הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
22 אנשים מקשיבים למדריך במרכז הצעירים במועצה האזורית אשכול. הם נפגשים כאן פעם בשבוע, ודנים בלהט בהיבטים אידאולוגיים ופילוסופיים של היומיום שלהם, ושל חיינו בישראל באופן כללי. בשבוע שעבר הם עסקו בטקסט של רבי נחמן מברסלב, עכשיו הם שקועים בטקסט של א"ד גורדון, מתחלקים לחברותות קטנות, שניים עד ארבעה משתתפים, כדי לאפשר לכל אחד להשמיע את הפרשנות שלו. כשהם מסיימים הם שומעים סקירה מקיפה על הנעשה בסוריה. אחר כך מישהו זורק הצעה, אולי נצא לשתות. בסוף הם מוותרים. מחר הם קמים מוקדם, כל אחד להתנדבות שלו, בחקלאות, עם קשישים, עם חולים.
זה נשמע לו"ז סטנדרטי למדי של שנת שירות, אותה תקופה משמעותית שבני נוער רבים מקדישים כדי לתרום לחברה, להיחשף למקומות ואנשים חדשים, לפתח יכולות משמעותיות, להתבגר מחוץ לבית. אלא שהאנשים שפגשתי במרכז הצעירים באשכול היו בני 55 פלוס, רובם למעשה בני 60 פלוס. כן, הם בשנת שירות, אבל שנת שירות ראשונה מסוגה בישראל, כזו שמיועדת לאנשים בגילם, בעלי מקצועות ומשפחות, שעוזבים את חיי השגרה הנוחים שלהם ומקדישים כמעט את כל זמנם להתנדבות, בתחום עיסוקם המקורי — יש כאן רופא ועורך דין, עובדים סוציאליים ואנשי חינוך ועוד — או בתחום אחר. מאז ספטמבר הם חיים ופועלים במועצות האזוריות אשכול ומרחב ובערים שדרות ואופקים, לשם עברו מבתיהם ברחבי הארץ, בזוגות, או לבד, גברים ונשים שהשאירו בבית את שותפיהם לחיים, וירדו דרומה.
חברי הקבוצה שפגשתי — "הגרעין" כמו שחלק מהם קוראים לה — הם רק חצי ממתנדבי שנת השירות, יש קבוצה נוספת ובסך הכל הם מונים 44 משתתפים. וכולם שם מאותן סיבות: הם מספרים שהם באים למען תושבי האזור, כדי לסייע להם ככל יכולתם, וגם למען עצמם. "התחושה היא שהמדינה נעלמת לך בין הידיים ואין לך הרבה מה לעשות", מסביר ד"ר ירון אסף, שמתנדב באזור כרופא משפחה. "אבל יש צורך ברור לעשות משהו, וההתנדבות כאן נותנת לו תשובה". גם שרה אילן, עובדת סוציאלית שעברה לאזור, מתארת תחושות דומות: "כבר איבדנו את העצבים על המצב במדינה. אבל אם אתה עושה משהו אתה מרגיש שיש לך יכולת לשנות. התנדבתי במלונות מפונים, הייתי בעוד הפגנה ועוד הפגנה שלא עזרו, רציתי לעשות יותר. כאן אני עושה". במילים אחרות, בעוד רוב מי שהיו מעורבים בהתנדבויות בחודשים הראשונים למלחמה חזרו מאז לחייהם הרגילים, החבר'ה האלה לא רק שלא הפסיקו, אלא גם לקחו את זה אל הקצה. וכיוון שמדובר בפיילוט, אם הם יצליחו — יבואו אחריהם עוד רבים. יכול להיות שאנחנו עדים ללידתה של מסגרת חדשה שתשנה את אופני ההתנדבות בישראל (ואולי גם את אופני ההתמודדות עם משבר גיל 60).
שרה אילן: "כבר איבדנו את העצבים על המצב במדינה. אבל אם אתה עושה משהו אתה מרגיש שיש לך יכולת לשנות. עזרתי למפונים, יצאתי להפגנות, אבל רציתי לעשות יותר. וכאן אני עושה"
6 צפייה בגלריה
רינה כהן, שיזמה את הרעיון. "אמרתי לעצמי בקול רם: 'אני הולכת לעשות שנת שירות. זה מה שאני רוצה'"
(צילום: גדי קבלו)
קומונה? זה כבר קצת יותר מדי
הרעיון נולד בהשראת השינשינים (מתנדבי שנת שירות) הצעירים. רינה כהן (58) זוכרת שנת שירות משמעותית שעשתה כנערה, ובשנים האחרונות ראתה סביבה הרבה צעירים יוצאים לשירות כזה, במסגרת עבודתה כמחנכת ומורה לאמנות ועיצוב בתיכון בתפן. גם בשנה שעברה, בתחילת המלחמה, היא עוד לימדה. "הייתי במצב קשה", היא מודה. "לימדנו בזום, ואני זוכרת את הרגע, הייתי לבדי במטבח ודיברתי לעצמי, אמרתי לעצמי בקול רם: 'אני הולכת לעשות שנת שירות. לא משנה מה יהיה, זה מה שאני רוצה לעשות'".
כהן, תושבת כפר ורדים, נשואה ואם לשלושה, שיתפה בהחלטה הזאת את חברתה תמר אוגד, לשעבר מנהלת תיכון וכיום מנחה באבני ראשה, המכון הישראלי למנהיגות בית־ספרית. אוגד הלכה עם הרעיון לגיא גרדי, מנכ"ל בית המדרש היהודי־ישראלי אלול, ועוד שלושה חברים. גרדי התלהב ("אחרי 7 באוקטובר הרגשנו באלול שנכון לנו לצאת מאזור הנוחות ולקחת חלק פעיל בתהליך השיקום"), גם האחרים, והם התחילו לפנות למועצות האזוריות הרלבנטיות, "התרוצצנו, נדנדנו למי שאפשר, לא נחנו לרגע עד שזה יצא לפועל", משחזרת אוגד. הגרעין המייסד הזה נשאר בינתיים מאחורי הקלעים; רק כהן, הוגת הרעיון, עברה לעוטף; במשך השבוע היא גרה במושב פטיש שליד אופקים ומתנדבת עם ילדים ונוער תושבי האזור, ובסופי שבוע חוזרת צפונה אל ביתה ובן זוגה.
אבל מהר מאוד התברר שלא רק כהן מעוניינת בפעילות כזאת. "800 אנשים ענו לקול קורא", היא מספרת. "היו מפגשים, בזום ואחר כך פרונטליים, ונעשה מיון של האנשים לפי הצרכים של המועצות, שביקשו אנשי טיפול ואנשי מינהלה".
ובהשראת שנות השירות הרגילות, לא תכננתם להקים קומונות? מגורים משותפים?
"בהתחלה חשבנו להלין את הזוגות בדירה משותפת, אבל התברר שהם מעדיפים כל אחד דירה משלו. או כמו שאמרה אחת מהמשתתפות: 'אני מעדיפה לריב עם בעלי לבד ולא ביחד עם זוגות אחרים'".
מי שמפעילים את הפרויקט הם אנשי אלול, עם סיוע כלכלי קטן של גופים שונים (הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, מנדל, מטרו־ווסט, קרן הביתה) ומימון מהרשויות המקומיות הרלבנטיות, שמממנות את שכר הדירה והחשבונות של המתנדבים. גרדי, מנכ"ל אלול, מקווה שכשהתוכנית תתבסס היא תהפוך לפרויקט לאומי עם מימון ממשלתי, כמו שנות השירות של הצעירים. "בסופו של דבר זאת עסקה כלכלית נהדרת למדינה", הוא מסביר. "העלות של אנשי מקצוע מנוסים ובעלי יכולת גבוהה מאוד, וכאן הם עושים את זה בהתנדבות, המדינה צריכה להוציא על זה מעט מאוד כסף".
6 צפייה בגלריה
ד"ר ירון אסף ליד המרפאה שבה הוא מתנדב באבשלום, ועם אשתו אירית דותן ושכניהם שרה ויענקל'ה אילן בשדי אברהם. "רבים מהתושבים לא מתפקדים, יש המון ילדים עם בעיות. זה הפתיע אותי", אומר אסף
(צילומים: יונתן בלום)
יש אמירה בלעזוב את הבית ולעבור לפה
מושב שדי אברהם, למזלם הגדול של תושביו, לא עלה לכותרות ב־7 באוקטובר, להבדיל משכניו סופה, חולית, ניר יצחק וכרם שלום. שנה וחודשיים אחרי, רבים מהבתים במקום עדיין ריקים, התושבים עוד לא חזרו, הגינות מוזנחות, מתחברות לשממה המדברית שממתינה בקצות הרחובות. אבל בכניסה לבית של ירון אסף ואירית דותן ברחוב הרימון יש גינת ירק מושקעת. אסף (69) ודותן (66), רופא ואחות, הגיעו לכאן במקום לבהוטן: לפני המלחמה יצאו יחד להתנדבות רפואית בפפואה גינאה החדשה, וכבר נרשמו למשלחת נוספת בממלכה שעל ההימלאיה.
אבל אז הגיע 7 באוקטובר, "ולא יכולנו לשבת בבית ולהתחרבש עם עצמנו", אומרת דותן. הם החלו להתנדב בחקלאות, וחיפשו משהו משמעותי יותר, "דרך החבר'ה מהצבא, דרך התנועה הקיבוצית, היו כל מיני רעיונות שלא התרוממו", כדברי אסף, עד שנתקלו בקול קורא על שנת השירות. עם המקצועות שלהם והניסיון שלהם (רפואה כירורגית ופליאטיבית מצדו, עבודה בבתי חולים מצדה), הם הצליחו להתקבל. דותן מלווה נשים הרות, אסף מתנדב כרופא משפחה במרפאה האזורית וגם במרכז יום למבוגרים, שם הוא מפעיל אותם באמצעות מערכת ממוחשבת שמסייעת לעיכוב דמנציה. "הם עובדים על שיפור קוגניציה, ראייה מרחבית ומהירות תגובה", הוא מסביר, ואז מוסיף — "האנשים במרכז לקשישים נמצאים פחות או יותר בגילי" — וצוחק.
התוכנית הזאת, הם מסבירים, נכונה להם מאוד, היא הדרך שלהם להשפיע על המציאות. "היינו בהפגנות, ועוד אחת ועוד אחת, ושום דבר לא קורה עם זה", אומר אסף, ודותן מבהירה: "אנחנו בגיל שבו יש לנו יכולת לבחור".
אבל יש מרחק לא קטן בין לבחור לבין לעבור ממעגן מיכאל לגבול מצרים.
"יש אמירה בלעזוב את הבית. יש לזה משמעות מבחינת האנשים שגרים כאן, אני מרגישה שהם מכירים לנו תודה ושחשוב להם שאנשים מבחוץ יידעו מה היה כאן ומה עדיין מתרחש כאן. זה לא נגמר".
מה זה אומר?
"האזור הזה עבר שואה. אנשים נטבחו בבתיהם. ייקח שנים להשתקם. הטראומה תלך איתם לכל החיים. כולם כאן בטראומה. לכל אדם יש מישהו שנפגע. אנחנו רואים את זה כל יום".
אסף מכיר זאת היטב מעבודתו באזור. "רבים מהתושבים לא מתפקדים, לא עובדים, סובלים מחרדות ומדיכאונות. יש המון ילדים עם בעיות". וכן, הוא מודה שגם הוא לא ידע, "זה מאוד הפתיע אותי".
הם מחויבים להתנדב 20 שעות בשבוע, מקבלים 700 שקל בחודש, ושכר הדירה והחשבונות משולמים בידי המועצה. בינתיים הם בעיקר הוציאו כסף על המעבר, כולל קניית מכונית נוספת וההוצאות התופחות על דלק, בין השאר כדי לבקר את הילדים והנכדים. הם בזוגיות שנייה, לדותן יש ארבע בנות ושתי נכדות, לאסף בן אחד ושלושה נכדים, והם עוד לא ביקרו אותם בשדי אברהם ("המקום בטוח, אבל עדיין יש קולות מלחמה, לא נעים לחשוף ילדים קטנים לזה").
בבית ממול גרים שרה (66) ויענקל'ה (73) אילן. הוא היה טייס ועבד בתעשייה הביטחונית, היא היתה עובדת סוציאלית, יש להם שלושה ילדים ושמונה נכדים, ועד ספטמבר הם גרו ביישוב הקהילתי אלון הגליל. את הבית שם הם השכירו, ועכשיו הם חיים רק כאן, בשדי אברהם. "אנחנו היחידים שעברנו לכאן לגמרי", מסבירה אילן. "היה חשוב לנו שהילדים שלנו יבואו לבקר אותנו כאן, וגם חברים".
הוא מתנדב בצוות תיעוד והנצחה של יד בן צבי המשמר חפצים מבתים שנפגעו באזור, היא מתנדבת כעובדת סוציאלית במרכז יום למבוגרים ומלווה נכים קשים בקהילה. והיא מספרת שהם לומדים תוך כדי תנועה איך כל הדבר הזה עובד. למשל, שחייבים להיות אקטיביים מאוד. "אנחנו הקבוצה הראשונה, אנחנו סוללים את הדרך. אז באזור התלהבו לקבל שלוש עובדות סוציאליות מקצועיות, אבל אחרי שאנחנו מגיעות צריך גם להפעיל אותנו, לתחזק מתנדבים זה פרויקט לא פשוט, אני מכירה את זה ממקומות אחרים שבהם עבדתי. לכן חלק מהעניין כאן הוא גם ליזום את העשייה שלך, אני עושה דברים נוספים למה שתוכנן לי בהתחלה, אני יוזמת בעצמי. למשל, במרכז יום יש 50 אנשים שבאים בבוקר ופוגשים חברים, והם זקוקים לתמיכה רגשית; ביקשו ממני להיות שם יום בשבוע, אבל אני נותנת יומיים, ואני כבר מכירה אותם ומבקרת אותם גם בבתים שלהם. אני יומיים שם, ועוד יומיים בביקורי בית אצל אנשי המרכז ואצל נכים קשים שלא יוצאים בכלל מהבית, ויום נוסף אני מתנדבת בשוקולד קפה, אני מנקה ושוטפת ואופה שם מאפינס, ואני מלווה גם קבוצת כדורגל באזור וסורגת פרפרים צהובים שעונדים להזדהות עם החטופים".
כן, אלה האנשים שהגיעו לשנת שירות. זו רמת האנרגיה שלהם, זה החיפוש שלהם אחרי עשייה בלתי פוסקת ותרומה בכל דרך אפשרית, וזה היקף המעורבות שלהם בקהילות החדשות שאליהן רק הגיעו. ולצד כל המקומיים שהם פוגשים, הם מלווים כל הזמן גם בצללים של מי שאינם, נרצחים, חטופים ואפילו מפונים. שני זוגות המתנדבים ברחוב הרימון בשדי אברהם, למשל, חיים בבתים של משפחות שמעדיפות בינתיים לא לחזור לאזור. "אני מבינה אותם", אומרת אילן, "אנשים ישבו כמעט יומיים בממ"ד עם הילדים ואחרי זה נמלטו דרך השדות, גם אני לא הייתי חוזרת לכאן".
עדנה חפר: "בגיל 18 צריך להרגיל אנשים לעבודה, הם רק יצאו מהבית. לגרעין שלנו יש ניסיון מטורף של שנים, הגיל עושה את שלו, וזה נהדר, יש לנו יתרון עצום ואנרגיות מטורפות"
6 צפייה בגלריה
עדנה חפר בפינת החי בנחל עוז. "אני מכירה את המקום שאנשים חיים בו, את הבתים, את הגינות, אבל לא מכירה את האנשים, אני מחכה שהם יחזרו"
(צילומים: יונתן בלום)
פתאום אנחנו הרבה יותר פעילות
במרחק שש דקות נסיעה מרחוב הרימון במושב שדי אברהם נמצא רחוב האלה במושב דקל, שנראה בערך אותו הדבר. וכאן כבר יש סוג של קומונה, בית שחולקות שלוש נשים שעברו לאזור ללא בני זוגן. שרה פריד (72), עובדת סוציאלית מנווה דניאל שבגוש עציון, אם לשבעה וסבתא ל־25 נכדים ושני נינים, מתנדבת כיום בחקלאות — באותו בוקר היא קטפה עגבניות שרי — ובעבודה עם קשישים. אביבה קוגוס (62) ממבשרת ציון, אם לשניים וסבתא לשלושה, היתה יועצת לשרת הבריאות יעל גרמן, וכיום היא חשבת בלשכת המסחר ישראל־אוסטרליה שצמצמה מאוד את היקף עבודתה כדי להתנדב כאן בניהול וגיוס כספים לעמותה למען הזקן. שרונה זילברשטיין (57), אם לארבעה מהיישוב מנוף שבגליל התחתון, היתה אשת קבע במודיעין ואחר כך מורה לעברית בבתי ספר ערביים, וכעת היא מתנדבת בפרויקט שחזור החפצים של יד בן צבי. כולן נשואות, כולן השאירו את הבית מאחור ועברו הנה, חוזרות הביתה רק לקראת סוף השבוע.
"כשראיתי את הקול הקורא מיד נרשמתי, פחדתי שאם אני אתחיל להתלבט, להתייעץ עם בעלי, זה לא יקרה", מספרת זילברשטיין. גם פריד סיפרה לבעלה רק אחרי שנרשמה: "מראש ידעתי שהוא לא יצטרף כי עבודתו לא מאפשרת את זה, אבל הוא השתתף איתי בזום והבין שאני רצינית בהחלטה לבוא". קוגוס מספרת על תמיכה מצד בעלה, התנגדות דווקא מצד בתה ("קודם הייתי מגיעה אליה פעמיים בשבוע, מבשלת ושומרת על הילדים") ועידוד מצד הנכדים: "הם אמרו לבת שלי, 'זה בסדר שסבתא תלך, היא צריכה ללכת לעזור'". גם פריד נאלצה לוותר על הסיוע לצאצאים, "הנינים שלנו גרים לידינו, תאומים, הייתי אצלם הרבה והם היו מגיעים אלינו הרבה, אז אמרתי: 'עכשיו סבא ישמור במקומי', ארגנתי אותו שיעשה בייביסיטר".
אצל זילברשטיין, "אמא שלי הגיבה הכי קשה. היא אמרה לי: 'מה את הולכת להתנדב, בואי תעשי שנת שירות עם אבא שלך'. היא פחדה שאני נעלמת לה, היא בת 80. אמרתי לה שזמן הנסיעה מהבית שלי בצפון לפתח תקווה, שם היא גרה, וזמן הנסיעה אליה מהעוטף זהים, שעה וחצי. ועכשיו בגלל שאני על הקו אני למעשה מבקרת אותם יותר. אבל התגובה הכי מפתיעה הגיעה מבן הזוג של הבן שלי, שבא להגיד שהבן לא יודע מה להגיד לאחרים על זה שכביכול עזבתי את הבית. איך הוא אמור להסביר את זה שאבא ואמא לא גרים יותר ביחד? אמרתי לו: 'כמו שאתם מאתגרים אותי, תנו לי קצת לאתגר אתכם'".
מחוץ לבית, בקומונת הבנות הקטנה שלהן, הן מספרות על פרץ אנרגיה, התחדשות, תחושה שהן נהפכות לצעירות יותר. "אני רגילה לגור עם מישהו כבר 30 שנה, אז עכשיו כל מה שאני עושה פתאום מוציא אותי מאזור הנוחות שלי. זה מסעיר, זה מעורר", אומרת זילברשטיין, שהצטרפה אפילו לחוג שמשלב ריקוד וכושר. "אנחנו יוצאות כאן יותר מבבית", אומרת קוגוס, "השבוע כל ערב היתה פעילות — הרצאות, סרטים, ריקודי עם. בבית היינו מול הטלוויזיה, ונגמר הערב". וזילברשטיין מסבירה את הצורך לצאת: "אני עובדת רוב היום עם חפצים שרופים ולא ממש רואה אנשים. בסוף היום אני צריכה להשתחרר מכל התחושות הקשות".
גיא גרדי: "זאת עסקה כלכלית נהדרת למדינה. העלות של אנשי מקצוע מנוסים ובעלי יכולת גבוהה מאוד, וכאן הם עושים את זה בהתנדבות, המדינה צריכה להוציא על זה מעט מאוד כסף"
6 צפייה בגלריה
שרונה זילברשטיין ואביבה קוגוס, שעברו לאזור בלי בני זוגן. "אנחנו יוצאות מאזור הנוחות שלנו, זה מסעיר, זה מעורר"
(צילום: יונתן בלום)
של מי החור בקיר, ומה אנחנו עושים כאן בעצם
נחל עוז, 11 בבוקר, אורי ויסמן מניח צינור מים בתעלה שחפר לצד הכביש להרחבה של הקיבוץ. "תהיה כאן שדרת עצים שתפאר את הקיבוץ, נשתלו כאן 70 עצים כדי שיהיה צל", הוא אומר. מסביב שדות חרושים, טרקטור, נביטה ראשונה של חיטה, היא צומחת שוב. אבל הקיבוץ כמעט שומם. 15 אנשים נרצחו כאן, חמש נחטפו וחזרו, שניים, צחי עידן ועמרי מירן, עדיין מוחזקים בעזה, וכך גם גופתו של סטודנט זר שנחטף מהקיבוץ, ג'ושוע לואיטו מולל. בשער הקיבוץ ניצבת כיתת כוננות חמושה היטב, ומעט מאוד תושבים חזרו לכאן, אבל מספטמבר חיים כאן שני זוגות בשנת שירות, הויסמנים והחפרים, אורי (66) ואסתי (62) ואייל ועדנה (שניהם בני 65).
בעוד בצד אחד של הצינור אני פוגש את ויסמן, בצד האחר אני פוגש את חפר, מחבר טפטפות. לפני כ־45 שנה הויסמנים והחפרים היו ממקימי מצפה אבירים שבגליל המערבי. החפרים עדיין שם, הויסמנים חיים בכברי, וחבר אחר שייסד איתם את אבירים עבר לנחל עוז. עכשיו הם פה כדי לעזור לו לשקם את הקיבוץ שלו. בכברי אסתי היתה מזכירת הקיבוץ ואורי היה ימאי, ויש להם ארבעה ילדים ושבעה נכדים. עכשיו היא מתנדבת במינהלה של המכינה הקדם־צבאית בקיבוץ, והוא "עושה כל דבר שצריך לעשות פה. בהתחלה עבדתי ברפת, אחר כך הפכתי לכלבויניק, סוג של חצרן, מנקה, מסדר". אצל החפרים, הורים לשלושה וסבים לשלושה, אייל עסק בחינוך בלתי פורמלי ומתנדב בתחום גם כעת בעוטף, ועדנה, שבעבר ניהלה דיר והפעילה מתחם אירוח באבירים, עושה כעת, כמו ויסמן, כל מה שצריך בנחל עוז; אני פוגש אותה בפינת החי, מטפלת בחמורים.
בין הטפטפות לחלומות על העצים לשדות החרושים לחמורים הכל כמעט פסטורלי, אבל מסביב קולות מלחמה, פיצוצים כל הבוקר ורעש מטוסי קרב מחרידים את האוויר. ככל שנוקפות השעות נדמה שהכל רק גובר, ואז נשמעת אזעקת צבע אדום. כולם משתטחים על האדמה, מכסים את הראש בידיים, הפיצוצים הולמים באוזניים, אני אפילו מריח אבק שרפה, ואז שוב מטוסי קרב, ואחר כך מסוק. בערב מודיעים על נפילתם של שלושה חיילים.
אחר כך, בבתיהם הצמודים זה מזה, אני שומע מארבעת החברים שהויסמנים גרים בבית של זוג קשישים, והחפרים בדירה המחוברת ששימשה את המטפלים הסיעודיים שלהם. משפחת הקשישים התירה להם להשתמש בכל מה שהם רוצים, "אבל אנחנו לא נוגעים להם בכלום, במגבות, בסדינים, בכלום. הבאנו משלנו", אומרת ויסמן. היא עושה לנו סיור בבית: בחדר השינה כדור חדר דרך החלון ונעצר במראה שעל כוננית האיפור, כפי שמעיד הסדק שעדיין ניכר בה. בממ"ד היא מצביעה על מעצור בדלת. "זה מה שהציל אותם, הם לא נאלצו להחזיק את הדלת כמו רבים אחרים".
לא מפריע לך לגור בבית כזה? למה לפחות לא תיקנת את סימני הירייה? זה מזכיר את האסון.
"אני לא חוויתי את זה. לא הייתי פה כשהיו יריות, לא הייתי במצב שבו לא ידעתי איפה בן הזוג או שפחדתי שיירו בילדים שלי בתוך הממ"ד. אני מאוד אמפתית למה שקרה פה, אבל זאת משפחה אחרת שיש לה חור בקיר. אני רק נכנסתי לגור פה לתקופה קצרה, זה לא מפריע לי".
ובעיקר, זה לא העיקר. כל השינשינים זוכרים בדיוק למה הם שם, ומה חשוב. "אני מודה על הזכות שניתנה לי לסייע לחברי הקיבוץ", אומרת חפר. "גם כשהם לא פה מרגישים את האנרגיות שלהם. אני מכירה את המקום שהם חיים בו, את הבתים, את הגינות, את חיבורי המים, אבל אני לא מכירה אותם, אני רוצה שהרגע הזה כבר יגיע, ואני רוצה שהם יחזרו לפה ויקבלו מקום שייראה לפחות ברמה שהם השאירו. אני עושה הכל, אני מנקה בתים, עוזרת לשנע חפצים. אני לא רואה בזה עבודה קשה. העיקר שיחזרו לפה וימשיכו לחיות פה".
ומבחינתה, השינשינים המבוגרים הם בדיוק האנשים שיכולים לעשות את זה. "בגיל 18 צריך להרגיל אנשים לעבודה, הם רק יצאו מהבית, פה לגרעין שלנו יש ניסיון מטורף של שנים, הגיל עושה את שלו, וזה נהדר, יש לנו יתרון עצום ואנרגיות מטורפות".
