אי־מינוי משנה לנגיד
נתניהו פוגע בכלכלה
השבוע פורסם כי המשנה לנגיד בנק ישראל אנדרו אביר מתכוון להסיר את הבקשה להאריך את כהונתו, לאחר שכבר חודשיים ראש הממשלה בנימין נתניהו מסרב לדון בה. זה נשמע אגבי, פקידותי ואפרפר. אבל מדובר בדרמה של ממש. באקט הכוחני הזה נתניהו מעביר מסר מסוכן: הוא מלבה את חוסר היציבות במערכת ודוחף לפוליטיזציה של המדיניות הכלכלית.
בנק ישראל מתנהל כבר חודש ללא משנה לנגיד, אף שחוק בנק ישראל קובע באופן מפורש כי "הממשלה תמנה, לפי המלצת הנגיד, משנה לנגיד". הנגיד אמיר ירון ביקש להאריך את כהונת אביר כבר זמן רב מדי, אך נתניהו לא הביא זאת לאישור הממשלה, אף שזה דבר קל מאוד ליישום — מספיק אפילו סבב טלפוני מהיר, כי המינוי לא מצריך אישור של ועדת גרוניס למינוי בכירים. למה? ההערכה היא שנתניהו רוצה למנות מקורב "מעל הראש" של ירון שיתיישר עם סדר יומו הפוליטי — עוד מטרה במתקפה הפרועה והמתוזמרת של הממשלה נגד כל שומרי הסף שלא מתכופפים בפניה - מהיועמ"שית גלי בהרב־מיארה, דרך ראש השב"כ רונן בר ועד נשיא העליון יצחק עמית.
לפגיעה בעצמאות בנק ישראל יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת, שיפגעו בכיס של כל אחת ואחד. מהלך כזה עלול לפגוע קשות באמון המשקיעים ולהגביר את חוסר הוודאות הכלכלית, שממילא נמצא כבר בשיא. נתניהו, שבעבר היטיב להבין את החשיבות של בנק עצמאי לכלכלה חזקה, מתנהל כעת בחוסר אחריות מזעזע, ובמודע, נגד כל מה שהטיף לו בעבר.
// אדריאן פילוט
מחאת מנהלי האוניברסיטאות
לאן נעלמו הסטודנטים?
המראה של אזרחים שיוצאים להביע את מחאתם הוא אחד הסמלים היפים ביותר של דמוקרטיה. מיליוני ישראלים יצאו בשנתיים האחרונות לרחובות להפגין נגד מהלכים של הממשלה: מההפיכה המשטרית, דרך עיכוב עסקת החטופים ועד חוק ההשתמטות. היציאה לרחובות גם חשפה כמה תופעות מטרידות ומכוערות של החברה בישראל – משטרה אלימה שמפעילה כלים לא חוקיים לדיכוי מחאות, אזרחים שנוקטים אלימות כלפי משפחות חטופים, והסתה חסרת תקדים נגד כל שומרי הסף של הדמוקרטיה.
אל מול כל המאבקים הלוהטים האלה בלטה שתיקתם של הסטודנטים בישראל. בניגוד למחאות עבר, ובוודאי בניגוד למתרחש בעולם, לא ראינו אותם מקימים אוהלים, חוסמים רחובות או מובילים צעדות למשכן הכנסת, כפי שהיה ניתן לצפות ממי שנמצאים בגיל של מרבית החטופים שנמקים בעזה, ממי שמשרתים במילואים, ובעיקר ממי שהם הדור הבא שיקימו כאן משפחה וישלמו מסים. אפילו ההפגנות הפרו־פלסטיניות הסוערות בקמפוסים האמריקאיים לא גרמו לסטודנטים הישראלים להתרומם מהמדשאות.
השבוע נדמה שיצא המרצע מן השק. האיום של שמונה נשיאי אוניברסיטאות כי יכריזו על שביתה אישית ויצאו למחאה ציבורית אם היועצת המשפטית לממשלה תפוטר מתפקידה היה לכאורה הזדמנות לסטודנטים להצטרף ולעמוד לצדם של המרצים הבכירים שלהם. אלא שלא רק שהם לא הצטרפו, הם גם יצאו בביקורת נוקבת נגד המהלך וכינו אותו "צעד קיצוני". לגישתה של התאחדות הסטודנטים, "אחרי שנה וחצי של טלטלות, אנו מצפים מהאקדמיה להוות מקום יציב ובטוח עבור אוכלוסיית הסטודנטים בכללותה", והוסיפו וציינו כי "השבתת הלימודים היא צעד קיצוני שפוגע בראש ובראשונה בציבור הסטודנטיאלי".
הפגיעה בדמוקרטיה, החטופים שנמקים בעזה, האי־שוויון בנטל, הביזה של הקופה הציבורית לטובת כספים קואליציוניים ואפילו האלימות שמופעלת נגד משפחות החטופים — כל אלה לא מעניינים את התאחדות הסטודנטים כלל. רק דבר אחד מטריד את מנוחתם: "שגרת לימודים תקינה". העובדה שאלה האנשים שיעצבו את עתיד המדינה צריכה להטריד את מנוחתנו.
// גלית חמי
מחדל החלפת העוברים
נדרשת ערכאה חדשה
השבוע הפך בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית המשפט למשפחה בעניין מחדל החלפת העוברים באסותא וקבע כי יש להשאיר את הפעוטה סופי אצל האם היולדת ובן זוגה. זאת לאחר שבית המשפט למשפחה קבע שיש להעבירה להורים הגנטיים, שעכשיו יערערו לבית המשפט העליון כדי "להחזירה". בטרגדיה הזו, שנגרמה מטעות אנוש בהליך של הפריה חוץ־גופית, אין הכרעה משפטית "נכונה" — כל התשובות נכונות והצד שהפסיד אינו בהכרח הצד שצודק פחות. בכל מקרה נשארנו עם פעוטה שמיטלטלת בין שלוש ערכאות משפטיות, שמכדררות אותה בין שני זוגות הורים במסלול ארוך של עינוי דין, תרתי משמע. נכון, מדובר במקרה תקדימי ומיוחד, אבל ספק אם יישאר חד־פעמי, כי סביר שיקרו עוד טעויות הפריה. ואם אי אפשר למנוע את הטרגדיות האלה, חייבים לפחות לשפר את תהליך ההכרעה בעניינן.
אז הנה הצעה: בתיקי משפט שלמה שכאלה יוקם בחוק בית משפט מיוחד שיכריע למי יימסר הפעוט. בית הדין יורכב פר־מקרה בידי נשיא בית המשפט העליון, ויישבו בו שופט העליון, שני שופטי משפחה/מחוזי ושני נציגי ציבור. בית הדין המיוחד יהיה חייב לתת את החלטתו בתוך שישה חודשים ולא יהיה ניתן לערער עליו. בכך נגיע לתוצאה לא "פחות נכונה" מזו שמתקבלת כיום לאחר שלושת גלגולי ההכרעה, ונייתר את ההחלטות הסותרות ששוברות בכל פעם לבבות אחרים. // משה גורלי
מאסק
רק לישראלים לא אכפת
בשבועות האחרונים גילו בעלי מכוניות טסלה ברחבי העולם שמכוניותיהם נוטות להישרף, ולא בגלל בעיות בסוללה. השבוע עמדות טעינה הוצתו במסצ'וסטס; סוכנות מכירות הוצתה בצרפת ו־12 מכוניות נשרפו; ונורו יריות בכיוון בעלי הטנדר סייברטראק. זאת לאחר שבחודש הקודם הוצתה סוכנות מכירות של טסלה בקולורדו; מסרים מאיימים הוצמדו לשמשות רכבים בקליפורניה; וצלבי קרס רוססו באולם תצוגה של טסלה בהאג, הולנד, בליווי כתובות "עוף מפה, פשיסט". הסיבה לאירועי הוונדליזם הללו ברורה: באירופה ובארצות הברית לא אוהבים את הבחישה של אלון מאסק, מייסד טסלה, במסדרונות הממשל האמריקאי, את התמיכה שלו במפלגות ימין קיצוני כמו AfD הגרמנית ואת הפגיעה במה שהאמריקאים רואים כחירות. גם המשקיעים לא אוהבים את העיסוקים החדשים שלו, ומניית טסלה צללה בהתאם.
אבל במזרח בתיכון יש מדינה אחת שאת תושביה ההתנהלות של מאסק לא מעניינת. זו מדינה שתושביה רוכשים אלפי מכוניות של יצרני רכב סינים שהחברות־אם שלהם מייצרות נשק שמסופק לארצות ערב - אז שיתרגשו אם פה ושם למייסד משתרבת הצדעה במועל יד? בישראל מכונית היא סמל סטטוס, לא הצהרה פוליטית. ואם היא נחשקת וטכנולוגית וגורמת לשכן לקנא - זה מה שקובע. // תומר הדר
כששני הצדדים מתנהלים בחוסר אחריות, המתווך לא יכול לשבת בשקט
השבוע התברר כי אדם בוהלר, שליחו המיוחד של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לענייני שבויים, הגדיל ראש והחליט לדבר ישירות עם חמאס בניסיון לסגור מולו דיל כלשהו. אומנם בינתיים יצאה ההבהרה שלא נסגר כלום, ושזה לא יחזור על עצמו, ועדיין הישראלים היו קצת בהלם. מי הוא בכלל? כולה מתווך. מותר בכלל שדבר כזה יקרה?
בישראלים המתווכים נתפסים כאוכלי חינם, גורם שרק מוסיף סרבול והוצאות מיותרות לתהליך מכירה שאמור להיות פשוט יותר בהיעדרם. אנחנו נעזרים בשירותיהם כי אין ברירה, וגם כי באומה של בעלי דם חם כנראה עדיף שיהיה מישהו באמצע. אבל גם מי שסולד מתיווך וגם מי שתומך בו — כולם תופסים את המתווך רק כאמצעי לביצוע רצונם של אחרים. לא אמורים להיות לו רצונות משל עצמו.
והנה, במשא ומתן בין ישראל לחמאס המתווכים מתפקדים בתור המבוגר האחראי. כמי שעומדים בתווך, ולא בנקודות הקיצון של הסכסוך, הם רואים את התמונה המלאה ואת ההשלכות על כל הצדדים. וכששני האויבים המרים לא בוחלים במהלכים שמסכנים את כל העולם סביבם וגובים המוני חיי אדם, אולי עדיף שהמתווך לא ייצמד בהכנעה למה שמכתיבים לו.
אחרי הכל, המתווך במקרה הזה הוא לא שכיר שתלוי בעמלה שישלמו לו הצדדים הניצים, אלא נציג המעצמה הגדולה בעולם. לה יש השיקולים שלה - ואם ישראל וחמאס לא ייקחו אותם בחשבון, המחיר שישלמו יהיה גבוה בהרבה.
// דור סער־מן
