"בחיים, את צריכה לרצות להיכשל", אומר פרופ' מייקל לויט. "את זה בית הספר לא מלמד אותך. אבל אם את מנסה לעשות דברים קשים בחייך, את חייבת להיכשל. אחרת זה כמו לומר לילד שלך: 'אני רוצה שתלמד ללכת, אבל אם תיפול פעם אחת, זה הסוף'. הוא לעולם לא ילמד ללכת, וגם לא לרכוב על אופניים. אז אם תפגשי מישהו שיאמר לך, 'מעולם לא נכשלתי בכלום', אין לך אלא להסיק מזה שהוא מעולם לא ניסה לעשות משהו קשה בחייו".
את המילים האלה אומר דווקא אדם שהצליח בכל קנה מידה. לויט הוא חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2013, פרופסור לביולוגיה חישובית באוניברסיטת סטנפורד, עמית בארגון הבינלאומי לביולוגיה חישובית וחבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
אבל לויט (77) הוא אדם לא שגרתי, ומסלול חייו היה לא שגרתי. אחרי הכל מדובר במי שגדל עם אם גרושה והפך לחוקר בעל שם עולמי; מדען שקיבל פרס נובל לכימיה אף שלמד בכלל פיזיקה ועשה דוקטורט בביולוגיה; ואדם שגדל בדרום אפריקה, רכש השכלה בבריטניה אך כיום מחלק את חייו בין ישראל, סין וארצות הברית ("שושן, בת זוגי, ואני כמו ציפורים שנודדות בעקבות עונות השנה", הוא אומר). בריאיון ל"מוסף כלכליסט" הוא מספר לראשונה בפירוט על דרכו הייחודית להצלחה.
"כמדען טוב אתה כל הזמן טועה", הוא מסביר. "אני תמיד אומר שמדען טוב טועה 90% מהזמן, אבל מדען ממש טוב טועה 99% מהזמן, כי זה אומר שהוא חוקר דברים מאוד קשים שאנחנו לא יודעים את התשובה להם. מדען טוב הוא כזה שהפנים שהטבע הרבה יותר חכם ממנו ושהוא עומד לטעות. לכן הדרך היחידה לגלות את האמת היא לנסות כל מיני דברים שונים ולא לחשוב 'זה בוודאות ככה'".
את התפיסה הזו לויט יישם גם במחקרים שלו, שגילו שיש היגיון וסדר במקומות בטבע שנדמו בעבר כשרירותיים. בעבודה עם פרופ' אריה וורשל ופרופ' מרטין קרפלוס, שזיכתה אותם בנובל, הם פיתחו מודלים להבנת מערכות כימיות מורכבות. "מדובר בטכניקה חישובית, שמדמה את מבנה הדנ"א וצורות החלבונים בגוף באופן מדויק מאוד", הסביר לויט בעבר. "כמו שלכל גשר או בניין שבונים היום עושים קודם סימולציית מחשב מדויקת, כך גם עם חלבונים וסלילי דנ"א".
במילים פשוטות — לחלבונים כמו המוגלובין ואינסולין ישנו מבנה ייחודי שנקבע על ידי סדר חומצות האמינו שבהם, במעין כתב חידה שהטבע פותר 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע: בהינתן הסדר הנכון, הטבע יודע מה צריך להיות המבנה, והחלבון מתקפל למבנה הנכון. לויט, וורשל וקרפלוס פיתחו כלים שמאפשרים לחקות את התהליך הזה במחשב.
3 צפייה בגלריה
לויט ואמו ב־1948 (משמאל) וב־2014. עשתה תואר בחינוך בגיל 92, הפסיקה לעבוד בגיל 101, וכשנשאלה על הזכייה בנובל ענתה "למה לקח כל כך הרבה זמן?"
(צילום: מתוך "הנובליסטים"/יס דוקו)
תואר ראשון במקום להידרדר לסנוקר
לויט נולד בפרטוריה, דרום אפריקה, בן בכור לגרטרוד, בת למהגרת ממוצא צ'כי, ונייתן, שהיגר לשם בילדותו מפלונגה, ליטא. "הליטאים היו הרוב בקהילה היהודית בדרום אפריקה, והם היו חזקים", הוא מספר. "אני חושב שאמא שלי, שהמוצא שלה היה מיעוט, מאוד רצתה להתחתן עם ליטאי, וכך היא עשתה".
האב ניית'ן סבל מדיכאון ולא מצא את עצמו מקצועית. "הוא למד משפטים, אבל פשוט לא אהב להיות עורך דין", אומר לויט. "הוא היה אינטלקטואל, אבל המשפחה שלו, שהיה לה עסק סיטונאי לעורות ורצתה שהוא ייכנס אליו, לא אהבה את זה. הוא בטח היה נהנה להיות מדען או פילוסוף".
הנישואים עלו על שרטון כשמייקל היה בן 8. "גדלתי בבית יציב עם אמא, בלי אבא", הוא מספר. "אלה היו גירושים לא טובים. כשביקרתי את אבא, הוא רק היה מתלונן על אמא שלי". הקשר בין השניים הלך והתרופף, והתחדש רק כשלויט היה בשנות הארבעים לחייו. אמו נאלצה לגדל לבדה שלושה ילדים קטנים בנסיבות לא פשוטות, אבל היתה נחושה להעניק לילדיה את מה שהיא עצמה לא קיבלה — השכלה.
"אמא שלי היתה האחות השלישית במשפחה", מספר לויט. "הוריה העניקו את רוב ההשכלה לאחיה ולאחותה הגדולים, והלימודים שלה הופסקו כשהיא היתה בת 14. בהמשך היא למדה ראיית חשבון בקולג', פשוט כדי לרכוש מקצוע שימושי, וזה שימש אותה כל החיים. היא ידעה בכל רגע נתון כמה כסף יש לה בבנק. זה הפך אותה למאוד נדיבה, כי היא ידעה בדיוק מה היא יכולה לתת".
בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, לויט הצעיר לא היה תולעת ספרים. "התעניינתי בבנות הרבה יותר ממה שהתעניינתי במתמטיקה ופיזיקה. למעשה, לא ממש קראתי ספרים עד גיל 25", הוא אומר. לאתר של פרסי נובל סיפר כי "בית הספר היה מהנה, אבל לא מאתגר במיוחד".
הצרות התחילו בגיל 14, כשלויט גילה את הסנוקר. "הבעיה היתה שסנוקר משחקים בדרך כלל בברים, ואלה לא מקומות כל כך סימפטיים. אומנם לא שתיתי שם, כי הייתי ילד די נאיבי, אבל לילה אחד פתאום חזרתי הביתה ב־3:00 לפנות בוקר. אמא שלי לא אהבה את זה, היא היתה מודאגת ממש. לא לקחתי בחשבון שדרום אפריקה היתה אז מסוכנת. עשיתי שטויות, והיא בטח הרגישה שאני עלול לרדת מהפסים".
האירוע הקטן הזה עורר תגובת שרשרת ששינתה את חייו. הוא ואמו סיכמו שמאחר שהוא משועמם בבית הספר, הוא ישלים את שתי שנות הלימודים שנותרו לו במהלך חופשת הקיץ בשיעורים פרטיים וייגש מוקדם מהמתוכנן למבחני הבגרות במקצועות שלא חיבב במיוחד. "זה היה לה קשה", הוא מבהיר. "לאמא שלי לא היה הרבה כסף, ובכל זאת היא הוציאה אחוזים גדולים ממה שהיה לה כדי לתת לי פוש".
לך?
"זה היה עניין רגיש בבית, כי קיבלתי את רוב תשומת הלב שלה. אומנם גם אחי ואחותי אקדמאים, אבל לפעמים הילד הבכור מקבל יותר מדי, כמו במקרה של אמא שלי והאחים שלה. זה משהו שלא שמתי לב אליו אז, רק בדיעבד".
ארבעה חודשים לאחר מכן, עוד בטרם מלאו לו 16, לויט השלים את הבגרויות שלו בהצלחה. "קצת הפתיע אותי לגלות כמה רציתי לעבוד קשה", הוא אומר. "הייתי מאוד אחראי".
באותה התקופה הוא גם הכיר שני אחים שישפיעו מאוד על חייו בהמשך: ג'ולס ואדי טראמפ. "הכל התחיל כשלא איפשרו לאדי, שהיה אז בן 17, לגשת לבגרויות כי הציונים שלו לא היו מספיק טובים. ומי היה יותר מתאים ממני, שצעיר ממנו בשנתיים שלמות, כדי ללמד אותו?", הוא אומר בחיוך. "נעשיתי המורה הפרטי שלו ועזרתי לו במתמטיקה. יכול להיות שהוא גם צבר ביטחון כשראה שקטן כמוני יכול להצליח. ואני נהניתי מזה, כי הטראמפים היו די עשירים. היה להם בית עם בריכה, ולג'ולס היה רכב ספורט. שנים אחר כך האחים עברו לניו יורק ונהיו הטראמפים העשירים".
השניים עשו את הונם בעיקר בעסקי הנדל"ן, ועד היום נחשבים תורמים נדיבים לישראל. בין השאר, ג'ולס הוא הבעלים של קבוצת חיפה (לשעבר חיפה כימיקלים) באמצעות חברת האחזקות TRI. לאחים אין שום קשר משפחתי לנשיא ארצות הברית. להפך. "בשלב מסוים דונלד טראמפ תבע אותם כי הוא רצה את השם 'קרן טראמפ' לעצמו", מספר לויט. "אבל הוא הפסיד ונאלץ להסתפק בשם 'קרן דונלד טראמפ'".
החברות בין לויט לאחים נמשכת עד היום. "יש להם תא הצפייה הכי טוב באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס ובכל שנה אני מוזמן לשם", הוא אומר. "פעם פגשתי שם את ד"ר רות ופעם אחרת את צ'לסי קלינטון". לפני כחצי שנה לויט גם הצטרף לדירקטוריון של קרן טראמפ לחינוך, קרן פילנתרופית שנועדה לסייע למערכת החינוך הישראלית בקרב הבלימה שלה בהידרדרות במצוינות בלימודי המתמטיקה והמדעים בבתי הספר העל־יסודיים.
"מדען טוב צריך להיות אדם טוב. אנשים מופתעים כשאני אומר את זה, אבל הרבה מדענים אינם נחמדים. בדומה לפוליטיקאים, הם מנסים למחוק את העבודה שקדמה להם. בפוליטיקה אולי זה מצליח, אבל לא במדע. כי יש בו אינדקס של אמת"
3 צפייה בגלריה
אדי (מימין) וג'ולס טראמפ. לויט לימד אותם מתמטיקה בגיל 15. כיום הוא חבר בקרן הפילנתרופית שלהם לשיפור מערכת החינוך הישראלית
(צילום: profilemiamire.com)
היתרון שבהתמכרות לטלוויזיה
פוש נוסף מאמו של לויט הגיע בשלהי 1963, כשהיה כבר סטודנט למתמטיקה שימושית באוניברסיטת פרטוריה. היא קנתה לו במתנה כרטיס טיסה ללונדון כדי לבקר את אחיה ורעייתו, שניהם מדענים בעלי שם כשלעצמם: מקס שטרן, שחתום על פיתוח חיסון לאנתרקס, ותקווה אלפר, מי שגילתה שהסוכן המדביק בווירוס הפרה המשוגעת הוא דנ"א ולא חלבון.
השהייה לצדם החדירה בלויט מוטיבציה והשראה, וגם קידמה אותו בדרכו האקדמית. "תקווה אמרה לי 'למה לך לחזור לדרום אפריקה כשאתה כבר כאן? אולי תנסה להיכנס לאוניברסיטה פה, מקסימום אם לא תיכנס אז יילכו לך שישה חודשים, תמיד אפשר לחזור'", הוא נזכר. לויט השתכנע ונרשם לקולג' הטכני של אקטון, ואחר כך למד פיזיקה בקינגס קולג'.
מה גורם לילד בן 16 לעזוב את הבית ולהחליט לגור אצל דודים ביבשת מרוחקת?
"נורא אהבתי להיות שם. זו היתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לבית, והדודים שלי היו אנשים מדהימים. אצלם למדתי לשתות קפה בפעם ראשונה. אהבתי להסתובב בעיר לבד, עוד לא היו לי חברים כי עוד לא הייתי בבית ספר. היה מועדון ג'אז ממש ליד הבית שלהם, וראיתי שם את סיימון וגרפונקל. אבל אני חושב שמה שגרם לי להישאר בסופו של דבר היה מכשיר הטלוויזיה שהיה להם, ובפרט התוכנית של קנדרו ששודרה בה. זה היה מבוא מופלא לביולוגיה מולקולרית. הייתי מכור לטלוויזיה".
התוכנית המדוברת היתה "The Thread of Life", סדרת הרצאות מצולמות של חתן פרס נובל לכימיה הטרי ג'ון קנדרו (Kendrew), ששודרה בבי.בי.סי. לויט מצא עצמו מרותק למסך. "אני מכיר לפחות חמישה מדענים שהתוכנית הזאת השפיעה על חייהם", הוא אומר. "מה שהמדענים גילו על איך שהחיים עובדים הוא כל כך מדהים, שאם מישהו היה כותב סיפור מדע בדיוני על איך, למשל, מולקולות עובדות כמו מכונות, אף אחד לא היה מאמין".
יכולת לחזור ללמוד מדעים גם בדרום אפריקה.
"החינוך בדרום אפריקה היה אז ברמה מאוד נמוכה, ולכן אפילו שסיימתי שנה ראשונה באוניברסיטה שם, הייתי צריך לחזור לקולג' באנגליה כדי להשלים פערים לרמה הנדרשת בבריטניה.
"צריך גם לזכור שהמצב בדרום אפריקה בשנים האלה היה קשה מאוד. המשטרה הרגה הרבה שחורים, וחברים שלי התחילו לעזוב. אמא שלי בטח חשבה על זה. אני מנחש שהיא הרגישה שאין שם עתיד לאנשים שרוצים להיות מדענים או אינטלקטואלים, כי בדרום אפריקה הדבר הכי אינטלקטואלי שיכולת לעשות היה להיות עורך דין או רופא. הרבה אקדמאים לא אהבו את האפרטהייד, ודור שלם של צעירים עזבו, בייחוד יהודים".
אבל לא רק הצעירים עזבו. אחרי שנה בבריטניה, גם אמו ואחיו של לויט עברו לשם. "לא היה לאמא שלי כסף אז", הוא מספר. "אומנם היא קיבלה דמי מזונות מאבא שלי, אבל המחיה באנגליה יקרה יותר מבדרום אפריקה. היא החליטה שהיא רוצה להיות מורה, אבל לא היתה לה בגרות, למעט בעברית, אז לקחו אותה ללימודי דת. זה היה מאוד מצחיק, כי תמיד אמרו לה את נראית כל כך מתעניינת בסיפור של הברית החדשה, והיא רצתה להגיד להם: 'כן, זו פעם ראשונה שאני שומעת אותו'. בכל זאת, היא היתה יהודייה".
"נעשיתי אב בגיל צעיר. זה היה נפלא, כי אחת הבעיות הכי גדולות שיש בלהיות צעיר עם כוח היא שאתה עובד יותר מדי ומגיע לשחיקה. ואני ממש מאמין שהמחקר שזיכה אותנו בנובל רק הרוויח מכך שעשיתי אותו כשבבית היה ילד מתחת לגיל 3"
3 צפייה בגלריה
לויט מקבל את פרס נובל, שטוקהולם, שבדיה, 2013. "זו היתה הפתעה, משום שעד אז לא זכיתי כמעט בשום פרס"
(צילום: AFP)
הרומן האסור שהוליד קריירה
ב־1967 לויט ניסה להתקבל ללימודי דוקטורט במעבדת הביולוגיה המולקולרית היוקרתית של אוניברסיטת קיימברידג'. עבדו שם ארבעה חתני פרס נובל בריטיים, ובהם קנדרו הנערץ מהטלוויזיה. אבל לא היה מקום במעבדה והוא סורב. כאן נעמדו לצדו חברי הילדות ג'ולס ואדי טראמפ, ובהמלצתם לויט השיב לקנדרו בהצעה נגדית ושאל אם יש אפשרות להצטרף למעבדה שנה מאוחר יותר. קנדרו הציע לו להגיע לריאיון, שהיה מוצלח, אך הבהיר ללויט שרק בעוד שנה יוחלט אם יתקבל.
לויט לא ויתר והתעקש על ודאות, וכך נולדה פשרה: הוא יתקבל לדוקטורט בשנה הבאה, ובינתיים תימצא לו תעסוקה לשנה — תוכנית לפוסט־דוקטורנטים במכון ויצמן, שבה יוכל להעביר את הזמן. כך לויט נחת כאן בפעם הראשונה באוקטובר 1967.
למה דווקא למכון ויצמן?
"מקריות גמורה", מתעקש לויט. "קנדרו היה מאוהב בסוזי אמב"ש, מי שהפכה לימים לאשתו של אבא אבן", הוא אומר. השניים הכירו בראשית שנות הארבעים, כשקנדרו נשלח לפלסטינה כקצין צעיר בחיל האוויר המלכותי, "אבל מכיוון שהוא היה גוי, המשפחה שלה לא אהבה את זה". לדברי לויט, זה היה התמריץ של קנדרו ליצור קשרים עם מכון ויצמן, והוא ישב במועצת המנהלים המייעצת שלו.
"במכון ויצמן היה אז גם אחד המחשבים הגדולים באירופה, ואחד האנשים שבנו את המחשב הראשון בפרינסטון היה יהודי שעלה לארץ", אומר לויט. כך שהיתה תועלת רבה בשליחת המדען הצעיר הנלהב שגם יודע עברית למכון.
עשרה שבועות לאחר שנחת ברחובות, לויט פגש במסיבת כריסמס את רינה, מי שהפכה לאשתו הראשונה ואם שלושת בניו. "התחתנתי איתה בגיל 21, עברנו לגור בקיימברידג' והבאנו ילדים כמעט מיד", הוא מספר. "חברים מדענים אמרו לי שאם מדען מתחתן צעיר, אז הוא יכול לעבוד קשה ולהיכנס למסלול המהיר לקריירה, כי הבעיה של למצוא חברה נפתרה כבר. במקרה שלי ספציפית, זה היה נפלא שגם נולדו לנו ילדים כל כך מהר, כי אחת הבעיות הכי גדולות שיש בלהיות צעיר עם כוח היא שאתה עובד יותר מדי ומגיע לשחיקה. ואני ממש מאמין שכל העבודה במחקר שזיכה אותנו בנובל רק הרוויחה מכך שעשיתי אותה כשבבית היה ילד מתחת לגיל שלוש".
כוכבו של לויט דרך בנובמבר 1969, כשהוא פרסם את המאמר הראשון שלו כמחבר יחיד בכתב העת היוקרתי "Nature". המאמר הוגש, נבדק ופורסם בזמן שיא של 23 יום בלבד, ועסק במודל שעשה למולקולה transfer RNA (tRNA). "לימים, המודל התברר כלא נכון", הוא מספר. "אבל אז הוא הקנה לי המון תהילה. פתאום התחילו להזמין אותי לדבר בכנסים. אני הראשון שגילה שבדומה לדנ"א, גם ב־tRNA יש בסיסים שמתחברים ליצירת זוגות. בדנ"א החיבורים הם רק בתוך הליקסים (מבנים סליליים), אבל ב־tRNA יש כאלה שלא. זה ה־Levitt Basepad, שבזכותו אני מפורסם בחוגים מסוימים".
איך זה שהיית חתום על המאמר כמחבר יחיד?
"פרופ' פרנסיס קריק עבד איתי המון על המאמר הזה, אבל הוא הגיש אותו רק על שמי. אני חושב שהסיבה לכך היא ש־16 שנה לפני כן פרופ' מקס פרוץ עשה את אותו הדבר עבורו, עם המאמר פורץ הדרך שלו כדוקטורנט על מבנה הדנ"א. פרוץ האמין שעתיד המדע הוא לתת לצעירים עצמאות ואחריות, וקריק העביר את זה הלאה, וגם אני חושב עד היום שזה הסוד. אחד הדברים הטובים בארץ הוא שבצבא נותנים לצעירים עצמאות ואחריות".
ב־1972 לויט חזר למכון ויצמן, שם התבצע חלק נכבד מהמחקר (שלוש שנים מתוך שמונה) שזיכה אותו לבסוף בפרס נובל. ואת השנים הבאות בילה לסירוגין במכון ויצמן ובקיימברידג'. ב־1977 הוא עבר לקליפורניה לפוסט־דוקטורט שני לצד קריק במכון סאלק, ובתום שנתיים עשה עלייה. "רינה רצתה להיות קרובה יותר למשפחה, ואני ציפיתי בקוצר רוח לאקלים החם יותר", כתב באתר של פרס נובל. המשפחה השתקעה ברחובות, ולויט קיבל משרה במכון ויצמן.
ב־1986 לויט יצא לשנת שבתון בקיימברידג', ואז גם הגיעה ההצעה מבית הספר לרפואה סטנפורד, שם הוא פרופסור עד היום. המחקר שלו רבגוני, ועוסק ב־RNA ובקוביד. כיום לויט חי בתל אביב ארבעה חודשים בשנה עם אשתו השנייה ד"ר שושן ברוש־לויט, מומחית לאוריינות כתובה וחזותית ואוצרת תערוכות של אמנים ישראלים וסינים בשתי המדינות.
אתה מרגיש ישראלי?
"אני מרגיש יהודי. אני גאה להיות יהודי וגאה להיות ישראלי, אבל מרגיש עדיין זר, אפילו שעברו כבר כמעט 60 שנה מאז הפעם הראשונה שהגעתי לפה. זה מעניין, כי אני בן אדם שמרגיש בקלות בבית. בביקורים שלנו בסין, למשל, אני מרגיש בבית. אולי זה בגלל שלא עשיתי שירות צבאי מלא. בין ישראלים אני לא מרגיש בבית".
יד המקרה או ידה של אמא
אתה אוהב לומר שמקריות הכתיבה את חייך, אבל במחקרים שלך אתה מזהה את התבניות שבטבע, אתה מוצא את ההיגיון בשרירותיות. איך זה מתיישב?
"המקצוע שלי הוא להבין את הטבע דרך מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, וצריכים להיות בו כל הזמן ערים למקריות. למה אני מתכוון? זה כמו נמלה שמחפשת אוכל, אבל מספיק שנמלה אחת תמצא אותו וזה מציל את כל הקבוצה. כך גם במדע: אתה מחפש קשרים בין דברים והרבה פעמים זה לא מה שאתה חושב. אז אתה מאוד מאוד רגיל לטעות".
ובכל זאת, עם כל הכבוד למקריות, מה מניסיונך עזר לך להצליח? מה תמליץ לצעירים שרוצים להיות מדענים?
"הדבר הראשון הוא תשוקה. עשו מה שאתם אוהבים לעשות. בואי נגיד שאת רוצה להיות כלכלנית, ואמא שלך רוצה שתהיי רופאה, ואת נעשית רופאה טובה אפילו, אבל את לא מרוצה כל החיים. אז מה השגת בזה? את צריכה להאמין בעצמך ולא לוותר. תתעקשי על הדרך שלך וגם אם אומרים לך לא, תחזרי עם כן.
"הדבר השני הוא להיות סקרן ופתוח לדברים שלא ציפית להם. זה הכי חשוב. אני תמיד המום לראות איך מדענים נחשבים מאוניברסיטאות טובות משוכנעים בצדקתם, ולא מוכנים בשום אופן לבחון ראיות נוספות.
"והדבר השלישי הוא להיות אדם טוב. אנשים מופתעים כשאני אומר את זה, ואני עונה שהרבה מדענים הם נורא לא נחמדים, קצת כמו פוליטיקאים, ומנסים למחוק את העבודה שקדמה להם. בפוליטיקה אולי זה מצליח, אבל לא במדע. כי בכל זאת במדע יש אינדקס של אמת. בהרצאה שנתתי אחרי שזכיתי בנובל התמקדתי באמירת תודה למדענים שהשפיעו על החיים שלי. הרגשתי חובה להעביר את זה הלאה".
מגיעה גם המון תודה לאמא שלך, שניווטה אותך לרכוש השכלה רחבה. אתה חושב שזה נבע מכך שנמנעה ממנה השכלה בילדות?
"כן. והדחף הזה הועבר לכל הילדים. לי, לאחותי רות ולאחי הקטן ג'ונתן יש תואר דוקטור. היא לחצה להרבה". גרטרוד עצמה עשתה תואר בחינוך בגיל 92 והפסיקה לעבוד ולנהוג רק בגיל 101. לפני שנתיים היא מתה בגיל 107. "היא היתה אשה מאוד מיוחדת", הוא אומר.
איך היא הגיבה כשזכית בנובל?
"היא היתה אז בביקור בארץ, ועיתונאי בדיוק הגיע לראיין אותי בבית שלי ברחובות. אמא שלי ישבה לצדנו על הספה, אז הוא שאל אותה מה דעתה על הזכייה, והיא ענתה שלא הופתעה ורק תהתה 'למה זה לקח כל כך הרבה זמן?'", הוא נזכר בחיוך. "אבל אין שום דבר מובטח בעניין הזה. יש כאלה שמקבלים אותו אחרי שרשרת של פרסים אחרים, בעוד אני לא זכיתי כמעט בשום פרס. כך שזו היתה הפתעה. הזכייה בפרס נובל היא בעיניי הדוגמה הכי בולטת למקריות בחיים שלי".
