לגויים יש מושג ששמו אָלְמַה מַאטֶר, האם המזינה. התואר ניתן לזמן ומקום שהיו עבורם תקופת חניכה. לרוב, האוניברסיטה שבה עשו את התואר הראשון. ה"אלמה מאטר" הישראלי הוא כנראה הצבא. או הישיבה.
אבל לי היה עוד אחד, קטן. תקופונת משנת חיים. זה היה הסמסטר שלמדתי באוניברסיטה הבינלאומית בוונציה. זה קרה ב־2002, באי קטן שבעבר שיכן מנזר ובית משוגעים ובסוף המאה ה־20 נהפך לקמפוס קטן, שבאותו סתיו שמונה אוניברסיטאות מארבע יבשות שלחו אליו מרצה וכמה סטודנטים, ומזה הרכיבו סמסטר, וכל הסטודנטים הגיעו לשם עם מטרה אחת בלבד, ורק אחד מהם חזר כפי שבא, אבל הוא חזר עם חתיכת חיים, וחוויות והרפתקאות ורעב לתרבות, ועם חברויות שילוו אותו שנים. ועם בֶּליני.
בליני הוא הקוקטייל הרשמי של ונציה, והאלכוהול הראשון שאהבתי. זה פְּרוֹסֶקוֹ, מין קאווה קלילה מצפון איטליה, מעורבב בקרם חלק מאפרסקים בשלים. הוא פירותי ועדין, קצת צובת, קצת מסחרר. מיץ מורכב כיין, יין ידידותי כמו מיץ. הוא הומצא לפני 80 שנה בהאריז בר, כיום בית מטבחיים לתיירים ליד כיכר סן מרקו, ומספרים שהמינגווי ניסה אותו פעם אחת ואמר שזה משקה לסיסיז, ושימליץ עליו לפ' סקוט פיצג'רלד.
לחך הנבער שלי הוא היה סוג של קראש. טעם שהומצא עבורי.
לא שתיתי המון בליני. אבל אהבתי אותו, בכל מצביו - והיו כמה כאלה, עדות לשוֹנוּת בין בצירי הפּרוסֶקו ועונות האפרסקים. לפעמים הוא פרץ מהבקבוק חמצמץ ותוסס יותר, "צעיר". לפעמים הטעם, במפתיע, התרפק עוד רגע על הלשון. כל כוס היתה סדנה בטעימה. אבל משהו קרה מאז לבליני. טעמו קצת השתנה. הקסם אבד. ביררתי, והתהליך כנראה קרה כשהרכבת שלי יצאה מתחנת סנטה לוצ'יה.
חזרתי עם שני בקבוקי צ'יפְּריאני, המותג המקורי והיחיד שנמכר בוונציה. חברים התכבדו ולא דיווחו על חוויה רוחנית. טעמתי, והסכמתי. הטעם השתטח. כאילו רובד מעודן סולק, אף שלפני שבוע עוד היה שם. הבליני נהפך למשקה בטעם בליני. ניסיתי עוד פעם־פעמיים, ובמהרה נטשתי את הבקבוק והמשכתי בחיי.
האם בֶּלינים נדפקים בטיסות? האם פשוט הגזמתי בדרישותיי מהבקבוק המסכן? אולי זה האקלים, ובלחות של לגונת ונציה רקמות ההרחה רגישות יותר מבמישור החוף הישראלי? ואולי כששותים את הבליני על רקע בזיליקת סן מרקו, מול מקסיקנית מאריזונה שנראית כמו האחות טובת הלב של ג'ניפר לופז, משהו מזה מתגנב ללשון? האם יין טעים יותר בחו"ל?
אז לא חשבתי על הדברים האלה, היום כן.
התופעה מוכרת: אנחנו על חוף אי יווני או ביקב במערה בצרפת, לוגמים יין חדש, וטעמו פשוט משגע. כמו מנה של יוסי שטרית. אבל בבית, בבקבוק שרכשנו, זה כבר לא אותו הדבר. לפעמים זה אפילו לא משהו. יש לתופעה שם: פּרדוקס הרוזה מפרובאנס. את השם המציא מבקר היין הבריטי בארי סי סמית, שעובד גם כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון, ובעצמו מתעמק בקשר שבין מגבלות החושים לבין הכל.
איך זה שבקולנוע המילים כמו יוצאות מפי הדמויות, למרות שהרמקולים ממוקמים בפינות התקרה? איך זה שכשמטוס ממריא נדמה שקדמתו מתרוממת מולנו, למרות שבילדוּת אמרו לנו שלפי תורת היחסות מבפנים הכל אמור להישאר אותו הדבר, ורק בחלון הנוף אמור לנטות התשובה היא שהמוח משלים את החסר. בכל מקום. כל היומיום שמקיף אותנו "מפוטשפ" מעט. כל תחושה מושפעת מכל החושים.
הם רבים. יותר מחמישה. יש חוש לשיווי המשקל, לכאב לסוגיו, לצמא, להכל. כמו שבקולנוע הראייה משפיעה על השמיעה, כך עושים גם ה־BMI, תנוחת הישיבה והעמדה הפוליטית. מי יותר, מי פחות - זה נשזר במציאות שלנו, כאילו היה חלק ממנה.
הרוזה שנלגם בריביירה בפרובאנס הוא כמו העיגול באשליה האופטית שנראה גדול מחברו. אנחנו רואים אותו גדול יותר. אבל זאת הסביבה ש"הגדילה" אותו. כשסביב כוס יין יש חלל מסעדה יפה או גן עדן עשוי אבן, והכל מתחבר, זה מתמזג אל הטעם שנחווה בלשון, בלי שנדע איפה הסוכרים נגמרו והמסתורין הרב־חושי החל.
לדעת סמית זה כאמור לא מסתורין, אלא אלגוריתם: כשנמפה את שלושים ומשהו חושינו ונבין את כלליהם, נוכל להתחיל לדבר על המציאות. ומאז שכתב זאת ב־2009, זה קורה. לפחות באוכל. עוד ועוד ניסויים שמגלים איך צבע משפיע על ריח, משקל על טעם וצלילים על מרקם. שפים וחברות מזון מיישמים את הידע, ונדמה שלביס המושלם - מושלם של פילוסופים - יש מתכון שרק נשאר למצוא. ואז נלמד לשחזר בלינים אבודים ולחולל התרגשות פרובנסית בכל רוזה פשוט.
אבל אני מעדיף את המסתורין. נשמע לי נכון שאת הבליני המסוים ההוא, מהפרק המיוחד בחיי, לא אשתה שוב. ואם אני לא אז איש לא.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
