'הוא יחשוב על זה, בלה בלה בלה'", מספר פרייס. "ואז כשכל הסרט היה פחות או יותר מוכן פנינו אליו שוב. בשלב הזה כבר היו לנו זכויות שימוש לכל השירים ששיבצנו בסרט, חוץ מאשר לשירים של סטילי דן. מעבר לכך שרצינו מאוד שהוא יתראיין, היינו חייבים את האישור שלו כדי להשתמש במוזיקה שלהם, וזה היה לנו מאוד חשוב כי בלב הסרט היתה התזה שהמוזיקה של סטילי דן יצרה בעצם את המפץ הגדול שממנו התפתח היאכט רוק, וידענו עד כמה זה חשוב לסיפור שרצינו לספר".
אז מה עשיתם?
"פנינו לאירווין זורוף, שמנהל את סטילי דן מאז שנות השבעים, והוא אמר לי: 'שמע, גארט, אני אוהב את הסרט שאתם עושים, אבל דונלד שונא את המונח יאכט רוק, והוא לעולם לא יאשר לכם להשתמש במוזיקה שלו בגלל זה'. שאלתי אותו אם בכל זאת יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה, והוא אמר שהוא ידבר עם דונלד. למחרת הוא התקשר אליי ואמר: 'אוקיי, דונלד יתקשר אליך יום אחד ואם תשתמש בשיחה הזאת בסרט, הוא ישקול לתת לך להשתמש במוזיקה שלו'.
"שבועות חלפו ולא שמעתי שום דבר מדונלד. בזמן הזה עניתי לכל שיחה בטלפון, כל מספר לא מזוהה, כל שיחת טלמרקטינג. הכל. וכלום. ואז, יום אחד עמדתי לצאת מהבית כשקיבלתי טלפון ממספר חסום, ושמעתי: 'היי גארט, זה דונלד פייגן, שמעתי שאתה רוצה לדבר איתי'. הייתי סופר־לחוץ ואמרתי לו: 'כן כן, תן לי רק להביא את מכשיר ההקלטה שלי', ובזמן שהתארגנתי ניתקתי בטעות את השיחה. חשבתי: 'אלוהים אדירים, דפקתי הכל. אין לי אפילו מספר לחייג אליו בחזרה', ואז עברו עשר דקות והוא מתקשר אליי שוב ואומר לי 'גארט, יש לך עוד ניסיון אחד אחרון איתי, חבוב'. שמתי את הטלפון על רמקול והתחלתי להקליט.
"שאלתי את דונלד אם הוא יסכים להשתתף בסרט על הז'אנר יאכט רוק. אז הוא שאל: 'איזה ז'אנר אמרת שזה?', ושוב אמרתי לו: 'אה, יאכט רוק', ואז הוא אמר: 'הו, יאכט רוק… טוב, אני אגיד לך מה... למה שלא תלך להזדיין?', ואז פשוט ניתק. כמה דקות אחר כך התקשר אליי זורוף ואמר לי: 'דונלד אומר שהמוזיקה שלך. אתה יכול להשתמש בה בסרט'".
כלומר הוא תכנן את הכל?
"זה מה שאני חושב. יש לו חוש הומור. אולי הוא אוהב את המונח הזה ואולי לא, ובטח הוא לא אוהב שממתגים את המוזיקה שלו כמשהו כזה או אחר, אבל בסופו של דבר הוא הבין את העניין והחליט להשתעשע איתי. מבחינתי הרגשתי שזה הדובדבן של הסרט. הוא סידר לנו סגיר מושלם לסרט ובתגובות שאני רואה כולם מדברים על השיחה הזאת ומתים עליה. כולם אומרים 'מעולה שהוא אמר לבמאי ללכת להזדיין. זה הגיע לו'".
